לא אחת אנחנו אומרים שאם כבר נגזר עלינו להתעסק בענייני בריאות, לפחות אנחנו בידיהם הטובות של הרופאים ההמטולוגיים. רופאים שכאילו נושאים ב- DNA משותף של אכפתיות, אנושיות, רצון טוב ושותפות בדרך שלנו, לאיכות חיים גבוהה ולבריאות. כזו היא פרופ’ תמר תדמור, אנחנו שמחים להקדיש לה את הבמה הזו, את ראיון העומק של המגזין של אמ”ן לכבוד ראש השנה תשפ”א.
כבכל מגזין, אנו מראיינים דמויות מפתח שעבודתם משפיעה על קהילת המתמודדים עם מיאלומה. פרופ’ תמר תדמור, מנהלת המכון ההמטולוגי ובנק הדם במרכז הרפואי ‘בני ציון’, קיבלה ממש בתחילת ספטמבר תואר פרופ’ חבר ומתפקדת גם כרכזת לוועדת הסל מטעם האיגוד ההמטולוגי. לצד כל אלו היא שותפה אמיתית של אמ”ן בדרכה למציאת הריפוי המלא ולדאגה לרווחת העמיתים.
תמצית ה- DNA הייחודי לה מובאת במילותיה שלה במהלך הראיון כשהיא מספרת כיצד היא ‘מגדלת’ את המתמחות במכון להיות רופאות שהן גם מקצועיות וגם אנושיות, מלאות חמלה, רגישות ושמחה. ומכאן, הרי שברור מדוע היא רואה את המכון שבראשו היא עומדת כמשפחה שנייה עבור המטופלים.
ספרי לנו קצת על משפחת המקור שלך, המשפחה שממנה הגעת.
“מצד אבי, אני דור 21 בארץ. משפחתי, משפחת מיוחס, עלתה לארץ לאחר גירוש ספרד. המשפחה שלנו היא משפחה ציונית, סבי עבד במשרד החינוך והביא לארץ את תנועת ‘הצופים’, כך שהערכים שעליהם התחנכתי הם ערכי התנועה, אותי בבית לימדו, וכך גם אני לימדתי את ילדיי, שמה שחשוב זה ללכת ל’צופים’. יותר חשוב מבית הספר”.
תמיד ידעת שתרצי לעסוק ברפואה?
“לא. כשהייתי בת 12 אבי חלה בלימפומה. את בת המצווה שלי חגגנו כשהוא חובש פאה. זה היה משבר גדול כי הוא היה בשיאו, חזק וצעיר. לשמחתי, בקרוב אנחנו חוגגים לו יום הולדת 78, כך שהחיבור שלי לרפואה, ולהמטולוגיה בפרט, מגיע ממקום מאוד אופטימי ומאמין, וכזו גם אני באופיי – אופטימית.
לרפואה הגעתי כמעט במקרה. בן זוגי דאז, לימים בעלי, נסע ללמוד וטרינריה באיטליה ואני הצטרפתי אליו. רציתי ללמוד עבודה סוציאלית, אבל בתי הספר באיטליה לא היו מוכרים בארץ ולכן התחלתי ללמוד שם פסיכולוגיה. תוך כדי הלימודים הסתבר לי שהרפואה בכל זאת היתה כנראה חלום שישב בראש ובאיטליה התאפשר לי לממש אותו. כך מצאתי את עצמי בסופו של דבר לומדת רפואה”.
בחיוך היא מוסיפה כי לימים הפכה לוורקוהוליקית, כמי שנוטה להתאהב במה שהיא עושה, “ובעלי עד היום מאשים את עצמו בזה”.
כשסיימו את הלימודים שבו לארץ וההסתגלות בבית החולים, עם המתמחים שסיימו לימודי רפואה, לא היתה פשוטה. “השפה שלי היתה השפה שבה למדתי, המונחים הרפואיים שאמרתי נשמעו באיטלקית… אבל למזלי באותה התקופה המכון ההמטולוגי בבני ציון קיבל לראשונה תקן להתמחות בהמטולוגיה וכך נכנסתי למסלול התמחות ישיר בהמטולוגיה”.
ותוך כדי ההתמחות קיבלת את פרס ‘המתמחה המצטיינת’ מטעם האגודה למלחמה בסרטן.
“כן, זה היה כבוד גדול . בתום ההתמחות נסעתי לפוסט דוקטורט מחקרי במיאמי ובמשך שנתיים ערכתי מחקר על מערכת החיסון והסרטן. שם ‘גיליתי’ את עולם המחקר והאקדמיה, שלימים הפך למוקד עניין משמעותי עבורי, מקור שמסייע לי לא להישחק בעבודה הטיפולית העמוסה”.
פרופ’ תדמור משתפת שלאורך כל שנות הקריירה שלה היא מקפידה לשלב תחומי עניין ועיסוק נוספים, כמו המחקר, לצד הקליניקה הטיפולית. ב- 4 השנים האחרונות היא, כאמור, מרכזת את הגשות האיגוד ההמטולוגי לסל התרופות. “זה עיסוק שיש בו המון סיפוק ועניין, זה להיות חלק מתהליך משמעותי שמשפיע על הרבה אנשים”.
איך משתלבים כל מגוון העיסוקים וניהול המכון עם המשפחה?
“יש לי 3 ילדים גדולים, הגדול בן 27, לומד רפואה ברומא וזוגתו בעקבותיו, ממש כפי שהיה אצלנו. האמצעית סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה והקטנה בצבא. כשהיו קטנים, התמקדתי בעבודתי בבית החולים ולא הרחבתי את תחומי העיסוק למחקר ולתחומים נוספים. למזלי זכיתי לתמיכה מבית, ולליווי של מנטורים נפלאים לאורך השנים, בהם מנהלת המכון דאז, ד”ר דינה אטיאס, שאפשרה לי לגדול לצידה, ופרופ’ אהרון פוליאק, שדחף אותי למחקר וסייע לי להתקדם גם בתחום הזה, מה שהוביל אותי גם לפרופסורה”..
כמנהלת המכון ההמטולוגי ב’בני ציון’, איך את רואה את תפקיד הרופא בימים אלו?
“המשימה שלי מבחינתי היא לגדל את דור הרופאים הבא. לגדל אותם להבין את המהות הרחבה של תפקיד הרופא. להבין שחלק מהתפקיד זה גם לדבר בפייסבוק לייב מול מטופלים, זה גם ללמד אותם לעשות מחקר, ללמד אותם לקיים שיחות מורכבות עם מטופלים, זה לגדל אותם לאור ה’אני מאמין’ שלי שהוא להיות רופא בגובה העיניים.
לפני מספר שנים קיימנו תהליך מאוד משמעותי במכון בכל מה שקשור לאינטליגנציה רגשית. זה מבוסס על ההבנה שהידע המקצועי קיים וזמין לרופאים מאוד. מבחינה מקצועית, הכל מוגש לנו על מגש של כסף. אבל כל מה שקשור לפיתוח שלנו כבני אדם, פחות מטופל ובזה אנחנו צריכים לעסוק. איך להיות אמפטי, איך להיות בשליטה עצמית, איך להיות בשמחה ועוד.
העובדה שאנחנו מכון קטן מאפשרת לנו להיות מאוד משפחתיים ובאמת להביא את הדברים האלו לידי ביטוי”.
אתם מדברים ב’בני ציון’ על מעטפת טיפולית של 360, האם על זה מדובר?
“על זה ועוד. מעבר לכך שאצלנו במכון כל הצוות מכיר כמעט את כל המטופלים ויכול לתת מענה, גם אם הרופא של אותו המטופל לא נמצא באותו היום, אנחנו מספקים סוגי מענה נוספים. אנחנו משלבים רפואה משלימה – נטורופתיה, רפלקסולוגיה, דיקור. יש לנו רוקחת שבסיוע הנטורופתית מספקת מענה לתופעות לוואי שאותן הרפואה הקונבנציונלית לא יודעת לפתור”.
איך את חושבת שאנו, המטופלים, צריכים לנהל את המחלה?
“תראו, בניהול המחלה אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא קודם כל לסמוך על הרופא המטפל. אם אדם, כמטופל, לא מרגיש שהוא סומך על הרופא שלו – הוא צריך להחליף רופא. כי ברמה המקצועית יש לרופאים גם את הידע, גם את הפרספקטיבה והניסיון וגם את הרצון להביא את המטופל למקום הטוב ביותר עבורו. המטופל מצדו צריך לנהל את חייו עם המחלה, למצוא את הדרך לחיות איתה באיכות החיים הגבוהה ביותר, עם השגרה הטובה ביותר שהוא יכול לנהל. אם הוא יכול לעבוד, למשל, אני מאוד בעד שימשיך לעבוד. ובתוך זה כמובן שאנחנו בעד שילוב של רפואה משלימה”.
ומה המקום של אמ”ן מבחינתך בחיי מטופלים וגם עבורכם הרופאים?
“אמ”ן מבחינתי, היא כמו הרפואה המשלימה. גם היא משלימה את הרפואה הקונבנציונלית. היא נמצאת עבור המטופלים בדיוק במקומות שאנחנו לא נמצאים בהם. הרי מטופל שמגיע אלי לא מספיק לשאול אותי את כל השאלות שיש לו, לא מצליח לשתף אותי בכל מה שעובר עליו. העמיתים לעומת זאת, נמצאים אחד למען השני בדיוק באופן הזה. השיתוף, העצה הטובה, הפתרונות שעולים ביחד, כל אלו הם דברים שאנחנו לא מסוגלים לספק. יותר מזה, הכח של העמותה הוא עצום והיא משפיעה גם על איך שנראה סל הבריאות שלנו ומכאן על היכולת שלנו, הרופאים, לטפל”.
במסגרת תפקידך באיגוד ההמטולוגי כמגישה לוועדת הסל, איך נראים ‘מאחורי הקלעים’ של התהליך? “רשימת התרופות בהמטולוגיה היא מאוד מאתגרת. התרופות יקרות ונותנות מענה למגוון רחב של צרכים. מדי שנה אנחנו פונים לכל המומחים של כל אחת מהמחלות ומקבלים מהם את הדירוג הפנימי שלהם. לאחר מכן אנחנו מתכנסים, צוות של בין 6 ל- 7 נציגים, בהם יו”ר האיגוד, מזכיר האיגוד, נציגי קופות חולים שמכירים את הבקשות המגיעות אל ועדת החריגים ומומחה קרישת דם. ביחד אנחנו מציגים את התועלות של כל תרופה ותרופה ומדרגים אותן. לאחר מכן גם מנהלי המחלקות מכל הארץ מדרגים. אנחנו משתדלים תמיד לבחור את התרופות שיהיו הכי משמעותיות בטיפול, גם מתוך ראייה עתידית, מתוך צפי של מה אמור להביא שוק התרופות בשנים הקרובות. ב- 3 השנים האחרונות תרופות למיאלומה דורגו תמיד באחד מ- 3 המקומות הראשונים בדירוג של האיגוד ההמטולוגי, וכך גם השנה, הדאראטומומאב דורגה במקום הראשון”.
מתוך המקום האופטימי הזה, איך את רואה את עתיד המיאלומה? האם הריפוי קרוב?
“אני מאמינה שבתוך מספר שנים ה- T-CAR ישתכלל ויתפתח וייתן מענה הולם. זה יקרה. אני אמנם אופטימית חסרת תקנה, אבל התקדמנו המון במחקר של המיאלומה בשנים האחרונות ואני בטוחה שזה יקרה”.
מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?
“לעצמי אני תמיד מאחלת להמשיך ולהתחדש במה שאני עושה, כי זו הדרך מבחינתי להישמר מפני שחיקה. בתחום המחקר, אני מתעניינת בימים אלו בכל מה שקשור לביג דאטה. בחיים האישיים אני משתדלת לשלב תמיד פעילות ספורטיבית. בין אם זה שחייה, רכיבה או ריצה – תמיד להיות בפעילות ולעשות משהו נוסף”.
ומה את מאחלת לעמיתי אמ”ן?
“אני מאחלת לכל העמיתים להיות שלמים בתוך התהליך שהם עוברים ולחיות בשלום ובאיכות חיים טובה עם המיאלומה”.
בנוכחותה של פרופ’ תדמור, איחלנו לעצמנו שתמיד נהיה מוקפים ברופאים שרצונם הטוב הוא נר לרגליהם בטיפול, ושכמותם יגדל דור הרופאים הבא.
ראיון זה נערך במסגרת סדרת ראיונות להיכרות עם אנשים שמלווים את העמותה, עומדים מאחוריה ואשר דמותם ופועלם השאירו את חותמם על העמותה. זו דרכנו להעלות על נס ולשמר את דרכה המיוחדת של אמ”ן, של מייסדיה ושל הידידים המסורים שענייננו קרוב לליבם ומלווים אותנו במסע. הסדרה מתקיימת מאז שנת 2016. לצפייה בכל הראיונות ראו מה חדש? – ראיונות עומק.
