הולכת עם האמת שלה – ראיון עם פרופ’ עירית אביבי

פרופ’ עירית אביבי לא עוצרת. קצב הדיבור המהיר, החיוך ואולי אפילו השיער הקופצני, נותנים תחושה שכאן רצים, במובן הטוב של המילה. גם מטופליה משתפים בתחושה הזו, התחושה שדברים קורים, שיש עשייה, שיש מי שרואה אותם ואת העתיד שלהם ונלחם על בריאותם. ועם הקצב המהיר הזה פרופ’ אביבי מנהלת את המערך ההמטולוגי במרכז הרפואי תל אביב, ומלווה גם את אמ”ן כבר הרבה שנים.

את הראיון קיימנו תחת מגבלות הזום, מבלי יכולת להיפגש פיזית כמו שאנחנו אוהבים לעשות, אבל זה טוב מלא כלום ואיפשר לפרופ’ אביבי לשלב את השיחה בין עיסוקיה הרבים ביומיום העמוס בבית החולים, ובפרט בימים המורכבים האלו.

אז לא יכולנו שלא לשאול, כבר בהתחלה, איך נראים הימים בבית החולים, בתקופה הנוכחית, ופרופ’ אביבי סיפרה ש”להיות רופא בארץ, ובמיוחד עכשיו בעידן הקורונה, זה קצת קשה. רוצים לתת 100%, לשפר, למנוע חשיפות וזיהומים, לתת רפואה אופטימלית וטיפולים חדשניים ולהמשיך לצמוח והקורונה לא מונעת ולא מאטה, אבל אין ספק שמכבידה”.

אלא שכמה צעדים אל תוך הראיון, מתגלה שהדרייב הפנימי לעשייה בלתי מתפשרת, הוא כנראה מנוע חזק ועוצמתי שמניע את פרופ’ אביבי ואת העשייה שלה למען רפואה מצוינת, גם בימים מאתגרים, מבלי לעצור.

ספרי לנו קצת על ילדותך.
“אני חיפאית, גדלתי בכרמל, בת יחידה, לא מבחירתם של הוריי. הוריי ילידי בולגריה שעלו ביחד לארץ אחרי המלחמה, בלי כלום. למדתי בביה”ס הריאלי, אליו רשמו אותי הוריי בעקבות חברתי הטובה שנרשמה לשם. אבא שלי היה מנהל חשבונות, אוטודידקט ברמה כזו שכסבא, הילדים שלי היו מתקשרים אליו במקום לבדוק בגוגל. הידע שלו היה מאוד נרחב, הוא היה סקרן ומעודכן בתחומים רבים. אמא שלי היתה רופאת ילדים, הרופאה הכי טובה שיכולה היתה להיות, אבל למרות זאת, לא גדלתי בכוונה וידיעה שאני רוצה להיות רופאה. נהניתי מההווה, לא חשבתי קדימה.

אהבתי מאוד לטייל ובצבא הייתי מדריכת טיולים בביה”ס שדה עין גדי. זה קרה די במקרה, גם בעקבות חברה טובה, אבל בסופו של דבר זה היה שלב משמעותי שהשפיע מאוד על מי שאני. השירות הוציא אותי בבת אחת לעצמאות מוחלטת, ולא בתנאים צבאיים רגילים, אלא במקום מאוד חופשי. טיילתי בכל הארץ במשך חודשים ארוכים בתקופת הקורס ולאחר מכן הדרכתי, פגשתי אנשים מתחומים רבים ומעניינים וזו היתה תקופה יפה ומסקרנת.

כשהשתחררתי מהצבא תכננתי לצאת לטיול הגדול אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. השלמתי הכשרה של מורי דרך ועבדתי בהדרכת טיולים לבני נוער, כך שאני תמיד יכולה לעשות שינוי כיוון 😉”.

אילו ערכים ספגת מבית הורייך בתקופות האלו, שהשפיעו על מי שאת היום?
“הישגיות, שבאה לידי ביטוי בחיי הבוגרים יותר מבחיי הצעירים. יושרה, הבחירה להגיד ולעשות את מה שאני באמת מאמינה בו. נאיביות”.

מה כן הוביל אותך לרפואה בסופו של דבר?
“התלבטתי מה ללמוד, חשבתי על מקצועות מגוונים, אהבתי לצייר, אהבתי הרבה דברים, אבל לא הייתי ממוקדת על משהו ולא ידעתי מה אני רוצה. לרפואה נרשמתי רק בדקה ה- 90, וכשהתקבלתי לטכניון החלטתי ללכת על זה. בתהליך הקבלה ראיין אותי פסיכיאטר שאמר שאני מתקשה להתמודד עם דברים שאינם צפויים”. בחיוך היא מספרת שהמציאות הנוכחית של חייה המקצועיים מוכיחה שעם זה היא דווקא מתמודדת לא רע בכלל…

ומה הביא אותך להמטולוגיה ולמיאלומה בפרט?
“בסטאז’ של רפואת ילדים, הייתי בטוחה שזה המקום שלי וכבר סגרתי התמחות להמשך, אבל  כשעברתי לסטאז’ בפנימית, קלטתי ששם הדרייב שלי שונה לגמרי, הרגשתי שכל כולי נלהבת ורוצה להעמיק וללמוד את זה עוד. ביטלתי את ההתמחות בילדים ונערכתי להתמחות בפנימית. אלא שתוך כדי הסטאז’ הבנתי שזו מסגרת מאוד אינטנסיבית ושאני רוצה להיות יותר בבית, אז שקלתי לנסות ללכת לכיוון של רפואת עור. אחרי תקופה של ניסיונות ושינויים, הבנתי שאני רוצה להישאר בפנימית.

במחלקה הפנימית התמחיתי בזיהומים, הציעו לי לנסוע לארה”ב לתת התמחות במסגרת תכנית מיוחדת בנושא זיהומים. אלא שאז הגיע לרמב”ם פרופ’ יעקב רואו, מי שפתח בבית החולים את המכון להמטולוגיה והשתלות מח עצם, והוא התחיל לשלוח לי מאמרים העוסקים בזיהומים בהמטולוגיה. באתי בעקבותיו ל- 3 חודשים למחלקה ההמטולוגית ושם פשוט מצאתי את מקומי. ביטלתי את הנסיעה לארה”ב ונשארתי בהמטולוגיה.
הייתי מאוד לא מגובשת בדרך, אבל הייתי נאמנה ללב שלי.  

לאחר ההתמחות בהמטולוגיה ברמב”ם, נסענו ללונדון, התמחיתי בבית החולים האוניברסיטאי בלונדון וחזרתי להמטולוגיה בארץ. רק בדיעבד הבנתי למה נשאבתי להמטולוגיה. אחד הדברים היפים בהמטולוגיה הוא הקשר המתמשך עם המטופל, והיום אני מבינה שזה מה שמשך אותי”.

כראש החוג להמטולוגיה בביה”ס לרפואה באונ’ תל אביב, מה חשוב לך להעביר לסטודנטים ולמתמחים שיהיו הדור הבא של רופאי המיאלומה? 
“חובתי כרופאה לחנך את המתמחים באמצעות שיתוף ודוגמה אישית. כל מה שאני כרופאה, זה מה שלימדו אותי ומה שראיתי. אנחנו נמדדים לפי ‘מה שאנחנו עושים’ וחשוב לי שהרופאים הבכירים יתנו דוגמה אישית למתמחים ולסטודנטים. בחוג באוניברסיטה אנחנו עובדים על איך לשפר את ההוראה והחינוך של רופאי העתיד, ועלינו להוסיף ולהעמיק הן את הידע והן את דרכי התקשורת עם המטופלים”.

ובאשר למטופלים ולתקשורת, מה עמדתך בנושא של ניהול המחלה? עד כמה נכונה מעורבות מצד המטופל?
“אני מאמינה שמעורבות אמיתית של המטופל או מישהו מטעמו היא חשובה ומועילה. כשאנחנו עובדים בצוות, אנחנו מגיעים לתוצאות טובות יותר. כשהמעורבות גבוהה, ההבנה טובה יותר, נטילת התרופות טובה יותר. כשיש יותר אנשים שזה הפרויקט שלהם – הפרויקט יצליח יותר”.

ומה לגבי רפואה משלימה?
“רפואה משלימה יכולה להיות משמעותית מאוד גם היא. כל דבר שיכול לעזור! כמובן כל עוד המטופל מעוניין. פאולה (פאולה אזולאי ז”ל, מייסדת העמותה והמנכ”לית שלה בעשור הראשון לפעילותה), היתה אומרת ‘אני בן אדם בריא שקפצה עליו מחלה’, ואני מאוד מתחברת למשפט הזה. חשוב לחיות ולעשות כמה שיותר דברים שאתם אוהבים ושעושים לכם טוב. כל מה שיעשה לכם טוב – יטיב עם איכות החיים ועם ההתמודדות עם המחלה”.

ספרי לנו על המשפחה שהקמת ועל השילוב בין הבית והקריירה.
“יש לי בן זוג מדהים, חיליק, שנותן שקט בגזרת הבית. הרבה בטחון ואהבה מגיעים מהבית וזה מאוד משמעותי. יש לנו 3 ילדים, שני הגדולים גרים בתל אביב, הגדול סיים לימודי הנדסת חשמל והשני לומד הנדסת חשמל ומחשבים. הקטנה בתיכון, לומדת בכתת מחוננים ונראה שהיא גם בכיוון מדעי, והיא גם אופה מדהים. אנחנו גרים בחיפה, אבל אני נשארת לפחות פעם בשבוע לישון אצל אחד הילדים בתל אביב וכך מספיקה לבלות איתם זמן. וכשהקטנה תסיים ללמוד, נעבור לגור בתל אביב”.

ואיך את מצליחה לשלב במסגרת העבודה גם ניהול וגם טיפול וגם מחקר?
“בסופו של דבר יש 24 שעות ביממה, אז ברור שאני צריכה לבחור. אני בוחרת לתת את הרפואה הכי טובה שיש מבחינת איכות וחדשנות, ולכמה שיותר אנשים. ולאור זאת, יש דברים שנדחקים הצדה, אני עושה עכשיו למשל הרבה פחות מחקר במעבדה. אבל יש המון סיפוק מהטיפול האינדיבידואלי, המון סיפוק מההצלחות, מאסטרטגיות רפואיות שאני מובילה, ואני מרגישה שאני עושה דברים משמעותיים וזה מאוד מתגמל”.

ומה מחירי הדרך?
“החיים החברתיים מאוד צומצמו, החוויות הנוספות מאוד צומצמו, המקום שלי לזמן פרטי, לחשוב ולעשות דברים למען עצמי, נמצא בעדיפות מאוד נמוכה, וזה שוחק. עם זאת, זו הבחירה שלי. לפעמים אני כן שואלת את עצמי האם הבחירה שבחרתי לפני שנים נכונה לי גם היום, והתשובות מורכבות. מצד שני, אם התגלגלתי למקום הזה, כנראה אני זקוקה לאינטנסיביות הזו ומונעת מהרצון להשפיע ולעשות. גם אם הייתי עושה משהו אחר לגמרי, רוב הסיכויים שעדיין הייתי מוצאת את עצמי באותה עשייה אינטנסיבית”.

בשנת 2019 נבחרת במקום ה- 11 ברשימת הנשים המשפיעניות של מגזין פורבס. מה לדעתך צריכות לעשות נשים שרוצות לשבור את תקרת הזכוכית?
“מעולם לא היה לי עניין לנסות או לרצות לשבור, ובפרט כאישה. מבחינתי אדם צריך לעשות את מה שהוא מאמין בו, ואת מה שהוא רוצה לעשות בכל ליבו. כשאני נמצאת במקום הזה, כלום לא ישבור אותי בדרך, גם כשיהיו צעדים אחורה. אם אני מאוד רוצה ומאוד מאמינה, זה פשוט יקרה. יש אנשים שמסמנים מטרה וזה עוזר להם להגיע אל היעד. אני מודה שאני לא סימנתי, לא הייתי ברורה לעצמי לאורך הדרך ברצונות שלי וביעדים שלי. כשהציעו לי לנהל את האגף ההמטולוגי באיכילוב, בהתחלה אמרתי ‘לא’. לקח לי עוד כמה שנים עד שבחרתי בזה בעצמי”.

ומה השאיפות שלך לעתיד בתוך מערכת הבריאות? מה עוד היית רוצה להשיג ולעשות?
“יש נושאים שמאוד מסקרנים אותי ואני רוצה ליטול בהם חלק. השנה אני מתכוונת להצטרף לפרויקט מיוחד שנקרא 8-400. זה פרויקט מידע בריאותי בו ייקחו חלק 400 משתתפים מתחומי המדע, הרפואה, הכלכלה, הרגולציה, במטרה משותפת אחת: להוביל את הרפואה למקום טוב יותר. המטרה שלי היא להיות חלק מעתודת האנשים שיקדמו את הפתרונות קדימה. ויש לי עוד הרבה חלומות להגשים בתחומי הבריאות ורווחת המטופל”.

ספרי על הקשר שלך עם אמ”ן.
“אמ”ן היא עמותת החולים הכי מדהימה שיש. הנכונות לרוץ ריצת מרתון היא בעיני יוצאת מגדר הרגיל. זו לא חכמה להתמודד עם ריצה למרחקים קצרים. המיאלומה דורשת יכולת לרוץ למרחקים ארוכים,  כשמדי פעם יש גם צעדים אחורה וזה ראוי להערצה. יש מורכבויות של טיפולים והתמודדויות אישיות, ויש לכם כעמותה תוצאות בלתי רגילות. העמותה מספקת מעטפת, עוצמה, בטחון, תקווה וגם מענה להרבה היבטים פרקטיים”.

מה המסר שלך לעמיתים?
“יש מגוון התפתחויות רפואיות והתקווה היא סוד ההצלחה. אני מאמינה בזה מאוד”.

ועם התקווה הזו, והידיעה שאנחנו בידיים טובות של רופאים שרוצים בכל ליבם לקדם את פני הרפואה הישראלית – הודנו לפרופ’ עירית אביבי על השיחה, ואנחנו מקווים להמשך צעידה משותפת ארוכת שנים, עד למרפא.

ראיון זה נערך במסגרת סדרת ראיונות להיכרות עם אנשים שמלווים את העמותה, עומדים מאחוריה ואשר דמותם ופועלם השאירו את חותמם על העמותה. זו דרכנו להעלות על נס ולשמר את דרכה המיוחדת של אמ”ן, של מייסדיה ושל הידידים המסורים שענייננו קרוב לליבם ומלווים אותנו במסע. הסדרה מתקיימת מאז שנת 2016. לצפייה בכל הראיונות ראו מה חדש? – ראיונות עומק.

אם כבר מיאלומה – עדיף לעבור את זה ביחד

אנחנו מזמינים אותך להצטרף לאמ”ן,
להתחבר לקהילה תומכת
וליהנות מהטבות מגוונות.

בודק...