יצחק אדליסט היה מראשוני המתנדבים של עמותת אמ”ן ועשה זאת במסירות רבה החל משנת 2007, ועד מותו בשנת 2012. בתפקידו האחרון בעמותה, כיהן כחבר ועדת הביקורת של העמותה. בניגוד לרוב רובם של המתנדבים, הוא לא התמודד באופן אישי עם מחלת המיאלומה.
לאחר לכתו, תרמה משפחתו בנדיבות רבה לעמותה ובתרומה זו הוקמה הקרן לרווחת החולה על שם יצחק אדליסט, במסגרתה משתתפת העמותה במימון טיפולים לתמיכה רגשית לעמיתי אמ”ן. לאחרונה, בחרו בני המשפחה בנדיבותם הרבה לתרום בשנית על מנת שהקרן תוכל להמשיך ולממש את יעודה החשוב.
ביקשנו לראיין את בני משפחתו של יצחק אדליסט, כדי ללמוד על האנשים, המשפחה והערכים שהובילו את יצחק להתנדב ואת משפחתו לתרום לעמותה ברוחב לב.
פנינו אל סנדה, אישתו של יצחק, על מנת שתספר לנו עליו, עליהם כמשפחה, ועל הקשר האמיץ שלהם עם עמותת אמ”ן. סנדה מכנה את יצחק לאורך הריאיון בשם החיבה איצי, וכך נכנה אותו בראיון זה.
הכתבה הזו היא המשכה של סדרת הכתבות החושפת מעט מעולמם של האנשים המהווים את בסיסה האיתן של פעילות העמותה לאורך השנים.
ספרי לנו על איצי, על חייו כילד וכמבוגר.
“איצי נולד ב-1952 בתל אביב, להורים ניצולי שואה מפולין, שעלו לארץ לאחר חניית ביניים בצרפת חודש לפני הולדתו. בתחילה התגוררו הוריו עם הורי אביו, חסידי “גור”, בדירת חדר קטנה בשכונת יד אליהו. מסביב היה חול – וכמה בתים. אביו רצה שהמשפחה תתגורר ב’צפון תל-אביב’ ולכן רכש דירה מקבלן בקושי עצום, תוך נטילת הלוואות בהיקף גדול. לדירה עברה המשפחה כשאיצי היה בן 6, ואחותו פנינה בת שנתיים. בדירה לא היו תריסים, לא היתה אמבטיה. בכלל – לא היה. גם כביש לא היה וחילקו נפט, קרח וחלב עם סוס ועגלה.
איצי נשלח לבית ספר דתי “בר אילן”. זה היה בית ספר לבנים בלבד. הוא הצטיין בלימודיו בצורה יוצאת דופן; תעודת סיום כיתה ח’ שלו כוללת רק ציון אחד, לכל המקצועות כולם: “מ ע ו ל ה”.
הוא המשיך והצטיין בלימודים גם בהמשך, ובעצם בכל דבר. לכבוד סיום לימודיו בבר אילן קיבל שולחן פינג-פונג. השולחן הוצב במרפסת וחצי תל-אביב התייצבה לשחק בבית המשפחה. איצי היה, כל הזמן, האלוף ללא עוררין!
איצי סיים מגמה מתמטית פיסיקאלית כימית בתיכון ה’ בתל-אביב. לבחינות, כולל לבגרויות, הוא היה לומד בבוקר, כאשר תוך כדי ארוחת הבוקר הוא היה מדפדף במחברת הרלבנטית ואז מקבל – מובן מאליו – 100. עם סיום לימודיו בבית הספר התגייס לצבא כעתודאי ועבר גם קורס קצינים. במסגרת ההכנה לקורס קצינים, שבר את העקב, אך לא ויתר והגיע לקו הסיום כשהוא עם עקב שבור, תואר ודרגות.
את לימודיו האקדמיים עשה איצי בטכניון. הוא למד הנדסה כימית ולאחר סיום תואר שני החל לעבוד בתעשייה אווירית בה עבד עד יום מותו. הוא התחיל כמהנדס מהשורה והתקדם עד לרמה של ראש תחום. בהרבה מאד מובנים העבודה הייתה גם התשוקה שלו והוא היה שותף לפרויקטים רבים. הוא היה כה מסור לעבודתו, כך שבמהלך כל ימי המחלה, ממיטת חוליו, היה בקשר מתמיד עם הצוות שעבד איתו, ושלושה ימים לפני מותו עוד נתן הנחיות לגבי פרויקטים שהיו אז בעבודה. מעבר למסירותו לעבודה היה לו גם “מוניטין” של איש קשוח ונטול פשרות, ישר, הגון ואמין, תכונות שאפיינו אותו גם בחייו מחוץ לעבודה.
מעבר לעבודה אהב לנגן בפסנתר (אהבה שבנינו הבכור יוני ממשיך אותה) ובשנים האחרונות חזר לתחביב נעוריו, משחק הברידג’. הוא התקדם לדרגת סגן אומן, והוסמך כמורה לברידג’; עיסוק שהוא תכנן לעסוק בו לכשיפרוש מעבודתו כמהנדס.
הוא היה ידען גדול בתחומים רחבים – כולל במסורת ישראל וסיפורי חז”ל, ולרוב דיבר מעט, אבל בדבריו זיקק את הבעיה בבהירות רבה והציע פתרון. בנוסף, ‘יישם’ את ידיעותיו בתחום ההנדסה הכימית גם בתחום הקונדיטוריה ואפה עוגות להנאתו ולהנאתנו.
בינואר 2012 אובחן כחולה סרטן הכליה מסוג אלים במיוחד. הוא נלחם בגבורה למרות הסיכויים המועטים. באמצעות כימותרפיה הצליח להתגבר על הגידול הקשה הראשוני, חזר לחיים נורמאליים ואף לעבודה בתעשייה אווירית, אך לצערנו המחלה התפשטה לאזורים נוספים בגוף, ולא ניתן היה לטפל בה יותר. איצי נפטר ב- 21.5.12″.
מה אפיין אותו בחייו יותר מכל?
“מה שבעיני אפיין אותו יותר מכל היו שתי תכונות:
1. היושרה הבלתי מתפשרת שלו והמחויבות לעשות את הטוב ביותר גם כשהתנאים לא היו נוחים לכך.
2. החברות והנתינה – לא רק אני זכיתי בחבר ושותף לדרך בטוב וברע, אלא גם חברינו זכו לחבר נאמן שהיה מוכן לעשות הכל כדי לעזור. ברומנית, שפת האם שלי, היו אומרים עליו ‘שייתן גם את החולצה שעל גופו’. מתוך התכונה הבולטת הזו שלו נבע גם החיבור העמוק שלו לעמותת אמ”ן”.
ספרי לנו באמת על החיבור לעמותה וכיצד הפך לפעיל בה.
“ההכרות עם המיאלומה הנפוצה החלה כאשר חברתנו הטובה פאולה אזולאי, יו”ר עמותת אמ”ן, חלתה במחלה. מתוך רצון לתמוך בה, הוא למד כל מה שניתן היה ללמוד על המחלה, ואח”כ, כאשר פאולה יחד עם חולים נוספים וקבוצת רופאים הקימו את העמותה, היה ברור לו ולכולנו שיהיה פעיל בה ויעזור. בתפקידו האחרון בעמותה היה חלק מוועדת הביקורת, ועל הדו”ח האחרון חתם יומיים לפני שנפטר, בהיותו בביה”ח”.
ספרי לנו קצת על עצמך ועל החיבור שלך לאיצי.
“נולדתי בבוקרסט שברומניה ב- 1955 לזוג הורים רופאים שעברו ברומניה את תלאות השואה. הבית היה תמיד מלא חברים ששימשו גם כמשפחה. משפחות המקור של הוריי עלו לארץ ב- 1952 והקשר איתם נותק לשנים רבות בשל הגבלות המשטר הקומוניסטי. הוריי סירבו לעלות איתם ונשארו ברומניה מאחר שהאמינו בעקרונות הקומוניזם ורצו לעזור לבנות חברה טובה וצודקת יותר. לקראת סוף שנות ה- 60 הבינו שהחברה הנבנית ברומניה היא לא החברה שעליה חלמו, והתחילו לפעול כדי לעלות לארץ. גם ברומניה וגם לאחר שעלינו לישראל, הוריי השתדלו לעזור לכל מי שהיה זקוק, כי היה קשה להם לראות חבר בצרה מבלי להיחלץ לעזרה.
עלינו לארץ בדצמבר 1972 והורי, בזמן יחסית קצר, בנו כאן חיים חדשים – בעבודה קשה ועם קבלה של העובדה שכאן צריך להתחיל מההתחלה ולא משנה מה היה תפקידם שם. הם הגיעו להצלחות מקצועיות לא מבוטלות, רכשו חברים רבים והגשימו חלומות – ניהלו חיים עשירים שכללו חיי תרבות, טיולים בכל העולם – עם סקרנות אין סופית למקומות ותרבויות חדשות.
אני, למדתי פסיכולוגיה ומאז 1981 עובדת כפסיכולוגית חינוכית ביפו.
כשהכרתי את איצי, פגשתי משפחה חמה ומאוחדת אשר מהר מאד קלטה אותי לתוכה וגרמה לי להרגיש כבת משפחה אמיתית. הכרתי אנשים שאוהבים את החיים וחיים אותם, מתעניינים בתרבות, נסיעות לחו”ל וגם עזרה לזולת. לאחר נפילת המשטרים הקומוניסטים חמי, ליאון אדליסט, עסק רבות בהחזרת רכוש היהודים מפולין ועשה רבות למען קהילת צ’נסטוחובה הן בארץ והן בחו”ל, וכמובן גם לשימור זיכרון השואה”.
ומתוך השורשים האיתנים האלו, איזו משפחה הקמתם כאן ביחד בארץ? על אילו ערכים גידלתם את ילדיכם?
“על המשפחה שהקמנו ביחד ובעיקר על שני בנינו אני יכולה לספר בלי סוף. יוני, בנינו הבכור, בן 32 מהנדס תוכנה. חי בשנה האחרונה בלונדון עם בת זוגו. הצעיר, יואב, בן 30, עו”ד, גר ברמת גן. את שניהם אני מגדירה כהצלחה הכי גדולה של איצי ושלי. הם בני אדם במלוא מובן המילה. ערכיים –למשל, כשהם מחפשים עבודה חשוב להם הפן הערכי שלה – מה ההשפעות של מקום העבודה על החברה. הם חברים נאמנים לכל עת וצרה, ישרים, אמפטיים, חמים ותומכים, גם באמא שלהם כשיש צורך. כשאיצי היה חולה, היו שותפים מלאים בטיפול בו – בביקורים תכופים וקבועים בביה”ח, עזרה בסידורים, חיפוש מידע רפואי ובכלל. הם שמו את החיים שלהם בצד כדי להיות שם בשבילינו ואח”כ בשבילי. כשאמא שלי חלתה לפני מספר חודשים, שניהם היו בשבילי לעזר ותמיכה.
לא חינכנו אותם לכך במילים, אבל הם ראו – ולזכותם יאמר כי הפנימו את מה שראו. אמנם איצי ואני היינו המחנכים העיקריים, אבל סביב וקרוב קרוב היו הסבים והסבתות משני הצדדים שדאגו, עזרו ופינקו אותם. מפגשים שבועיים עם ההורים של איצי, עם ההורים שלי, חגים שחגגנו ביחד. הם זכו גם לדודה מקסימה וחמה, אחותו של איצי, פנינה, שהיא מזמן חברה טובה שלי וגיסה ‘מפעל הפיס’. מכל אלו, ראו את ערכי המשפחה ואת לכידותה. גם את ערך החברות והעזרה לזולת ראו בבית, והיום כאמור מיישמים אותו גם כלפי קרובים ורחוקים”.
איך קיבלתם את ההחלטה להקים קרן לזכרו של איצי שתיועד דווקא לטובת עמותת אמ”ן?
“אני עוקבת אחרי הנעשה בעמותה כבר שנים, מלאת השתאות על מה שקבוצה של אנשים גדולי נפש, אשר במקום לבכות החליטו לקום ולעשות טוב לזולת. הם עשו כל כך הרבה, בזמן מאד קצר, והכל עם מחשבה לטובת הכלל, תוך השקעת שעות רבות מספור ללא כל תמורה כספית. אני מלאת התפעמות – אני יודעת שאלו מילים גדולות אבל כך אני מרגישה, ואני גאה להכיר אנשים כאלה.
בתוך זמן קצר, הפכה המיאלומה הנפוצה מ”מחלה יתומה” למחלה אשר החולים בה יכולים למצוא מגוון של אפשרויות לעזרה, מהנגשת ידע רפואי ועד לתמיכה בהם ובבני משפחותיהם, עם תרופות אשר הוכנסו לסל הבריאות, מחקרים בנושא ועוד. איצי ראה וגם אני ובניי היום, רואים חשיבות רבה בפעולתה של העמותה, ולכן, לאחר שאיצי נפטר רצינו להנציח את שמו ומצאנו שהכי מתאים לנו לתרום לעמותת אמ”ן, עמותה בה אנו מכירים את הנפשות הפועלות ויודעים בוודאות שהכסף ישמש למטרה שלשמה נתרם.
כשחברי הוועד החליטו ש”קרן אדליסט” תשמש להשתתפות במימון טיפולים רגשיים לחולים – התחברו בעוד חיבור למה שיקר וחשוב גם לי, ושמחתי מאד לשמוע שיש שימוש בקרן והיא עוזרת לאנשים. העובדה שכספי התרומה הראשונה שתרמנו כבר נוצלו במלואם מעידה על כך שחברי העמותה מוצאים את השירות הזה שימושי ומועיל, ולכן ראינו חשיבות להמשיך את היוזמה”.
לקראת סיום, ומתוך הבנה שאיציק השאיר אחריו חלל גדול מאוד, ביקשנו מסנדה לספר על החיים בלעדיו…
“החיים בלעדיו שונים מאד ממה שתכננו – להזדקן ביחד, ליהנות מהילדים, לטייל למקומות שלא הספקנו. הוא חסר לי ברגעים קטנים וגדולים, חסר החבר הכי טוב שלי והשותף שלי לחיים.
גם לילדים הוא חסר – חסר אבא. יש להם אוזן קשבת אחת פחות, וזווית ראיה אחת פחות לסמוך עליה. הדרך של איצי לפתור בעיות – ניתוח מסודר שבסופו עצה פרקטית לפתרון – חסרה לכולנו. חסר חוש ההומור הייחודי שלו, המרץ, הדחף ליהנות ממה שיש לעולם להציע. חסר מאד.
אבל, מאחר והיה איש מסודר שלא השאיר קצוות פתוחים וגם ידע שהסוף קרוב, הוא דאג לנו. במילות פרידה, בעצות ובעיקר בבקשה וברכה שנמשיך את החיים ונהיה מאושרים. וכך אנחנו מנסים לעשות, ואני, למרות שאיני מאמינה בחיים של אחרי, מדמיינת אותו מדי פעם יושב שם למעלה על ענן, יחד עם הוריו ואבא שלי, מסתכל למטה ומרוצה”.
עמותת אמ”ן מוקירה ומעריכה את פועלה של משפחת אדליסט תרומתה הנדיבה לטובת פעילות העמותה.
ראיון זה נערך במסגרת סדרת ראיונות להיכרות עם אנשים שמלווים את העמותה, עומדים מאחוריה ואשר דמותם ופועלם השאירו את חותמם על העמותה. זו דרכנו להעלות על נס ולשמר את דרכה המיוחדת של אמ”ן, של מייסדיה ושל הידידים המסורים שענייננו קרוב לליבם ומלווים אותנו במסע. הסדרה מתקיימת מאז שנת 2016. לצפייה בכל הראיונות ראו מה חדש? – ראיונות עומק.
