סיפורים אישיים של חברים לדרך

בפרק זה תמצאו עדויות  של חברים וותיקים על הדרך המיוחדת שלהם לחיות עם המיאלומה.
אתם מוזמנים לקרוא, להגיב ואם תרצו  גם לשתף בניסיון האישי שלכם. 
תודה לחברים הוותיקים שבחרו לשתף מניסיונם. 

סיפורה האישי של אסתי לדלסקי מסופר מ- 3 נקודות מבט: אם ושתי בנותיה.
מצאתי את עצמי עם ערימת ניירת שעליה מתנוסס שמי, וזה היכה בי. לא מדובר בעוד מטופל – הפעם זה אני.
בשנת 2004 נתנו לאילן 3 חודשים לחיות. היום הוא כאן כדי לשתף על הדרך שעבר ועודנו עובר, ועל פעילותו הענפה באמ”ן.
“יום שישי בצהריים, קראתי במייל את התוצאות והשמיים נפלו עלי – פשוטו כמשמעו.”
רחל אשתו של יוסי מספרת על החיים כבת זוג של יוסי לאחר שאובחן עם מיאלומה.
השאיפה להבריא, לחזור לחיק המשפחה ולהוקיר את השגרה
אמא היתה בת 43 כשחלתה במיאלומה. הייתי ילדה בת 13, ולא נתנו לי לקחת חלק בתהליך. כשהמחלה חזרה, הייתי בת 18, רגע לפני גיוס. היה לי ברור שאני המנהלת של הסיטואציה.
ג’ודי אראל משתפת ברגישות את שביל הזהב, החיבור התמודדות עם מיאלומה ועל הקשר בין גוף ונפש.
אובחנתי כשהטיפול במיאלומה נפוצה בארץ היה בחיתוליו. לאורך כל הדרך, מאמינה באופטימיות והקשבה לגוף
בזכות החוסן הגופני והנפשי לא נכנסתי לדיכאון אלא החלטת להתמודד עם המחלה. אני חושב שהדבר העיקרי שעזר לי זה היכולת להסתגל. יש כאלה שקוראים לזה גמישות מחשבתית.
למרות המכה הגדולה שקיבלתי בתקופה הזו,אני עדיין בר מזל, יש לי כוח בזכות שתי הבנות שלי שנותנות לי אנרגיה
“כשהרופא אמר לי שיש לי סרטן לא האמנתי שהוא מדבר אלי.” רותי, מפיקת תכניות בישול למדה מהר שניתן לנהל חיים מלאים עם המיאלומה, ואף משלבת התנדבות באמ”ן.
הייתי אתו, מסביבו ובשבילו 24 שעות ביממה. האתגר נראה עצום ורב על כתפיי הדלות, כאילו נתבקשתי לטפס על האוורסט. עיסוקיי הקודמים נדחקו לקרן זווית.