סיפורים אישיים של חברים לדרך

בפרק זה תמצאו עדויות של חברים ותיקים על הדרך שלהם לחיות עם המיאלומה.
אתם מוזמנים לקרוא, להגיב ואם תרצו, גם לשתף בסיפור האישי שלכם. 
תודה לחברים הוותיקים שבחרו לשתף מניסיונם. 

על בדיקות הדם המחשידות בארה”ב ב-1978, המיאלומה שהתגלתה שנים ארוכות לאחר מכן והחיים המלאים שבין לבין.
עופרה לזרוביץ מספרת כיצד העלתה את המיאלומה אל קדמת הבמה ובכך יצרה עבור עצמה במה מבורכת לריפוי.
מדיטציה, תקשורת פתוחה, נכונות לקבלת עזרה ונכדים כמובן – כל מה שהרים את ד”ר פרננדו פרידמן בחזרה על הרגליים.
סיפורה האישי של אסתי לדלסקי מסופר מ- 3 נקודות מבט: אם ושתי בנותיה.
מצאתי את עצמי עם ערימת ניירת שעליה מתנוסס שמי, וזה היכה בי. לא מדובר בעוד מטופל – הפעם זה אני.
בשנת 2004 נתנו לאילן 3 חודשים לחיות. היום הוא כאן כדי לשתף על הדרך שעבר ועודנו עובר, ועל פעילותו הענפה באמ”ן.
“יום שישי בצהריים, קראתי במייל את התוצאות והשמיים נפלו עלי – פשוטו כמשמעו.”
רחל אשתו של יוסי מספרת על החיים כבת זוג של יוסי לאחר שאובחן עם מיאלומה.
השאיפה להבריא, לחזור לחיק המשפחה ולהוקיר את השגרה
אמא היתה בת 43 כשחלתה במיאלומה. הייתי ילדה בת 13, ולא נתנו לי לקחת חלק בתהליך. כשהמחלה חזרה, הייתי בת 18, רגע לפני גיוס. היה לי ברור שאני המנהלת של הסיטואציה.
ג’ודי אראל משתפת ברגישות את שביל הזהב, החיבור התמודדות עם מיאלומה ועל הקשר בין גוף ונפש.
אובחנתי כשהטיפול במיאלומה נפוצה בארץ היה בחיתוליו. לאורך כל הדרך, מאמינה באופטימיות והקשבה לגוף
בזכות החוסן הגופני והנפשי לא נכנסתי לדיכאון אלא החלטת להתמודד עם המחלה. אני חושב שהדבר העיקרי שעזר לי זה היכולת להסתגל. יש כאלה שקוראים לזה גמישות מחשבתית.