מפריחה את השממה – ראיון עם פרופ' מרב לייבה

פרופ' מרב לייבה הקימה לפני 3 שנים את המכון ההמטולוגי באסותא אשדוד, שמספק מענה בתחום לתושבי העיר ויישובי הסביבה. בראיון אתה היא משתפת בחוויה הייחודית שבהקמת מכון חדש, וגם על כך שאחרי כל שנות העשייה, היא עדיין מתרגשת ממחקר ומהקשר האישי עם המטופלים.

אחרי 20 שנות עבודה בבית החולים 'שיבא', תל השומר, מתוכן 9 שנים כמנהלת השירות למיאלומה נפוצה במחלקה ההמטולוגית, עם מטופלים רבים לאורך שנים ארוכות, וגם קירבה לבית, ארזה פרופ' לייבה לפני שלוש וחצי שנים את חפציה, את הזיכרונות, הידע והניסיון, והלכה להקים מאפס את המכון ההמטולוגי בבית החולים הציבורי אסותא באשדוד, המסונף לאוניברסיטת בן גוריון שבנגב.  

"זאת חוויה מאוד מיוחדת", היא מספרת, "להתחיל ממש מכלום, מלהזמין מחט ראשונה שתהיה לנו לבדיקה, מלבחור את טכנולוגיות הטיפול ולגייס את כל הצוות הרפואי מאפס. היום אנחנו 7 רופאים במכון, כל אחד מומחה בתחומו ויש לנו חזון ותוכניות להרחבת המחלקה ומתן הטיפולים המתקדמים ביותר כאן אצלנו. על פי התכניות, עומד לקום מבנה נוסף בבית החולים, בו נוכל להגדיל את המכון, לפתוח מחלקת אשפוז וגם מחלקת השתלות מח עצם".     

פרופ' לייבה מתרגשת כשהיא מספרת לנו על המחלקה בפרט ועל בית החולים החדש בכלל. אבל לפני שאנחנו צוללים לעומקו של הריאיון ולשאלות על הרפואה שפרופ' לייבה מקדמת אצלה במכון, אנחנו לוקחות אותה אחורה אל ילדותה ומשפחתה ושמחות להכיר עוד רבדים בחייה של מי שמלווה את העמותה מקרוב לאורך כל שנות פעילותה, ומכהנת החל מאפריל השנה גם כיו"ר הקבוצה הישראלית למיאלומה.

ספרי לנו על ילדותך ועל משפחתך.
"נולדתי וגדלתי בקריית אתא, בבית דתי לאומי לאמא ארגנטינאית ואבא מתוניס, עם אח גדול ואח ואחות צעירים. בסביבות גיל 15 התחלתי להבין שגוף האדם מעניין אותי ושאולי ארצה ללמוד רפואה. עשיתי שירות לאומי בבית החולים 'שערי צדק' ובאמת הדרך הובילה אותי אל לימודי הרפואה בטכניון, בהם גם הכרתי את עדי, בעלי. עדי חילוני, מקיבוץ אפק, ולאורך השנים ביחד הפך הבית שלנו לבית חילוני -מסורתי".

אילו ערכים מבית הוריך ליוו אותך אל דרכך המקצועית ובמהלכה?    
"מעל לכל נתינה. הנתינה הקולקטיבית היא ערך שמגיע גם מהחינוך הדתי ואני חושבת שזה בין היתר מה שהביא אותי למקצוע שיש בו השפעה על האחר ועשייה למען הזולת".

ואיך הדרך הובילה אותך אל ההמטולוגיה?
"את הבן הראשון שלי ילדתי ממש אחרי הבחינה האחרונה בלימודים ולאחר מכן עשיתי את הסטאז' בבית החולים כרמל, שהיה בית ספר מעולה להמשך הדרך. עדי היה עתודאי ולכן אחרי הלימודים התגייס לצבא. בעקבות השירות שלו עברנו אחרי הסטאז' לגור בקיבוץ קטורה שבערבה, שם עבדתי  במחלקה לרפואה דחופה (מיון) בבית החולים יוספטל באילת. זו היתה חוויה בלתי נשכחת כי זה בית חולים קטן שבו הרופא שנמצא במיון מתנסה בה-כ-ל. לידות, גיבוס שברים, תפירות, ניתוחי אפנדיציט… כל מה שמגיע. בנוסף, גם הסמכות לקבל החלטות במקום כזה, ניתנת בשלב מאוד מוקדם. זו היתה הזדמנות חד פעמית להתמודד עם הרבה אחריות וגם להיחשף למגוון תחומים רחב. אני זוכרת במיוחד את אחד מלילות הסילבסטר, ערב שקט שבחצות השתנה בבת אחת. כל סוגי הפגיעות כתוצאה מהחגיגות הגיעו…".

בחיוך היא מספרת שבבית החולים הזה גם ילדה את בתה השנייה, כאשר בעת הלידה נכחו בבית החולים פחות או יותר 3 רופאים, בהם גם היא בעצמה ובעלה…

"אחרי שנה וחצי בקטורה חזרנו למרכז והשתלבתי במחלקה פנימית בבית החולים תל השומר, בניהולו של פרופ' יחזקאל סידי. התמחיתי עם קבוצה של רופאים מוכשרים, רבים מהם היום בתפקידי ניהול בכירים במערכת הבריאות. זה היה בית ספר מצוין, עם צוות מאוד דידקטי, שהתנהל תחת עומסים כבדים. ומשם כבר הגעתי להמטולוגיה.

בהמטולוגיה אהבתי מספר פרמטרים שהם אלו שחיברו אותי אליה: העובדה שמדובר במחלות כרוניות שמובילות לטיפול ממושך, הכרות עם המטופל ומשפחתו, מסירות ומחויבות גבוהה. ראיתי עוד בהתמחות בפנימית את המסירות של הרופאים ההמטולוגיים ואהבתי את זה. העובדה שבהמטולוגיה יש מגוון רחב של תת התמחויות, וגם ההתפתחות המהירה בתחום המחקר בהמטולוגיה משכה אותי מאוד".

מה באמת עשה לדעתך את ההבדל בין המחקר במיאלומה של לפני עשור ויותר, כשלא היה כמעט מחקר סביב המחלה, לעומת המחקר של היום, כשאנחנו רואים אינספור מחקרים שמביאים להתקדמות אדירה בטיפול?     
"אני חושבת שהחידושים במדע הבסיסי הרחיבו את בסיס הידע, אפשרו לבדוק ולשקול יותר תרופות, וכך גם התחיל להיווצר יותר עניין במחקר, מה שהוביל ליותר חוקרים וליותר משאבים שהלכו למחקר בתחום. היום כשיש כל כך הרבה תרופות זמינות ותרופות בשלבי מחקר שונים, יש הבנה מרגשת שניתן להגיע לתגליות ולפריצות דרך".

גם את בעצמך עשית את המחקר הראשון שלך במיאלומה.
"נכון. כשיצאתי להשתלמות בחו"ל (fellowship) לאחר סיום ההתמחות בהמטולוגיה, זכיתי במלגת מחקר לאוניברסיטת הרווארד שבבוסטון, במחלקה של פרופ' קן אנדרסון ופרופ' קן ריצ'רדסון, שם השתלבתי במחקר שבו חיפשנו את הדרך להערים על המיאלומה שבאותה העת היו לה מעט מאד אפשרויות טיפול. חקרתי שם את התרופה אלטוזומאב, השתתפתי במחקר בסיסי בעכברים והייתי שותפה לפרסום הראשון בנושא.
כשחזרתי לארץ הקמתי מעבדה שבה אני ממשיכה בחקר המיאלומה, בשיתוף עם אוניברסיטת בן גוריון. המחקר במעבדה הוא ארוך טווח ואי אפשר לדעת מה יהיו התוצאות, אבל זה תמיד מרגש ואנחנו מקווים להגיע לתוצאות שיחוללו שינוי".   

מאז הובלת ולקחת חלק בהרבה מאוד מחקרים. איך את משלבת בין המחקר לניהול המכון, לטיפול, וכל זה לצד המשפחה וחייך הפרטיים?
"כמו שכל אישה מתמודדת עם הג'אגלינג הזה של החיים… יש ויתורים בחיים הפרטיים, הרבה הסתמכות על 'מוסד סבא וסבתא' – אני תמיד אומרת שבלי העזרה של אמא שלי לא הייתי יכולה לעשות את הדרך שעשיתי. לאורך הדרך היו פעמים שבהן זה כאב, אבל היום הילדים גדולים והם גאים בי, ואני חושבת שזה מסר טוב שאנחנו מעבירים כהורים, לתת דוגמה של עשייה שאנחנו אוהבים".

ואיך את חושבת שנכון שיראה דור העתיד של הרופאים? לאן חשוב לך לכוון אותם אצלך במכון?
"במתמחים שלי אני מצפה לראות את מה שלא לומדים מהספר. חמלה, סקרנות, רצון ללמוד, אכפתיות. כל אלו חשובים מהידע המקצועי, בפרט בהמטולוגיה, אבל כמובן גם ברפואה בכלל. אנחנו מובילים לשם באמצעות עבודה קרובה, ישיבת בוקר יומית שבה אנחנו מתעדכנים ומתייעצים ועושים "סיעור מוחות", דבר שקורה תדיר בכל מחלקה בארץ. מערכת הבריאות שלנו היא מהטובות בעולם וזאת, למרות התנאים המאתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים".  

את חושבת שתפקיד הרופא משתנה בעידן שבו אנחנו חיים?
"בהחלט. עד לפני שנים אחדות רופאים עבדו לפי תבנית פטריארכלית, מה שהרופא אמר היה קדוש. היום זה לא ככה. גם המטופלים מחזיקים בידע וגם הם שותפים פעילים בקבלת ההחלטות. לפעמים יכול להגיע מטופל ולהציג בפני מחקר חדשני שעוד לא הכרתי, וזה בסדר. זו לא פחיתות כבוד. התפקיד שלנו כרופאים הוא לא רק לספק את הידע, אלא להכווין ולהסביר מה מתוך הידע הרב שאליו חשופים המטופלים הוא אכן רלוונטי עבורם באופן אישי. אנו צריכים להיות קשובים למטופלים שלנו, לתמוך באפשרות של חוות דעת שנייה ולשלב אותם בקבלת ההחלטות. לא מזמן התפרסמו תוצאות מחקר שמלמד כי כשמטופלים משתתפים בקבלת ההחלטות הרפואיות – התוצאות של הטיפול טובות יותר".

בגיליון הנוכחי אנחנו עוסקים בנושא של חוויית המטופל. מה לדעתך אחריות הרופאים והצוותים הרפואיים על חוויית המטופל?
"לפני שנים, כשעבדתי בשיבא, הגיע פעם אחת פרופ' יעקב רואו (מהרופאים ההמטולוגיים הבכירים בארץ) לתת חוות דעת שנייה למטופל. בצניעות, ביקש את התיק הרפואי של המטופל שאליו הגיע ונכנס אליו. כשיצא, מצאתי את המטופל עם עיניים זוהרות. הוא נתן למטופל תחושה של תקווה, אמר לו שהצוותים הרפואיים עושים הכל, ונקווה שזה יצליח. לא יותר. לא הבטחות על ריפוי, אבל כן תקווה. לי באופן אישי חשוב להסביר למטופלים שהרפואה היא לא מדע מדויק, שהסטטיסטיקות נועדו למחקר ולא למקרים הפרטיים של כל אחד ואחד, ולהבין שעשויות להיות הפתעות והתפתחויות, ולכן אני מזמינה את המטופלים תמיד לשמור על תקווה. מעבר לזה, בכל הקשור לחוויית המטופל, חשוב לי שהמטופלים שלי ידעו שהם יכולים לשאול הכל, להגיד הכל – ככל שזה קשור אליהם ולטיפול בהם".   

לאחרונה מונית לתפקיד יו"ר הקבוצה הישראלית למיאלומה, מה החזון שלך עבור הקבוצה?
"החזון שלי הוא לקרב כמה שיותר את כל הרופאים שעוסקים במיאלומה בכל הארץ לפעילות של הקבוצה".

מה צפוי לנו לדעתך בוועדת סל התרופות הקרובה?
"אנחנו כמובן מקווים שיכנס כמה שיותר ממה שנבקש. במפגש הקרוב של הקבוצה הישראלית למיאלומה נדרג את התרופות השונות לקראת ההגשה, וביקשנו שהשנה הוועדה תכלול רופא המטולוג, מה שלא היה בשנה החולפת".

מה עתיד הטיפול במיאלומה לדעתך?
"אנחנו קרובים היום מאי פעם לריפוי. הטכנולוגיות החדשות הולכות ומשתפרות כל הזמן, זו גם ההתפתחות של הטיפול במיאלומה אבל גם ההתפתחות של הרפואה כולה. יום אחד נוכל לתת זריקה לעצירת המחלה. גם זה יגיע".

מתוך התרגשות מההישגים של המחקר המתקדם שנעשה בארץ ובעולם, אנחנו ביחד עם פרופ' מרב לייבה, מסיימות את הריאיון עם תקווה גדולה.