לאזן בין נתינה לקבלה, לשתף ולחיות את ההווה.
לפני כשנתיים וחצי, כרעם ביום בהיר, נחתה הבשורה המרה – יש לי מיאלומה.
מתוך ההלם, הכאב והבכי יצאתי למסע של חיי, שמביא עמו תובנות עמוקות. הבנתי שההקשבה והתובנות מגיעים דווקא מתוך הכאב, הפחד והקרבה למוות.
הקרבה למוות הפחידה אותי. בטיפולים חשתי שהורגים את התאים הסרטניים אבל נוגסים גם בנשמתי.
בהתחלה נלחמתי לשמור על ‘פאסון’, להיות חזקה. אבל דווקא מתוך החולשה הפיזית הגדולה התחלתי לבטא את רגשותיי ורצונותיי. הסכמתי לקבל, הסכמתי לשחרר את הצורך להיות בשליטה.
כדור שני להורים ניצולי שואה, תמיד הייתי בוגרת, אחראית, הורית. במחלה, ובבידוד בפרט, התהפכו היוצרות. הסכמתי להיות שוב הילדה הקטנה של הורי, ביקשתי את קרבתם ונהניתי מכך. לאט לאט הבנתי שכדי להבריא, אני צריכה להסכים להיות קטנה, חלשה ונזקקת.
הבנתי שעכשיו תורי. ההווה הוא הזמן! הזמן לשתף ברגשות ובמחשבות – זו עוצמה.
הזמן לקבל, הזמן ליהנות, להתערסל בחיקם של אהוביי, בעלי וילדיי, הורי, אחיי, אחייניי וחבריי. הזמן לטייל, הזמן להגיד שאני אוהבת, הזמן לבכות.
והחשש מפני המוות, כמו נוכח כל הזמן, מחדד את הרצון לחיות עכשיו. כל נשימה היא שמחה, כל מבט אוהב הוא שמחה. המחלה היא עבורי קריאת השכמה!
תודה לצוות הרפואי ששומר על חיי. ד”ר יעל כהן (ביום ובליל), ד”ר אודליה, ד”ר יעלי, האחיות אינה ואינה, גליה וכל הצוות במחלקה ההמטולוגית באיכילוב.
באהבה ובתקווה,
איריס.
