ההצגה שתרפא את מי שיציג אותה ואת מי שיצפה בה

  • עופרה לזרוביץ
  • ספטמבר 2020

שנת 2006, הולכת לטיפול בעוצמת הרכות, שיטת טיפול גופנפש. חלק מהטיפול הוא נענוע עדין של הגוף, תוך כדי טיפול אני שמה לב שהגוף שלי נע ויש בו משהו שלא חוזר למקום, המטפלת מציעה לנשום לשם ואני מפחדת, לא רוצה לנשום לשם.

יוצאת מהטיפול וקובעת פגישה עם רופא המשפחה, אני אומרת לו ששום דבר לא כואב לי אבל משהו בגוף שלי אינו כתמול שלשום. הרופא שואל שואלת ובסוף מציע שנעשה בדיקות דם. בבדיקות הדם נמצא חלבון גבוה ואלבומין נמוך. הרופא מבין במהירות ושולח אותי למחלקה ההמטולוגית בבית החולים קפלן, שם עושים בדיקת מח עצם. תוך שעות אחדות המילה ‘סרטן’ מופיעה בלקסיקון האישי שלי.

אבל גדול יורד, אני כועסת על כל העולם, מה פתאום אני חולה בסרטן? זה נראה לי כמו בגד שלא מתאים לי. אני זועקת. בתחילה לא מטפלים. אני מוזמנת רק לביקורת אחת לכמה חודשים. כשהומלץ להתחיל בטיפול, בחרתי לעבור לבית החולים תל השומר, לד”ר יזהר הרדן ז”ל, שהצליח לדחות את תחילת הטיפול בעוד שנה.

אני זוכרת את הרגע, את היום, את התחושה, את הפחד, כשבחדר נשמעו שוב המילים ‘התחלת טיפול’. התחלנו עם תלידומיד ודקסמתזון ולאחר תקופה קצרה נרשמה ירידה בממדים של המחלה, שלאורה החלטתי לא לעשות השתלת מח עצם. בתקופה זו הסתערתי על כל טיפול אפשרי – תזונה, דיקור, תדרים, עוצמת הרכות, הילינג, תוספי תזונה, עשב חיטה, מה לא. אט אט נרגעתי, מינון התרופות ירד ובשלב מסוים אף נפסק לחלוטין.

עשר שנים ללא חששות, בדיקות תקינות, חזרתי לחיים ללא דאגות בריאותיות. חשבתי ש’עברתי את זה’ ואפשר לאחסן את סיפור המיאלומה כחלק מעברי.

במהלך אותן השנים, וכמטפלת גופנפש בשיטת עוצמת הרכות, הבנתי שהגוף שלי מספר סיפור ואני רוצה להקשיב לו: איך אני מתנהגת כמו המחלה שלי? איך אני לא נפרדת מהחלבונים או מהדפוסים אשר לא משרתים אותי יותר? איך אני מגייסת אותי לטיפול במחלה שלי? איך סרטן מתגלה ביום מסוים, בשעה מסוימת, אבל למעשה הזרעים ניטעו עוד קודם?

במהלך הטיפולים הנפשיים הציע אחד המטפלים שאעז לכתוב. גדלתי בבית שבו נאמר “פה זה לא הבימה”. אבל אני אוהבת לשחק. התחלתי לכתוב, כל בוקר כתבתי, העזתי להוציא את השופט מחוץ לחדר. שמעתי את הקולות הפנימיים: ‘מי את בכלל?’; ‘זה עוד רעיון שייגנז ולא יצא לפועל’.

בסופו של דבר, הכתיבה הפכה להצגה וההצגה עלתה על הבמה! אני יכולה לכתוב ספר רק על התלאות שהיו בדרך לעלייתה של ההצגה על הבמה. במאי, תפאורה, מוסיקה, הפצה ועוד המון משימות. כל אתגר כזה העלה את השאלה: ‘עופרה, מה את רוצה?’.

והתשובה: כן! רציתי והעזתי! ההצגה הייתה כמו להיוולד מחדש, לגעת בפצעים באהבה ובחמלה. הכתיבה עזרה לי לגעת בי, להסכים להסתכל על הקשיים ולא לשים אותם מאחור, להיות מוכנה לעמוד מולי ולומר לי: ‘עופרה, גם זה שלך’. להבין שהסרטן בא לרפא מקומות פצועים, לדבר עם הסרטן, להסכים להקשיב לו, לא להעמיס אותו על אף אחד אחר. בתחילה רציתי כל כך שמישהו ייקח אחריות על הסרטן שלי, אבל באמצעות הכתיבה, שוחחתי עם הסרטן ולקחתי עליו את האחריות.  

ההצגה אפשרה לי לרצות להיות בריאה ולהעז לעשות את כל מה שאני חושבת ומדמיינת שיעזור לי. בתום כל הצגה קיימתי שיחה עם הקהל שצפה. הצלחתי לראות עד כמה אנחנו דומים, על אף שגדלנו בבתים שונים, באנו ממגדרים שונים ועדות שונות.

כל חולי הסרטן שצפו בהצגה, הבינו מיד על מה אני מדברת. הפחד, הכעס, הדפוסים שלא משרתים אותם, אך עדיין מהווים חלק מעולמם, הבגידה של הגוף. רק ששכחנו שקודם אנחנו בגדנו בו…

בני משפחתי צפו בהצגה והיו שותפים ליצירת ההצגה. בעלי תמך ועזר לאורך כל ההכנה, בתי הבכורה היא בימאית במקצועה ועזרה בהפקת ההצגה. בני המשפחה עזרו לי ללמוד את הטקסטים בעל פה.

המיאלומה שבה אל הבמה, וגם עופרה שבה אל הבמה

בימים אלו, המיאלומה החליטה לחזור לקדמת הבמה, ואני החלטתי שאני כותבת שוב.

שנת 2019 הייתה שנה מלאת שינויים, אימי היקרה נפלה ולאחר חודש נפטרה ואבי לא יכול היה להכיל את האובדן ונפטר חצי שנה אחריה. זו הייתה שנה רווית קשיים, הגוף שלי היה עייף מאוד. שמתי לב איך הכפתור נלחץ ובהלה הפכה להיות שוב חלק בחיי. אט אט המדדים בבדיקות התחילו לספר סיפור חדש: ‘המיאלומה חזרה לבקר’.

במהלך אותה התקופה גם נפרדתי בצער מהרופא שליווה אותי, ד”ר הרדן. הגעתי אל הרופא החדש שלי, ד”ר משה גת שילווה אותי באתגר החדש. את ד”ר גת פגשתי בכל הכנסים של אמ”ן לפני כן והיה משהו מרגיע בהתייחסות שלו. כשהתחיל לטפל בי, מיד הענקתי לו את הכינוי ‘מרגיע אנושי’.

הפעם אני מקבלת טיפולים בבית חולים והישיבה על הכורסה, התבוננות בחולים נוספים, הביאה אותי לשאלה: ‘למה לבד?’. מצד אחד, כולנו דומים, אבל כל אחד מאיתנו מביא איתו צבע אחר, מתנה אחרת. כמו שאומרים: השלם גדול מסכום חלקיו. יחד אנחנו נותנים אחד לשני כוח להתמודד, להעז, להביא את המיוחד של כל אחד.

בהצגה הבאה אני מתכוונת להביא לידי ביטוי חזון, אותו אני מעזה לכתוב בצורה ברורה. אני אפילו מעזה לראות אותו מתרחש. קבוצת חולי מיאלומה שנפגשים כדי לגעת בכאבם ולספר את סיפורם. קבוצת חולי מיאלומה שרוצה להעלות הצגה שוודאי תרפא את כל מי שיציג ויצפה בה.

נוהר לזרוביץ’, בתה של עופרה, כתבה על הזמנת ההצגה:

אימא שלי בריאה.
אימא שלי חולה. 
אימא שלי מספרת את הסיפור שלה. 
סיפור שנדמה שהתחיל ברחובות אך בעצם התחיל בבאר שבע. 
סיפור שנדמה שהתחיל בבית החולים אך בעצם התחיל בבית. אולי בסלון,
אולי במטבח, אולי בחדר השינה. 

סיפור שנדמה שהוא עצוב, אך הוא בעצם גם שמח. 
סיפור שנדמה שהוא ישן, אך בעצם הוא מאוד מאוד חדש. כי רק עכשיו גילו אותו. 
אימא שלי הוציאה את הסיפור הזה מתוך הקליפה הקשה שלו שהיא בעצם מאוד עדינה. קליפה שהיא גם טובה וגם רעה. 
בכלל, הרבה דברים הם גם טובים וגם רעים.
הטוב והרע מתערבבים לכדי מציאות שאותה אנו חיים. 

הטוב והרע משתקפים בכל דבר, השמש מאירה אותם באופן שונה בשעות שונות של היום.
ואנחנו רק יכולים לבחור על איזה צד להסתכל.

זאת המציאות, וזה הסיפור. 

עיגול לטובה
הכסף הקטן שלך שווה יותר.

אמ”ן נבחרה להצטרף ל ”עיגול לטובה”. בכך היא מצטרפת לשורה  של עמותות מתקדמות שהוכרו כיעילות ואפקטיביות על ידי ארגון מידות.
באמצעות הוראה קבועה, תוכלו לעגל את עסקאות כרטיס האשראי לשקל הקרוב ואת הפרש האגורות לתרום לאמ”ן.  מדובר בכ- 4 ₪ לחודש.
כסף קטן שאינו מורגש באופן משמעותי בכיס אך עבור אמ”ן – עושה את ההבדל.

למילוי פרטים והצטרפות.

אנו משיקים את אתר אמ"ן המחודש.
ליצירת קשר: info@amen.org.il או: לשני מתאמת העמותה
052-8812640.

עמכם הסליחה על אי הנוחות.