“הרפואה מבחינתי היא לא מקצוע, היא דרך חיים”

ראיון עם פרופ’ משה מיטלמן, מומחה בכיר בהמטולוגיה, יו”ר האגודה למלחמה בסרטן. בעברו מנהל המערך הפנימי במרכז הרפואי תל אביב -איכילוב ויו”ר האיגוד ההמטולוגי

פרופ’ משה מיטלמן מלווה את אמ”ן עוד טרם הקמתה ורואה בעיניו המקצועיות את הדרך הבלתי רגילה שעשתה הרפואה בתחומו בשנים אלו. את המיאלומה הוא מכיר מהימים שבהם היתה מחלה יתומה, כמעט ללא תרופות וצפי של שנת חיים אחת לאחר אבחון. לשמחת כולנו, הוא מלווה מטופלים ומטופלות עד היום, כשמגוון רחב של תרופות מתקדמות עומד לרשותנו, המחלה כבר מוגדרת כבעלת מאפיינים כרוניים וניתן לחיות איתה שנים רבות, באיכות חיים גבוהה.

לאורך הקריירה שלו עסק פרופ’ מיטלמן ברפואה פנימית ובהמטולוגיה, עם התמחות ממוקדת במיאלומה נפוצה וב-MDS. לצד העיסוק בטיפול, פרופ’ מיטלמן עוסק בכל שנות פעילותו במחקר קליני ובסיסי ובפעילות ציבורית משמעותית במסגרתה כיהן כיו”ר האיגוד להמטולוגיה ורפואת עירויים, יו”ר האיגוד לרפואה פנימית, היה חבר בוועדת סל התרופות ועוד.

היות שפרופ’ מיטלמן יודע ש”העולם שייך לעסוקים”, לעשייתו המקצועית המגוונת מצטרפת רשימה של תחומים נוספים שלא זנח גם בימי הקריירה העמוסים שלו, בהם עיסוק קבוע בספורט וזמן איכות עם אשתו ועם הילדים. בין השאר גילה לנו שהיה אתלט פעיל ואפילו סגן אלוף הארץ לנוער בריצה למרחקים קצרים!

אלא שפרופ’ מיטלמן הוא בעצם רץ למרחקים ארוכים, וגם היום, לאחר צאתו לפנסיה, ממשיך לקבל מטופלים ומטופלות יום בשבוע, עוסק במחקר, מעורב בחברות סטארטאפ בעולמות הרפואה ומעיד כי המפגש עם החבר’ה הצעירים שומר אותו רענן.

בנוסף,  מנהל פרויקט ייחודי באוקראינה במסגרתו הקים מחלקה המטולוגית בבית חולים פרטי  ולצד זה  ממשיך בעשייה ציבורית ולא מוותר על זמן איכות עם הנכדים.    

הזמנו את פרופ’ מיטלמן לראיון עומק, כדי ליהנות מהפרספקטיבה הרחבה של בעל ניסיון שראה את התפתחויות הטיפול במיאלומה לאורך שנים ארוכות, כרופא מטפל וכחוקר.

פרופ’ מיטלמן, ספר לנו על עצמך, על הבית שבו גדלת.

“אני ישראלי טיפוסי של אחרי קום המדינה. נולדתי ב-1952 להורים ניצולי שואה וגדלתי בפתח תקווה בשנים הראשונות של המדינה, כשהזיכרון החזק שלי הוא ה’אין’. באמת לא היה. החיים היו מאוד צנועים, למי שהיה – היה מעט, והיו כאלו שהיה להם עוד פחות, והיה צריך לעזור להם.
מה שעיצב את דמותי באותן השנים היו הפשטות והתום שאפיינו את התקופה. אהבת הארץ לא היתה מילה גסה. הייתי בתנועת הצופים, כמו כולם באותם הימים, הזדהיתי עם ערכים של התגייסות ומעורבות”.

ומה הוביל אותך לרפואה?

“במשפחה שלי לא היו רופאים לפניי, כך שלא קיבלתי את הדוגמה הזו מהבית.
הדבר שאני בטוח בו, הוא שניטעה בי תחושה בילדות שצריך לעשות דברים כדי שיהיה “יותר טוב”, ומצאתי את הבריאות והרפואה בתור המקום שלי לעשות טוב לעצמי ולאחרים.
במבט לאחור אני יכול להגיד שהיופי במקצוע הזו הוא השילוב בין עשיית הטוב, עשייה עבור האחר, בשילוב עם ההתקדמות האישית, היכולת להביא את עצמי לידי ביטוי. יש בכך המון סיפוק.

בסיום התיכון התלבטתי אם להתגייס לצבא או לצאת לעתודה אקדמית. נרשמתי למסלול רפואה בעתודה, הייתי בטוח שלא אתקבל. באותם ימים היו בארץ רק שני בתי ספר לרפואה, בתל אביב ובירושלים. היה מעט מקום והרבה מועמדים, אבל להפתעתי באותם הימים –  קיבלו אותי.
היום בדיעבד אני יכול להגיד שהמסלול שבו בחרתי הוא לא מקצוע, זו דרך חיים. כשאני מסתכל במראה אני רואה יותר אחורה מאשר קדימה ואני חושב שאלו היו 50 שנים מרתקות. זה מקצוע שבו כל הזמן לומדים ומתקדמים. זה פנטסטי ללמוד כל הזמן, להסתכל אחורה ולראות את ההישגים וההתפתחות, וגם את כל מה שעוד עומד להגיע”.

ומה לגבי המשפחה שהקמת?

“סיפור ההכרות שלי עם אשתי עידית הוא מאוד מצחיק. אמא שלה, המורה טובה בנאור, היתה המחנכת שלי בכיתות ה’ עד ח’. היתה לה בת שהיתה מבקרת אותה בבית הספר, אבל לא היה בינינו קשר לאורך אותן שנים.  כעבור 20 שנה הכירו בינינו, אני זכרתי אותה מהימים ההם בבית הספר וכשבאתי אליה הביתה בפעם הראשונה, אבא שלה אמר שהוא זוכר את המחברות שלי! מסתבר שאמא שלה התגאתה במחברות שלי. אז המורה הזו הפכה לחותנת שלי.

יש לנו 3 ילדים, שתי בנות ובן, שלושתם עוסקים היום בהייטק,  אף אחד לא רצה ללמוד רפואה, אבל אני שמח שהם עוסקים בתחומים שהם אוהבים. יש לנו 7 נכדים וזו שמחה גדולה בבית.
כמשפחה, אנחנו אוהבים לעסוק ביחד בספורט. באופן אישי זה אחד התחביבים העיקריים שלי, הייתי סגן אלוף הארץ לנוער בריצות למרחקים קצרים, הייתי אתלט, שיחקתי כדורגל בקבוצה במשך הרבה שנים והנחלתי לילדיי את האהבה הזו. בני בן היה במשך שנים כתב הספורט ומגיש חדשות בחדשות 12. יש לנו גם מסורת משפחתית, לפחות פעם בשנה אני נוסע עם בני וחתניי לראות כדורגל טוב בחו”ל, בשילוב עם תרבות מסביב”. 

בהסתכלות על כל העשייה שלך לאורך השנים – התפקידים השונים שמילאת, הארגונים שהובלת, הטיפול והמחקר – שפע של עשייה. איך שילבת בין כל אלו?

“יש משפט שאומר שאם אתה רוצה שמשהו יעשה – פנה לאדם עסוק. אני שמח להיות עסוק.. כדי לנהל את זה בהצלחה, למדתי בגיל צעיר בקריירה שלי, שאני צריך להפעיל מספר עקרונות:
הראשון הוא ניצול נכון של הזמן – כשרעייתי עידית הבינה שיש לה עסק עם וורקוהוליק, היא החליטה שאנחנו נקדיש גם זמן קבוע לעצמנו, וכך אנחנו עושים לאורך כל שנות נישואינו, יוצאים קבוע פעם בשבוע. באותו האופן, כשהילדים היו קטנים, היה לי זמן איכות קבוע עם כל אחד מהם. הרעיון הוא לתכנן גם את זמן הפנאי.

בהיבט של העבודה, מצאתי לנכון לחפש את התחום שבו יהיה לי הכי הרבה עניין, כדי להפחית שחיקה, שכידוע היא מאפיין של הרפואה בכלל, וביתר שאת של הרפואה הפנימית. כך הגעתי להמטולוגיה. זה מקצוע שמשלב הסתכלות שלמה על האדם, בניגוד לרבים ממקצועות הרפואה שמתמקדים בהיבט ספציפי. ההמטולוגיה היא תחום שנמצא בהתפתחות מתמדת, שיש בו מטופלים רבים שניתן לעזור להם באמת. זה תחום שמאפשר לי להיות מאוד משפיע.

השילוב של ניהול זמן יעיל, פנאי ובחירה במסלול שיש בו הרבה עניין, מאפשרים לי לחיות חיים עמוסים אבל מאוד מלאים, שבהם אני יכול לעסוק גם בטיפול, גם במחקר, גם בהוראה שאני מאוד אוהב וגם בתחומים נוספים”.

איזה ערכים אתה מנחיל לסטודנטים שלומדים אצלך?

“מבחינתי, הערכים העיקריים שחשוב שאיתם הסטודנטים יגיעו הם אנושיות ועבודת צוות.
אני מנחה את הסטודנטים והרופאים הצעירים תמיד לשים את עצמם במקום החולה. בכל סיטואציה.
מנחה אותם להיות ראויים – לזכור שהחולה נותן את האמון בידינו, ואף מבלי ששאלו אותו אם הוא מעוניין בכך. לזכור תמיד להסביר לכל מטופל את מה שחשוב שידע, במונחים ברורים, בשפה מובנת, כי המטופל הוא זה שמקבל את ההחלטות.
לגבי עבודת הצוות, אני מזכיר לסטודנטים לא לשכוח שהם חלק מצוות, לא לחינם ברפואה המילה קולגה כה חשובה. הם אף פעם לא לבד, לטוב ולרע, החוכמה לא נמצאת בראש אחד. זה נכון גם לטובת המטופלים וגם לטובת הרופאים”.

דבר נוסף שמנחה אותו בדרכו המקצועית, הוא התפיסה שרפואה עושים על פי עקרונות של ידע, הגיון בריא ופשטות. כי מבחינתו מה שלא פשוט – פשוט לא יהיה.

עוד משתף פרופ’ מיטלמן, שבעקבות שירותו הצבאי, פילוסופיית הניהול שלו מבוססת על מה שלמד כששירת בצה”ל. שם, מעודדים גם את הצעירים שבחבורה להשמיע את דעתם, מתוך האמונה שדווקא הם, מנקודת מבטם, יוכלו לראות שהמלך עירום, וטוב שיהיו את אלו שיגידו את הדברים, שיתנו דעות חדשות או אחרות.

מי מתאים להיות רופא? איך אפשר לנבא איזה מועמד יהיה רופא מוכשר ואנושי?

“אני האבא של תכנית הקבלה לסטודנטים לרפואה בתל אביב, חיפה, באר שבע וירושלים. לפני 15 שנים קיבלתי טלפון מדיקאן הפקולטה לרפואה  באונ’ תל אביב, פרופ’ דב ליכטנברג, והוא הציע לי להיות יו”ר ועדת הקבלה שלהם. הסברתי לו שאני ממש עסוק ושמעולם לא עסקתי בזה, אבל הוא לחץ ובסופו של דבר החלטתי לקחת לעצמי יומיים כדי לחשוב על זה.

באותו ערב זוגתי עידית לקחה את ביתנו גפן, שהיתה אז נערה צעירה, לביקור אצל רופא. כששאלתי מה היה,  ענתה: ‘אני מאוד מקווה שאתה מלמד את הסטודנטים שלך להתנהג אחרת’. לאחר מכן ספרה על הביקור הקצר שבו הרופא היה עסוק בעיקר במחשב, ובקושי  התפנה באמת לראות את הילדה.

כך נפלה בי ההחלטה להיות יו”ר ועדת הקבלה. למחרת הודעתי שאני לוקח על עצמי את התפקיד, אבל התניתי זאת בכך שאנחנו נשנה את שיטת הקבלה. עד אותם ימים שיטת הקבלה ברוב הפקולטות היתה על סמך ציוני בגרות וראיונות פסילה שנועדו לנפות את אלו שעושים רושם רע. לא היתה כמעט התייחסות לאישיות ולהתנהגות.
לאור זאת, בנינו את שיטת הקבלה הנוכחית. במקום לקחת את המועמדים שעברו עם הציונים הגבוהים ביותר ומהם לנפות מעטים במסגרת ראיונות פסילה, החלטנו להזמין לראיונות מועמדים רבים יותר, עם טווח רחב יותר של ציונים, ולתת ביטוי ליתרונות אישיותיים והתנהגותיים. למדנו מה עושות פקולטות לרפואה בעולם, איך מגייסים ליחידות העילית של הצבא, איך מגייסות חברות הייטק מובילות, וביחד עם המרכז הארצי לבחינות והערכה בנינו תוכנית שמשקללת את ציוני הבגרות, ראיונות אישיים, דינאמיקה קבוצתית שכוללת התמודדות עם מטופל שחקן ושאלון ביומטרי שבו הנבחנים נדרשים לענות על שאלות אישיות שמתייחסות לחיים שלהם. מתוך השאלון הזה ניתן ללמוד הרבה על המועמדים. אם מישהי התנדבה במד”א, למשל, לאורך כל שנות התיכון, ניתן ללמוד מזה על הרצון שלה לעזור לאחר. אם מישהו היה מ”פ בלבנון – זה מלמד אותנו על העמידה שלו במצבי לחץ.

בנוסף, גייסנו מורים ובוחנים ולימדנו אותם איך להעריך ולתת ציונים בכל שלב. בשורה התחתונה, שינינו את הפרופיל האישי של הסטודנטים לרפואה ב- 25%.

לאחר שראית במשך שנים ארוכות את התפתחות הטיפול במיאלומה, האם לדעתך בדיעבד ניתן היה לצפות את זה?

“לא. את הדברים הגדולים באמת דווקא קשה לדמיין, כמו הקורונה למשל. אז אני רוצה להתייחס גם להתפתחות הטיפול במיאלומה כאחד הדברים הגדולים. כן ניתן היה להניח שבהמטולוגיה באופן כללי תהיה התפתחות משמעותית, כי בתחום הזה המחקר נמצא בהתפתחות מתמדת באופן רציף, וגם הצורך גדול תמיד. יש עוד תחומים שהתפתחו באופן הזה ולעומת זאת, יש תחומים שנמצאים בדעיכה כי צריך אותם פחות, כמו ניתוחי לב”.

לאן פנינו מועדות לדעתך?

“אין ספק שהתחום ימשיך להתקדם באופן הזה. רשימת התרופות הולכת ומתארכת, הביטוי ‘מחלה כרונית’ הפך לשגור ואנשים חיים באיכות חיים גבוהה לאורך זמן. אני מאמין שהתפתחות משמעותית תחול בכל מה שקשור לאבחן מוקדם.
במחקר שהשלמנו בימים אלו ביחד עם הקבוצה של פרופ’ רן בליצר וד”ר גלית שחם, חיפשנו דרך לאתר את מי שבסיכון לפתח מיאלומה, שהרי המחלה  מתפתחת לאורך שנים. במחקר בחנו והשוונו מידע רפואי של כ-5,000 מטופלים בין השנים 2019 – 2002. בסיוע כלים מעולם הבינה המלאכותית הצלחנו לפתח אלגוריתם שמנבא למי מהם יש סיכון גבוה מאחרים לפתח מיאלומה בעתיד. באמצעות אבחון מוקדם, נוכל לטפל טיפול מונע, למנוע נזקים בלתי הפיכים טרם התרחשותם ואף למנוע את הגעתה של המחלה. זו רק דוגמה אחת לכיוון ההתפתחות העתידי.

לגבי המחלה עצמה, אני משוכנע שהתרופות החדשות תהיינה יעילות יותר, נראה פחות תופעות לוואי ונוכל להתאים לכל מטופל ומטופלת את החליפה הרפואית האישית שלהם. אדם שיאובחן, יעבור פרופיל מעבדתי וגנטי שיהיה קל ונגיש ועל בסיסו הוא יקבל צירוף של 3-5 תרופות שמתאימות לו. תוצאות הטיפול יהיו הרבה יותר טובות, איכות החיים תהיה טובה יותר, תוחלת החיים תהיה ארוכה יותר ויהיו אנשים שיגיעו לריפוי. יכול להיות שכבר היום יש אנשים שהבריאו, אבל אין לנו פרספקטיבה מספקת כדי להגדיר את זה”.

בעולם המתקדם הזה, מה תפקידם של הרופאים?

“מה שנדרש מאיתנו הרופאים, זה להמשיך ולהישאר עם רגל אחת צמודה לקרקע, גם כשההתפתחות היא פנומנאלית. מצד אחד להתעמק בידע החדש שנוצר כל הזמן ולא להפסיק להתמקצע בתחום שלנו. מצד שני, להמשיך להתמצא היטב גם ברפואה הבסיסית, כי גם כמומחים למיאלומה אנחנו צריכים להמשיך לתת למענה לעלייה בסוכר, לסידן גבוה, לזיהומי מערכת חיסון ועוד”.

ומה התפקיד שלנו כמטופלים בעולם המשתנה?

“כאן מדובר על שינוי שהוא מעבר לרפואה. זה שינוי חברתי.
אני זוכר את עצמי כסטודנט, רואה רופא בכיר שצועק על החולה שלא תתווכח איתו. היום אני רוצה להאמין שזה כבר לא קיים. היום יש מעורבות גדולה של המטופלים והמטופלות, וכך צריך להיות.
מטופלים, ובני המשפחה שהם רוצים שיהיו מעורבים, צריכים לקבל את הידע, כדי שיהיו בידיהם הכלים לקבל החלטות. מבחינתי, אין החלטה משמעותית שהמטופלים לא מעורבים בה.

שני דברים שמבחינתי אנחנו כרופאים צריכים לזכור הם:

• זכות החולים להתייעץ, לשמוע חוו”ד שנייה. אלו חייהם וגופם והם צריכים להיות שלמים עם ההחלטות שהם מקבלים.
• תפקידנו לא להשאיר אותם לבד עם ההחלטה. אנחנו צריכים להציג את האפשרויות וגם להגיד מה ההמלצה שלנו. לא להוציא אותם מבולבלים”.

מה עמדתך לגבי שילוב של רפואה משלימה, היבטים של תזונה וטיפול בנפש?

“אני ממליץ מאוד, לא במקום הטיפול הרפואי, אלא במקביל. יש היום לא מעט מחקרים שמראים שקיים קשר בין הגוף לנפש. למשל, יש מחקרים שמראים שלאנשים שמתמודדים עם דיכאון יש פרוגנוזה מורכבת יותר.
כשהייתי בהתמחות בארה”ב שמתי לב, לא באופן מחקרי אמנם, שמטופלים ומטופלות שמשפחותיהם חיו בקרבת מקום אליהם, התמודדו טוב יותר עם מחלות, לעומת כאלו שחיו בבדידות, רחוקים ממשפחותיהם שהיו פזורות ברחבי ארה”ב. החוסן הנפשי תורם ליכולת להתמודד עם התרופות ולשפר את הפרוגנוזה של המחלה.
אז אני בעד ומעודד בפירוש טיפול בגוף ובנפש, במקביל לטיפול הרפואי”.

איך נוצר הקשר שלך עם אמ”ן?

“הקשר שלי עם אמ”ן הוא קשר עתיק יומין” הוא מספר ומחייך. “אני שייך לדור הישן, עוד זוכר את פאולה ז”ל, מנסה להקים את העמותה. זוכר את השנים הראשונות, כמה היה קשה למייסדים לגייס את הרופאים, את המטופלים  ולהקים עמותת חולים. ולראות את אמ”ן היום זה פנטסטי.

כחבר ועדת הסל בשנת 2009, כשהרבלימיד היה ברשימת התרופות המומלצות להיכנס לסל, נעזרתי בידע, בהכרות ובניסיון המחקרי, כדי להמליץ בהתאם לוועדה, ואני גאה בתרומה שלי להכנסת התרופה לסל.
שנים לאחר מכן, כיו”ר האיגוד ההמטולוגי, הייתי שותף למגעים להכנסת הדאראטומומאב לסל. נדרשו פעולות כמו הפעלת לחץ על החברה האם בארה”ב כדי להוזיל את עלות התרופה, היו שותפים למהלך משרד הבריאות, העמותה והאיגוד. כך שלאורך כל שנות הפעילות שלי אני רואה את הצמיחה של אמ”ן ושותף לדרך של העמותה”.

מה המסר שלך לעמיתים?

“תמיד עדיף להיות בריאים, אבל אם כבר להתמודד עם מחלה – אז במיאלומה אתם לא לבד. יש אמצעים וכלים מתקדמים לטיפול, המחקר מתקדם, העתיד הרבה יותר ורוד מאי פעם. היום אני אומר את זה בביטחון רב”.