אחד הנושאים שאליהם אנחנו נושאים את עינינו יותר מכל הוא תקוות המחקר. התקווה כי המחקר וההתפתחות הטכנולוגית יביאו אלינו את הבשורה – מציאת הריפוי המלא!
מתוך המקום הזה, הגענו אל הריאיון עם פרופ' אהרן צ'חנובר, מצוידות בציפייה ובסקרנות, לפגוש את נקודת מבטו של חוקר, חוקר שגילה ומצא ושפועלו השפיע ומשפיע בכל רגע נתון על אנשים רבים המתמודדים עם מחלות, ברחבי העולם כולו. מיאלומה נפוצה היא אחת מהן.
פרופ' אהרן צ'חנובר הוא אחד משני המדענים הישראליים הראשונים שזכו בפרס נובל במדעים (כימיה 2004, ביחד עם המנחה שלו לדוקטורט, הפרופ' אברהם הרשקו). הגילוי המדעי שלו היווה לאורך השנים, ועד היום, בסיס לפיתוחן של תרופות רבות, בהן גם הוולקייד המשמשת רבים מאיתנו. גם היום ממשיך פרופ' צ'חנובר לשקוד על מחקרו, כשלצדו חוקרים רבים, צעירים ומבטיחים, במעבדה שבבית הספר לרפואה של הטכניון, בחיפה.
למרות פעילות המחקר המבטיחה, אנחנו בוחרות לפתוח את הראיון עם פרופ' צ'חנובר בהצצה אל תחילת הדרך, אל ימי ילדותו בחיפה.
פרופ צ'חנובר, נשמח אם תוכל לספר על ילדותך בחיפה, מה זכור לך מבית הוריך שהלכו לעולמם בהיותך ילד צעיר? אילו ערכים הקנו לך? והאם כבר אז היו בך הניצוץ והסקרנות לחקור ולגלות?
"גדלתי בחיפה, אמי היתה מורה לאנגלית ואבי עורך דין. היתה לי ילדות נהדרת, שיחקנו ברחובות. הוריי נפטרו בגיל מאוד צעיר והמזל שלי בחיים הוא אחי המבוגר ממני ב- 14 שנה ודודתי – אחות אמי, שלקחו אותי תחת חסותם. למדתי בבית ספר עממי ולאחר מכן בבית הספר "חוגים" ושם התאהבתי בביולוגיה. שני הוריי היו פרפקציוניסטים. ההכנסה היתה נמוכה והתקופה היתה תקופת צנע, אבל הספרים מילאו את הבית מקיר לקיר. אבא שלי היה יושב איתי על השיעורים, למדתי לכתוב ולקרוא בגיל מאוד צעיר. היה חשוב להוריי שאקרא ואחליף ספרים בספריה. בזמנו לא הבנתי מה כל כך חשוב שאכתוב בלי שגיאות כתיב, אבל אמי הקפיד על כך מאד. לימים, כשאבא שלי היה בן 50, הוא התחיל ללמוד משפטים והיה סטודנט למשפטים במקביל לאחי הבכור. היתה בבית אווירה של השכלה והערכה עמוקה לחינוך ולערכים.
אחרי שהוריי נפטרו כמעט ויצאתי לתרבות רעה. הרחוב פיתה אותי. מי שהציל אותי זה אחי שלקח אותי תחת חסותו ומילא את תפקיד האבא. אחי התגורר באותה עת כבר בתל אביב ולכן דודתי מרים ז"ל, אחות אמי, לקחה אותי לביתה בחיפה וזה הבטיח את רצף הלימודים. אחי היה הדמות הסמכותית בחיי ודודתי היתה אישה מופלאה שאימצה אותי ואצלה גרתי עד סיום התיכון. השניים הללו הצילו אותי, ועד היום הקשר עם אחי הוא קשר עמוק וחם.
כשהתחלתי ללמוד בחרתי בלימודי רפואה ממניעים פרקטיים. ידעתי שזה מקצוע שאוכל להתפרנס ממנו. הייתי עתודאי בבית הספר לרפואה של "הדסה" והאוניברסיטה העברית בירושלים, זה היה בית הספר היחידי לרפואה בארץ בזמנו, ואז נכנס לי 'ג'וק' המחקר לראש".
מה היה הטריגר שחולל את השינוי?
"התחלתי להרגיש איזושהי אי נוחות. הבנתי שרפואה היא שטחית בעיניי, היא מסתכלת על התוצאה ולא על הסיבה. היא רואה את הדברים מאוחר מדי. אני רציתי להבין מה קורה מאחורי הקלעים כשמתחילים תהליכי המחלה בגוף. מה גורם להם. בזמנו אפשרו לתלמידי רפואה לעצור את הלימודים לשנה לטובת שנת מחקר. יצאתי לשנה הזו ובמהלכה הבנתי שזו אהבת חיי, שמצאתי את הייעוד שלי בחיים. זו היתה שנה מופלאה. בתומה חזרתי ללימודי הרפואה, ועם סיומם התגייסתי לצבא בדיוק במלחמת יום הכיפורים. הפכתי תוך זמן קצר לרופא קרבי בספינות הטילים של חיל הים והשירות היה מדהים. בתום השירות התלבטתי מאוד אם להמשיך ברפואה או להגשים את חלום המחקר. כבר הייתי נשוי, היה עלי לחשוב גם על נושא הפרנסה, וזו היתה החלטה בעלת משקל רב. החלטתי להמשיך ברפואה, התחלתי לעבוד במחלקה הכירורגית בבית חולים רמב"ם ושם הבנתי שזה לא המקום עבורי. חזרתי לטכניון בתור סטודנט, עשיתי דוקטורט, התחלתי את הכל מהתחלה. זו החלטה שדרשה אומץ, החלטה שהשפיעה על המשפחה שלי כי חזרתי להיות סטודנט למשך עוד 6 שנים. לשמחתי רעייתי תמכה בי. זה לא היה פשוט מבחינת המשפחה והפרנסה. סביבי החברים שלי כבר התקדמו והיו רופאים ואני עוד "התקשקשתי" בלימודים.
עם קבלת הדוקטורט, נסענו ללימודי פוסט דוקטורט ב- MIT שבבוסטון, ארה"ב, ואחרי 5 שנים חזרנו, למרות שקיבלתי הצעות מפתות להישאר. מאז אני בטכניון".
ספר לנו קצת על המשפחה שאתה הקמת.
"יש לי אישה נהדרת, היתה עד לאחרונה מנהלת המחלקה הגריאטרית בבית החולים כרמל, זה מקצוע מאוד לא פשוט, הרבה מעבר לרפואה, והיא אהבה מאוד את מה שהיא עשתה, ויש לנו בן, עובד סוציאלי".
ספר לנו על החיבור לפרופ' הרשקו שעמו זכית מאוחר יותר בפרס נובל.
"זה היה בימי הלימודים, הייתי סטודנט ורציתי לעשות דוקטורט. התראיינתי אצל מספר מנחים פוטנציאליים והוא מאוד מצא חן בעיניי. הנושא שהוא הציע לי לעבוד עליו היה מאוד מאתגר, נושא שלא היה קיים לפני כן. לקחתי את זה כניסיון, אמרתי לעצמי שאני עומד לעזוב את עולם הכירורגיה ואם לא אצליח – נקווה שיקבלו אותי חזרה לעולם הקודם. לקח זמן אבל אחרי כשנתיים התחלנו לראות הישגים. הבנו שיש לנו משהו חדש ביד, עוד לא ידענו אם הוא חשוב. ביחד עם השותף האמריקאי שלנו חתרנו וחתרנו וגילינו ביחד את מערכת האוביקוויטין, שהיום משרתת את חברות התרופות לא רק עבור מחלות הסרטן, אלא גם במחלות אחרות כמו מחלות ניווניות של המוח.
תוכל להרחיב אודות האוביקוויטין?
"שאלנו שאלה ביולוגית: איך חלבונים מתפרקים בגוף? החלבונים רגישים מאוד לחום, לקרינה, לחמצון, ולמוטציות. הרי חלבון שמשאירים על השולחן, למשל חתיכת בשר טרייה, בחום היא מיד מתקלקלת. צריך לשים אותה במקרר. אז השאלה ששאלנו היתה 'איך חלבונים שאנו לא צריכים אותם / שנפגמו / שסיימו את תפקידם, מסולקים? מערכת האוביקוויטין היא זו שאחראית לכך, וחלבון קטן בשם אוביקוויטין מסמן חלבוניםן שניזוקו לפירוק בתוך התא".
מתי התחלתם להרגיש שעליתם על תגלית מדעית משמעותית?
"היתה תחושה שזה חדש ושזה עתיד להיות חשוב. אבל בהחלט לקחנו סיכון, לא ידענו לאן זה יתפתח. עברו עוד הרבה שנים עד שהתחיל רעש סביב הנושא והתחילה גם תחרות. לקח לאנשים זמן להבין מה אנחנו עושים במחקר הזה ולמה הנושא של הרס חלבונים מעניין וחשוב".
איך הרגשת כשאמרו לך שזכית בפרס נובל?
"הודיעו לי טלפונית בערב סוכות, לא ציפינו אבל זו גם לא היתה הפתעה מוחלטת. הבן שלי ענה לטלפון ואמר לי "אבא, מחפשים אותך משטוקהולם", הייתי אמור לנסוע לשם שבוע לאחר מכן כדי לכתוב מענק מחקר עם חברים, אז חשבתי שאולי השיחה קשורה לזה. בפועל בשיחה היה נציג של ועדת הפרס, שאמר לי קצרות כי הוא מברך אותי בשם האקדמיה השבדית המלכותית למדעים על הגילוי ואז אמר לי שהוא יחזור אליי יותר מאוחר כי הם עולים לשידור ולמסיבת עיתונאים, עם ההכרזה על שמות הזוכים, בעוד מספר דקות. תוך רבע שעה הבית היה מוצף בעיתונאים. זה היה רגע מאד מרגש. הטקס היה מרגש גם כן. שבוע שלם של חגיגות, ארוחות מפוארות, מסיבות עיתונאים ועוד.
בגלל ההתרגשות הגדולה, כל השבוע ההוא התגבש לזיכרון אחד לא כל כך ממוקד, אבל לפני 4 שנים הוזמנתי להנחות פאנל בשבוע של אירועי פרס הנובל. הייתי אורח כבוד, כמי שקיבל את הפרס בעבר, וזו היתה הזדמנות לראות את הכל מהצד, ממבט קצת אחר, רגוע יותר. אז הצלחתי להתרשם ולחוות את הארגון המופתי של הטקס, את התרומה של ההקפדה על המסורת של האירועים, שאינם משתנים כבר עשרות שנים. הייתי יותר מודע לפרטים הקטנים היוצרים את האירוע המרשים הזה".
איך קבלת הפרס השפיעה על חייך ועל המחקר שלך?
"השמחה לאט לאט שככה וחזרנו לשגרה, לאקדמיה, למעבדה. הדבר היחיד שהשתנה הוא שלקחתי על עצמי תפקידים ציבוריים שבאמצעותם אני מקדם נושאים שחשובים לי, בהם חינוך. אני מופיע הרבה בפני תלמידים בבתי ספר ומדבר עם התלמידים על חשיבות המדע, ובעיקר על כך שפריצות דרך נעשות בידי אנשים כמוני ולכן גם כמוהם, והם אינן בשמיים.
בשורה התחתונה אבל, מעבדת המחקר שלי היא מרכז חיי, אני עובד עם אנשים נהדרים וחכמים וזה לא השתנה בעקבות קבלת הפרס".
על מה אתם עובדים במעבדה בימים אלו?
"אנחנו עובדים על הרבה דברים. למשל, גילינו לאחרונה מנגנון חדש שעוזר לתא בתקופת לחץ באמצעות זירוז פירוק החלבונים, גילינו חלבון שמדכא צמיחת גידולים. לאחרונה התחלנו לעבוד גם על מחלות ניווניות של המוח".
תוצאות המחקר שלך משפיעות מאוד לטובה על הרבה חולי מיאלומה, מה הידיעה הזו עושה לך?
"זו סגירת מעגל עבורי. הסיפור המרתק ביותר היה כמובן חולי מיאלומה. אני רופא, למדתי רפואה ועזבתי את המקצוע בלי לחשוב שאי פעם אחזור אליו. והנה אני חוזר אליו בדלת האחורית, אולי לא במגע ישיר עם החולים, אבל עם השפעה חזקה יותר, באמצעות התרופות הרבות שפותחו על בסיס התגליות שלנו. זה סיפוק עצום. כל הדרך לתגלית ביולוגית היא מורכבת, ארוכה, ודורשת סבלנות של פלדה. לא הרבה אנשים זוכים לזה. מבחינתי הדרך עוד לפנינו ואנחנו פונים למחקר בעוד הרבה תחומים נוספים, בהם כפי שציינתי מחלות מוח".
לאן הרפואה מתקדמת? גם בתחום שלך וגם בכל הקשור לרפואה מותאמת אישית?
"רפואה מותאמת אישית היא ה"בייבי" השני שלי. בעתיד ניתן להניח שהתרופות תהיינה יעילות יותר, וחשוב בה במידה, עם פחות תופעות לוואי. הרפואה המותאמת אישית תפנה את הזרקור מן המחלה, להתייחסות אליה בהקשר למאפייני המטופל".
ראיון זה נערך במסגרת סדרת ראיונות להיכרות עם אנשים שמלווים את העמותה, עומדים מאחוריה ואשר דמותם ופועלם השאירו את חותמם על העמותה. זו דרכנו להעלות על נס ולשמר את דרכה המיוחדת של אמ"ן, של מייסדיה ושל הידידים המסורים שענייננו קרוב לליבם ומלווים אותנו במסע. הסדרה מתקיימת מאז שנת 2016. לצפייה בכל הראיונות ראו מה חדש? – ראיונות עומק.
