מי אני?
שמי נורית בייטס. עם הכניסה לעולם הטיפולים, בבית החולים, נעשה שימוש גם בשמי האמצעי – נורית נשה בייטס וזו חוויה מיוחדת לי. אני בת 63 מתגוררת בקיבוץ מעגן מיכאל ויש לי משפחה נהדרת ותומכת, אהובה ואוהבת.
אני מנהלת את תחום שיקום ילדים ונוער בקיבוצי.
המיאלומה שלי
אובחנתי ביולי 2017 והתחלתי לקבל טיפול במרץ 2018. 5 חודשים מאוחר יותר עברתי טנדם – שתי השתלות מח עצם בהפרש של חודשיים וחצי. המשכתי בטיפול אחזקתי עד סוף 2023 ומשעלו המדדים, נכנסתי לטיפול במסגרת מחקר במרכז הרפואי איכילוב בתחילת 2024.
האמנות שלי ואיך היא עוזרת לי בהתמודדות
האמנות שלי היא ריקוד. אני רוקדת להנאתי בביתי וכן במסגרת סדנה שבועית מקצועית, עם קבוצת נשים. בסדנה אני עוברת תהליך עדין ועמוק בו אני יוצרת את הריקוד שלי, תוך גילוי רבדים ועומקים בתוכי.
הריקוד הוא חלק מחיי מאז שאני זוכרת את עצמי. הורי רקדו בבית ולימדו אותנו, הבנות, ריקודים סלוניים. נהנינו כולנו מריקודים חופשיים לצלילי סוגי מוזיקה שונים. הורי היו ניצולי שואה והיה ברור להם ולנו שהריקודים עושים לכולם טוב בגוף ובנפש. זה נטמע בתוכי והפכתי זאת למקצוע. עובדת סוציאלית עם התמקצעות בטיפול בריקוד ובתנועה.
לאחר ההשתלות הפסקתי לעסוק בטיפול בתנועה אך המשכתי לנוע בכל זמן ומקום אפשריים.
הריקוד והתנועה עוזרים לי להתמודד עם הקשיים הפיזיים והנפשיים שעולים במהלך הטיפולים, לאורך השנים. הצלחתי לנוע בחדר הבידוד על אף ההקאות, השלשולים וההרגשה הקשה ומתוך כך באה הקלה. לאורך כל התקופה, כשאין לי כוחות, אני משמיעה לעצמי מוזיקה ואט אט מתנועעת בשכיבה, בישיבה וכשיכולה – גם בעמידה. חוויית הריקוד שלי היא חוויית מעוף מעבר לגבולות הגוף ולמגבלותיו. בעזרת הריקוד אני מצליחה לבטא את מה שמתחולל בי פנימה ואני לומדת על עצמי, על הקשה לי ומכאיב ועל המתאים לי ומהנה ואני מרחיבה את החופש שלי להרגיש, לנוע ולהנות.
