ראיון עומק עם ד"ר אסנת ירחובסקי-דולברג, מנהלת מחלקה פנימית ומומחית מיאלומה במרכז הרפואי 'מאיר'
ד"ר אסנת ירחובסקי-דולברג, מנהלת מחלקה פנימית א' והמטואונקולוגיה במרכז הרפואי 'מאיר' עובדת מתוך תשוקה עמוקה למקצוע. הדם הזורם בעורקיה הוא דם של רופאה המטולוגית והתשוקה הבוערת בה היא לעשות רפואה הכי טובה שאפשר, ליהנות מזה ולא לעצור לרגע. זה ה-DNA שסופגים תלמידיה והמתמחים אצלה במחלקה.
חדרה במחלקה, כמו גם המבואה אליו, נראים ומשמשים כשלוחה של הבית שלה. ספה נעימה, שטיח חמים, עציצים, תאורה רכה. כך גם היא מרגישה בבית, גם המטופלים שנכנסים ויוצאים, גם ילדיה שבאים לבקר וגם הצוות כולו, שאותו היא מכנה 'משפחה'.
כאשר היא לא במחלקה, ניתן לקרוא לה והיא אפילו לא צריכה להיכנס לרכב כדי להגיע. ביתה נמצא ממש מעבר לכביש.
היא מחלקת את חייה בין ביתה הראשון לביתה השני, ומשתפת אותנו שבבית החולים הזה היא טופלה, כאן נולדו ילדיה וכאן טיפלה גם במשפחה, ומוסיפה ש"היא ישנה הכי טוב כשעינה פקוחה על המחלקה".
את הריאיון איתה מבקשת ד"ר ירחובסקי-דולברג לפתוח בתמונה הניצבת על המדף, התמונה שלה עם ד"ר יזהר הרדן ז"ל. ד"ר הרדן הוא מי שחנך אותה, לימד אותה את רפואת המיאלומה והתווה את הדרך שהיום היא צועדת בה בגאווה, תוך שהיא מובילה את הטיפול במיאלומה בבית החולים.
ד"ר הרדן היה מראשוני המומחים שטיפלו בחולי מיאלומה, הוא היה פורץ דרך והקדים את זמנו בהיבטים טיפוליים. הידע והנסיון שצבר, גישתו המקצועית והיחס שנתן למטופלים היו לשם דבר. הוא התייחס אל כל מטופל כאל בן יחיד שאותו הוא הכי אוהב. המטופלים שלו האמינו בו, אהבו אותו ושאבו ממנו כוחות נפש. ד"ר הרדן ליווה את מייסדי אמ"ן בהקמת העמותה והשקיע זמן רב ומאמצים בסיוע לפעילות אמ"ן.
ד"ר הרדן הלך לעולמו בגיל צעיר בשל מחלת לב.
ד"ר ירחובסקי-דולברג מספרת עליו ועל הקשר המיוחד שהיה ביניהם, בגעגוע: "אין מישהו שעבר פלואו-שיפ (Fellowship) טוב ממני, גם לא מי שנסעו לחו"ל. ההתמחות שאני עברתי עם ד"ר הרדן היתה מעבר לכל פלואו-שיפ. הוא היה המורה שלי ואני הייתי צמודה אליו, הייתי רושמת כל דבר שהיה אומר, הייתי יושבת לצידו כשבדק מטופלים, הולכת אחריו לכנסים, גם של אמ"ן. הוא העביר לי את כל הידע שלו. הקשר שהיה בינינו היה אישי ורגשי וכולם הכירו אותנו כצמד. כאן בבית החולים היו קוראים לנו קאפא ולמדא", היא מוסיפה בחיוך.
אבל איך הכל התחיל? ידעת מההתחלה שאת רוצה להיות רופאת מיאלומה?
"ממש לא. כבר מילדות ידעתי שאני רוצה להיות רופאה ולהתמחות בהמטולוגיה. אבא שלי היה מנהל פנימית במרכז הרפואי 'הלל יפה', אמא שלי היתה אחות, כך שהדרך לרפואה היתה סלולה. בנערותי חליתי ב-ITP, מחלת קרישה, טופלתי במחלקה ההמטולוגית ב'מאיר' ומאז ידעתי שאני רוצה להיות רופאה המטולוגית. אבל לרגע לא חשבתי שאעסוק במיאלומה.
סיימתי לימודי רפואה באונ' תל אביב, עשיתי סטאז' והמשכתי להתמחות בפנימית מתוך ידיעה שההמשך הוא המטולוגיה ואחריו – להיות משתילת מח עצם, מה שהיה נראה לי בזמנו כפסגת הרפואה, ראש הפירמידה! חודשיים לפני סיום ההתמחות, פנה אלי פרופ' מרטין אליס, שהיה המנהל שלי, ואמר לי שאני צריכה להישאר לצד ד"ר יזהר הרדן, מנהל שירות המיאלומה, ללמוד ממנו את המקצוע ולעבוד לצידו, לאור מחלתו".
איך הגבת? התנגדת?
"בכיתי! אבל לא התנגדתי. פרופ' לישנר ופרופ' אליס גידלו אותי לאורך כל שנות ההתמחות והיה לי ברור מרגע שניתנה לי המשימה – שאני הולכת עם זה עד הסוף.
בסופו של דבר זו היתה אהבה ממבט ראשון. התפיסה שלי היתה בזמנו – ותמיד – להפוך את מה שקיבלתי לזהב. וכך היה.
זה היה בסוף שנת 2015, זכיתי לחניכה של ד"ר הרדן עד יום כיפור 2017. בשנתיים האלו הוא לימד אותי הכל! למדתי את התיקים הרפואיים של כל מטופל ומטופלת, הוא חיבר אותי אל הרופאים שהיה חשוב שאכיר – קרדיולוגים, אורתופדים ונוספים, הוא לימד אותי את הגישה הרפואית שלו שהקדימה את זמנה.
בבוקרו של ערב יום כיפור 2017 הוא קרא לי אל ביתו וביקש ממני לכתוב. הוא דיבר ודיבר ללא הפסקה, ואני כתבתי, ממש עד כניסת החג. במוצאי יום הכיפורים, הודיעו לי שנפטר. הייתי ממש באבל, וגם לא הרגשתי מוכנה לצאת לדרך בלעדיו. שאלתי את פרופ' אליס מה נעשה, אמרתי לו שאני עדיין לא מוכנה. הוא בתבונתו שלח אותי לדרך, אמר לי: 'זה שלך'. יצאתי לדרך, התייעצתי בנושאים שונים עם הרופאות שאיתן ד"ר הרדן נהג לעבוד ומהר מאוד הפכתי למנהלת שירות מיאלומה ב'מאיר' – הלכה למעשה. ועדיין, עד היום, כל מצגת שאני מעבירה מסתיימת בתמונה שלי עם ד"ר הרדן".
איך היה המעבר של המטופלים אליך ואיך היה להמשיך את הגישה הרפואית של ד"ר הרדן בלעדיו?
"מבחינת המטופלים, זה היה מאוד פשוט כי הוא המליך אותי עוד בחייו. הוא דאג שכולם יכירו אותי ואמר לכל מטופל ומטופלת שאני אהיה ממשיכת דרכו, שאני אטפל בהם.
גם מבחינת הגישה הרפואית זה היה פשוט, כי זו כבר היתה גם הדרך שלי, ראיתי את התוצאות בשטח כל הזמן. ד"ר הרדן היה אחד בדורו, הוא הבין דברים על המיאלומה, שעוד לא נצפו במחקרים באותה העת. דברים שהיום נחקרים ומתגלים. הוא לימד אותי הרבה מעבר לספר, את המיאלומה של החיים האמיתיים.
וביחד עם החיים האמיתיים, מיד הכל התחיל להתגלגל, זמן קצר לאחר שמוניתי באופן רשמי למנהלת שירות מיאלומה, פנתה אלי פרופ' מרב לייבה, מי שהיום מנהלת את המחלקה ההמטולוגית ב'אסותא' אשדוד, והציעה לי להיות מזכירת החוג למיאלומה, בתקופת כהונתה כיו"ר. מיד הסכמתי ועברנו שנתיים נהדרות ביחד בתפקיד. הובלנו ואירחנו כנסים בינלאומיים בארץ, הכרתי לעומק את הנעשה בוועדת סל התרופות, הכרתי את חברות התרופות ואת כל מי שעוסקים במיאלומה בארץ".
עם רפואת המיאלומה בכף ידה, בשנת 2022, כשהיא בת 42 בלבד, הבינה ד"ר ירחובסקי-דולברג שהיא לא רוצה לראות את עצמה מעתה ועד סיום הקריירה שלה באותו המקום והרגישה שהיא מוכנה לאתגר הבא. ברגע ששמעה שעומד להתפנות התפקיד של ניהול מחלקה פנימית א, המחלקה בה התחילה את דרכה כמתמחה – היה לה ברור שזה התפקיד הבא שלה. "לא התייעצתי. החלטתי ופשוט הלכתי על זה. זה לא היה פשוט, 3 מתמודדים נוספים, גברים, פנימאים – אבל אני החלטתי שזה יהיה שלי – וכך היה". היא זכתה במכרז ומונתה לפני כשנה וחצי למנהלת מחלקה פנימית א' והמטואונקולוגיה במרכז הרפואי 'מאיר'. מטופליה המתמודדים עם מיאלומה, ממשיכים להגיע אליה גם כעת".
איך את רואה את תפקידך כמנטורית וחונכת עבור המתמחים אצלך במחלקה?
"מבחינתי קיבלתי משפחת אומנה. נקודת המוצא שלי היא שאני אוהבת את כולם, ובמידה שווה. ולאט לאט האהבה גדלה, ומתאפשר לי לחנוך וללמד – גם בהיבט המקצועי וגם האישי. המנטורינג הוא מאוד חשוב ברפואה, חשוב שיהיה מנטור שילמד חוסן ושמירה על איזון ואיכות חיים, וחשוב מנטור קליני. אם אפשר שהכל יהיה באדם אחד – מה טוב.
אצלי במחלקה הם רואים אותי מטפלת, רואים את ההבדלים בין טיפול ארוך טווח לטיפול קצר טווח. ולצד זה אני גם מלמדת אותם על איזון, מחייבת אותם לצאת הביתה אחר הצהריים ולדאוג שיהיו להם משאבים שממלאים אותם".
בתמונה: עם שלומית נורמן, יו"ר אמ"ן
מה מאפיין מבחינתך את המתמחים שבוחרים במיאלומה?
"בעבר, הרבה מהרופאים ההמטולוגים לא אהבו לעבוד עם מיאלומה. לא היו תרופות ולא היה מה לעשות עם המטופלים. היום זה משתנה כי המחקר טס קדימה, יש המון תרופות והמון אפשרויות טיפול, רפואה מותאמת אישית וזה כבר מסקרן ומספק מוטיבציה למתמחים.
אבל עדיין, ישנם מאפיינים ספציפיים שדרושים כדי להיות רופאי מיאלומה, ולא לכל אחד זה מתאים. זו רפואה לטווח ארוך, קשר מתמשך, זה לדעת שאתה מלווה מטופל לשנים ארוכות. זו רפואה שבה האדרנלין מגיע מהדברים הקטנים ולכן צריך לבוא ממקום של שליחות. זה לא כמו כירורגיה שבה הרופא יכול להפוך אדם נכה לאדם הולך, מבלי להכיר אותו בכלל. זה אדרנלין מטורף. בטיפול במיאלומה, אנחנו מתמלאים סיפוק, למשל, מהיכולת לשפר את איכות החיים, כי המיאלומה הרי נשארת, היא לא נעלמת לגמרי. אז מתאימים להתמחות במיאלומה רק מי שבאמת יכולים להכיל את זה, וזה בסדר גם להגיד – לי זה לא מתאים".
וממה את מתמלאת? מה מספק לך את האנרגיה?
"אני מתמלאת באנרגיה מכל מה שאני עושה ביום יום במחלקה, עם המתמחים, עם הצוות שלי, עם המטופלים. כל מי שעזרתי לו – אוטומטית ממלא אותי באנרגיה.
במקרה שלי הרפואה היא האהבה שלי, היא המקצוע שלי אבל היא גם התחביב שלי. גם כשאני ביום חופש, אני הרבה יותר רגועה כשאני יודעת מה קורה במחלקה, וגם כשאני עסוקה בתחביבים אני מוצאת את עצמי חוזרת ופותחת מחקר.
אני מאזנת את היום יום שלי עם שגרה של דברים קטנים שעושים לי טוב. אני משלבת את המשפחה שלי בחיי היום יום, גם במחלקה, הילדים שלי מגיעים ולומדים כאן בחדר שלי למבחנים, אני מלווה אותם לטיולים, משתתפת בפעילויות של בית הספר ומוצאת את האיזון שהוא טוב ונכון לי".
ספרי לנו קצת על המשפחה שממנה באת ועל המשפחה שהקמת.
"גדלתי בכפר סבא. כמו שסיפרתי, אבא שלי הוא רופא ואמא שלי אחות. כשהייתי ילדה חשבתי שאהיה עורכת דין, השתתפתי בדיבייט והייתי מעולה בזה. כשאבא שלי הראה לחברים את התעודה שקיבלתי בתחרות דיבייט, הוא סיפר להם: "אוסי תהיה רופאה, אבל בינתיים היא משתעשעת בדיבייט". התחתנתי בגיל צעיר עם עמית, מוזיקאי, יש לנו שני ילדים, דניאל בת 16 ואביתר בן 13. סיפור ההכרות שלנו הוא מרגש. הסבתות של שנינו נולדו בליטא באותה העיירה, היו חברות, עברו ביחד את השואה ועלו ביחד לארץ. לימים, הילדים של שתיהן הגיעו לכפר סבא, ואנחנו, הנכדים, למדנו יחד באותה חטיבת ביניים. השאר היסטוריה".
כמה מהתשוקה שלך לרפואה עברה לילדים שלך?
"הכל! הסביבה שלי צוחקת עלי שאין אצלי אופציה אחרת וזה נכון. מבחינתי שהילדים ילמדו מה שרוצים ויהיו מאושרים, אבל לפני הכל – שילמדו רפואה. אני צוחקת אבל בפועל, כשהילדים רואים שאני כל כך נהנית בעשייה שלי – זה עובר אליהם גם בלי שאגיד דבר".
מה חשוב לך שהמטופלים והמטופלות שלך ידעו עליך?
"חשוב לי שידעו שהם יכולים לסמוך עלי, שאני אלחם עליהם – ביחד איתם. אני מחויבת לעשות את העבודה שלי באופן מושלם, וזה התפקיד שלי. אני תמיד מסבירה למטופלים חדשים שהדרך המשותפת שלנו במיאלומה היא ארוכה, ושהם צריכים לבחור רופא או רופאה שאיתם ילכו קדימה. אני צינור המידע שלהם והם צריכים לבחור לסמוך עלי. בדרך, הם יכולים ומוזמנים להתייעץ, להתלבט וכשהם בוחרים בלב שלם – אנחנו ביחד לאורך כל הדרך.
בעבודה המשותפת שלי עם מטופלים אני מתאימה את עצמי לכל אחד ואחת. אני כמו זיקית בהיבט הזה. אני מספקת יותר מידע או פחות מידע בהתאם למה שהאנשים מולי רוצים לדעת. אני שם עבורם כפי שנכון להם, מעודדת אותם להבין שהמציאות הנוכחית היא מה שיש ומזמינה אותם לעשות בחיים שלהם את הכי טוב שהם יכולים במצב הנתון".
ד"ר יזהר הרדן, שהיה המנטור שלך, עמד כאמור לצד מייסדי אמ"ן בעת הקמת העמותה. איך את רואה את העמותה ומה המסר שלך לעמיתים?
"באמת כבר בימי הראשונים עם ד"ר הרדן הייתי מגיעה ביחד אתו לכנסים של אמ"ן. לימים הכרתי לעומק את העמותה ואני חושבת שזו עמותה שעוטפת את העמיתים מכל כיוון ובאמת עונה על מגוון צרכים. אני נוהגת להגיע לכנסים השנתיים באופן קבוע, כי מבחינתי זהו יום החג של העמיתים, וביום כזה, כמובן שחשוב שיראו שם גם את הרופאים והרופאות שלהם.
"המסר שלי בימים המורכבים האלו, הוא שהעולם כעת אינו יציב עבור כולם. ההתרחשויות סביבנו מספקות לצערנו פרופורציות. בהיבט של המיאלומה דווקא, אנחנו נמצאים בעידן חדש, הטיפול פורץ גבולות ואפשרויות טיפול חדשות מצטרפות כל הזמן לכלים שעומדים לרשותנו. כך שיש תקווה ויש פרופורציות, והמשימה שלנו היא לעשות הכי טוב שאפשר במה שיש כרגע".
בתמונה: עם פרופ' מרב לייבה
