מאז שאובחן בשנת 2013, בגיל 45 צביקה לא מפסיק לסמן יעדים ולכבוש אותם. קריירה, חיי משפחה , ילדים, טיולים ואתגרים אחרים, כל אלה לצד ניהול המיאלומה. צביקה מגשים לעצמו חלומות ואל תטעו זה לא כל כך קל אבל צביקה לא עוצר.
כאן מספר על הטיול ללפלנד – אחד מתוך החלומות שהגשים.
הרעיון לבקר בלפלנד רץ אצלי בראש למעלה מ- 20 שנה, עוד מהימים שבהם היינו צופים בתכנית של דודו טופז “רשות הבידור” ומתקנאים ביעדים שאליהם שלח אנשים מתכניתו. אחד היעדים היה לפלנד. כששודר סיכום המסע, הוא לווה בשיר “קח אותי לשם” של שרון חזיז.
לפני שנה טייל חבר מהעבודה בלפלנד. הוא סיפר לי על הטיול וקסם לי מאוד שניתן לטייל שם עם אופנועי שלג. מאז, המחשבה הדהדה מדי פעם במוחי אך נאלצתי לגנוז אותה לנוכח תופעות לא קלות עמן אני מתמודד בימים אלו.
היה זה בני הבכור נדב ששאל על האפשרות לטייל ובעצם כך הפך את ההרהורים והרצון למציאות.
התחלתי למפות את היעדים, לבדוק התאמה לאילוצי הלימודים של נדב ולאחר בירורים רבים, בחרתי בחברה שמציעה טיול אקסטרים שכולל 3 ימי רכיבה על אופנועי שלג.
התחלנו להיערך לכך בכל הדרכים. לפני הכל בדקתי ואישרו כי יהיה לנו אוטובוס צמוד עם שירותים (ממש תא שירותים כמו במטוס, עם מים, סבון ונייר). השקענו מאוד בביגוד חורף, הצטיידתי בכל התרופות ותוספי המזון. יומיים לפני הטיול התקררתי ואבד לי הקול. זה קצת הלחיץ אותי. נשארתי בימים אלו לעבוד מהבית וביטלתי פגישות מתוכננות.
אני חושב שיותר משהתכוננתי לטיול, הייתי עסוק במחשבה על איך אתמודד עם מצבי הקיצון של הרבלימיד ושאר התרופות.
הלילות שלאחר תשלום המקדמה לוו בסיוטים נוראיים שכמותם לא סבלתי שנים.
וככה בבוקרו של יום רביעי, 13/2/2019, ארזתי את המיאלומה, את הרבלימיד, את הדקסה וכמויות של קולסטיד והגענו, נדב ואני, לנתב”ג, למסע בלתי נשכח עם חבורה מצוינת של חברים למסע, שני מדריכים מצוינים, מעט חששות והרבה ציפיות ליהנות מה’ביחד’ עם נדב ומזמן משמעותי על אופנוע שלג (snowmobile).
הגענו בטיסה ישירה לרוביניימי, בירת לפלנד. משם ישר למרכז ההצטיידות (אותו כיניתי ‘הבקו”ם של צד”ל’ משום שהוא מזכיר בקו”ם זעיר), שם קיבלנו נעליים מתאימות, גרבי צמר כשכבה שנייה, כפפות וסרבל (חרמונית) – נדב ואני בחרנו כחול ולא אדום, בכל זאת אוהדי מכבי! למחרת השכם נסענו לספינה, שוברת הקרח, בשם SAMPO שבמהלכה אף נכנסנו לחליפות ציפה של נאס”א וצפנו בים הבלטי בין שברי קרחונים. משם לארמון קרח שנבנה בכל חורף במיוחד. בערב התחרינו בגלישה על גבי מזחלת פלסטיק – כמו בחרמון. אני החלקתי הכי רחוק! זה רק המחיש לי את הצורך לא לוותר על אף חווית ילדות!
בין לבין עדכנתי זוג מהמטיילים אודות המיאלומה שלצידי. קרלוס, שהוא רופא מרדים ומנהל מחלקת טראומה בשערי צדק, וניקול רעייתו, אחות בטיפול נמרץ לב. הדאגה בעיניהם הסגירה שהם מביני דבר.
מאז ועד סוף הטיול עדכנתי את קרלוס מדי בוקר שלקחתי דקסה. תוך כדי הטיול נוצרו חברויות כיפיות, כך שהרשיתי לעצמי לשתף ברקע הרפואי מספר מועט של חברים. זאת על אף שחוויתי בעבר מקרים בהם השיתוף הוביל לריחוק. ימים יגידו. במקרה הזה הרגשתי שלם בשיתוף חברים אמיתיים למסע.
התקדמנו לצפון פינלנד ואל החלק האקסטרימי של המסע. בתוך כך גיליתי למרבה הגאווה שדווקא הבחור הצעיר בחבורה, נדב, כובש לבבות ומפתח חברויות. התחלנו את הפעילויות עם אופנועי השלג, התהפכנו לא מעט פעמים על השלג העבה, אך למעט כאבים ברגל, לא התמודדנו עם נזק משמעותי. הרוח הישראלית גרמה לכולנו להיחלץ אחד למען השני. לא היה אחד שלא התהפך, כולל המדריכים, למעט נדב! היה כיף לשבת מאחור ולדעת שיש על מי לסמוך.
באחד הלילות נדב התנדב כהרגלו להישאר ער ולחכות לזוהר הצפוני. ב- 1:00 בלילה הוא העיר אותי ואמר שנראה שזה קורה! מיהרתי להתלבש ויצאתי החוצה. בורא עולם החליט להבהיר את השמיים ולהגביר את הקרינה הקוסמית. בשמיים ערפילים לבנים שבצילום עם חשיפה ממושכת הפכו לירוקים – הפלא התרחש! כולם חובבי צילום שממש ייחלו לזכות ולראות את הזוהר הצפוני בפעולה. חשבתי על מה שהסבירו לנו, שאת הזוהר רואים לעיתים רק בצילום בחשיפה ממושכת, אך אם זה ה’קונץ’, כיצד זכו לראות זאת התושבים הקדמונים, עוד לפני הופעת מצלמת הרפלקס?? עם החידה הזו הסתובבתי עוד מספר דקות עד שהדבר האמיתי קרה! נדב היה הראשון לקרוא בקול להביט למעלה ופס לבן שחצה את השמיים הפך לירוק. סילון עבה, חלק ומדהים בצבעי ירוק וסגול טייל ברקיע מצד לצד מותיר את כולנו פעורי פה, צורחים מהתרגשות, עוצרים את הנשימה ולעיתים דווקא להיפך – נושמים עמוק את הרגע. יש רגעים שאתה מרגיש הכי בריא שבעולם.
למחרת נסענו באוטובוס צפונה, לפיורדים הנורבגים, אל נופים צבועים בלבן ובכחול של ים. ביקרנו בעיירה ציורית. טיפסתי על פסגתו של אחד הסלעים, קרוב מאוד לשפת הים ויחד עם אחת החברות למסע קראנו בקול אל מול המצלמה לבקשתי: אין מקום רחוק מדי!
וגם נדב משתף:
חזרנו מטיול של שבוע ללפלנד ומילים לא יכולות להעביר את העוצמה של המקום הזה. יצאנו קבוצה של כ- 30 משתתפים, בכל הגילאים. התחלנו ברובניימי והגענו עד לצפון נורבגיה. בתוך כך רכבנו 3 ימים על אופנועי שלג.
בימים הראשונים מנסים לעכל את כל השלג שרואים בעיניים, וקשה שלא לחשוב שנמצאים בחלום.
בכל אטרקציה עושים דברים שלא דמיינתי שאעשה עד לא מזמן. למשל, מזחלות כלבים, הפלגה על שוברת קרח בים קפוא, רכיבה על אופנוע שלג בטמפרטורה של 20- מעלות, כשהמסלול עובר דרך יערות ואגמים קפואים. וגם הלילות היו קסומים לגמרי, במקום לישון, נשארתי בחוץ עם המצלמה, עד השעות הקטנות של הלילה, עם עוד כמה משוגעים לדבר. זה כמובן העצים את החוויה ואת תחושת מיצוי הטיול. בסוף זה גם השתלם וכאמור ראינו זוהר צפוני שנמשך בערך שעה וחצי. מי שהיה שם יכול להסכים, את מה שראינו בשיא, אף תמונה לא יכולה להעביר.
הטיול מומלץ לכל מי שרוצה לחוות ולהרגיש את אווירת הקוטב הצפוני, בשילוב הריגוש של אקסטרים אופנועי השלג.
סיפור הנסיעה ללפלנד הוא רק פרק אחד מתוך הסיפור שצביקה משתף מאז פרצה המחלה לחייו ולחיי המשפחה. מוזמנים לבלוג מרגש, סוחף, מצחיק ובעיקר מלא בכנות, שצביקה כותב מאז 2014.
