סרטן אינה מילה מגונה

סיפורה האישי של מוריה נחום, שמלווה את בעלה אלעזר.
לא היה שום ענן שרמז על נפילת השמיים עלינו בחופש הגדול של שנת 2012.
היינו זוג באמצע שנות ה- 30 לחיינו עם 3 בנים מתוקים ומוכשרים בגילאי 7 ו- 8.5 (תאומים). אלעזר ואני, שנינו עובדי בנק בתפקידים בכירים עם משכורות נאות, רכשנו דירה גדולה ומרווחת שנים ספורות קודם, הבנים היו מסודרים בבית ספר פרטי טוב.

לכאורה לא חסר לנו דבר, אבל חסר כ"כ הרבה.

קצת לפני החופש הגדול החלטנו לבצע שיפוץ יסודי בדירה שלנו ואני נזכרת בתמונה שעומדת לי מול העיניים, ממש ערב השיפוץ: שנינו זרוקים על הספה בסלון, מותשים מאוד ובעלי אומר – תראי אותנו, עובדים כמו חמורים כ"כ הרבה שעות ובלחץ מטורף, עושים כסף טוב ואין לנו זמן להנות ממנו או לבלות עם הילדים.. וזו הייתה גם הרגשתי.                                                    

השיפוץ התחיל כמתוכנן. כבר בתחילתו היו שיבושים עם הקבלן ויותר גרוע, שיבושים בגופו של בעלי. בדיעבד, השיבושים החלו הרבה לפני והתבטאו בעיקר בעייפות בלתי נגמרת וחולשה. בהדרגה זה החמיר עד למצב שהוא התקשה לעלות במדרגות או ללכת מרחק קצר. חשבנו שהבעיה אורטופדית וביקשנו מרופאת המשפחה המלצה על אורטופד טוב. למזלנו, הרופאה היתה עירנית, ביקשה מבעלי להגיע להיבדק ובבדיקה נוירולוגית שביצעה היא ראתה שאין לו רפלקסים ברגליים והפנתה למיון. הגענו למיון ושם מיד אישפזו אותו לבירור.

במהלך האשפוז הרופאים היו משוכנעים שמדובר במחלה נוירולוגית נדירה בשם cidp שפוגעת במערכת העצבים ההיקפית ולכן הקושי בהליכה. האבחנה ניתנה ללא צילום רנטגן או CT לגב התחתון. בעלי החל לקבל טיפול סטרואידי ולאחר שבוע שוחרר, על אף החמרה במצבו. מבית החולים הוא יצא עם הליכון!                                                              

חזרנו לבית הוריו, כי הבית שלנו היה תוהו ובוהו עם קבלן שרימה אותנו. בתוך כל הבלגן הזה, מצבו של בעלי המשיך להידרדר – עייפות ותשישות אינסופית, קושי נוסף בהליכה ודיכאון שהחל לאיים. לאחר מלחמה עיקשת מול קופת החולים, הצלחנו לקבל אישור לטיפול שיקומי יומי בבית חולים תה"ש. זו הייתה תקופת נדודים מבית הוריי בפ"ת לבית הוריו בכפר סבא, בגלל השיפוץ, ונסיעות הלוך ושוב לשיקום בתה"ש.                                                                                         

בנוסף לכל זה, גיליתי שאני בהיריון. בזמן אחר לבטח הייתי שמחה, במיוחד לאור העובדה ששנתיים ניסינו להביא ילד נוסף ולא הצלחנו, אבל בתוך המחלה המסתורית של בעלי, ההריון היה כאבן נוספת על הלב.

באחד הימים, בעלי החל לסבול מקשיי נשימה ומצבו הכללי היה בכי רע. הוא פונה באמבולנס לתה"ש ושם אושפז במחלקה נוירולוגית. במהלך האשפוז חלה הידרדרות נוספת שהפילה אותו. תרתי משמע. הוא נכנס למקלחת עם ההליכון ופתאום רגליו קרסו והוא מצא את עצמו על הרצפה. בעלי מספר שהאירוע הזה שבר אותו. הוא התקשר לאחיו (כי לא רצה להעמיס עלי בהריון) ובכה כמו תינוק. מגבר צעיר בן 34 פעיל ונמרץ, שהיה צועד איתי בטיילת ב- 5 בבוקר, הפך לגבר חולה הכלוא בתוך גוף שבוגד בו.

מאותו אירוע הוא לא הצליח ללכת ונאלץ להתנייד עם כיסא גלגלים. מהמחלקה הוא השתחרר לשיקום בתה"ש, שם היה מאושפז 5 חודשים רצופים עם שחרור הביתה לשבתות בלבד. זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. עבדתי בבנק במשרה מלאה, כבר הייתי בהריון מתקדם, חודש שישי, עם 3 ילדים קטנים, מנסה לתמרן בין כל המטלות היומיומיות, להילחם מול הבירוקרטיה של קופ"ח, ביטוח לאומי ומוסדות נוספים, לדאוג לילדיי, לבקר את בעלי בשיקום. בנוסף לכל זה, נגמרו ימי המחלה של בעלי ושנה שלמה חיינו מהמשכורת שלי, עד שביטוח לאומי וקרן הפנסיה התחילו לשלם.    

כשהייתי בחודש השישי התחילו צירים מוקדמים ובהוראת רופאת הנשים יצאתי לשמירת הריון עם הנחיה מפורשת לשכב במיטה, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי. היה כל כך הרבה מה לעשות ולא חשבתי בכלל לשתף מישהו. פעלתי על אוטומט. הייתי שקועה בכאוס הזה, לא היה לי זמן לדבר עם אף אחד, הייתי מנותקת מהמשפחה והחברים אבל בעיקר מנותקת מעצמי.

באחד מביקוריי אצל בעלי במחלקת השיקום, הוא ביקש שנדבר. העיניים והדיבור הרציני אמרו הכל. הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות. התיישבתי לידו והוא סיפר שהחליטו לעשות צילום CT באגן. שאלתי מתי יהיו תשובות והוא אמר שכבר הגיעו תשובות. מסתבר שההתפתחויות התרחשו ימים אחדים לפני כן והוא בחר לא לשתף אותי, כדי לא להוסיף מתח במצבי ההריוני הרגיש. לא רציתי לדעת מה התשובה. ידעתי שהיא נוראית. שאלתי אותו רק כי הרגשתי שהוא מוכרח לשתף אותי. הוא סיפר לי שגילו נגע ליטי גדול באגן. הנגע היה כל כך גדול, לדברי הרופאים, שבכל רגע היה יכול לשבור לו את האגן. שאלתי מה זה אומר? חשד למיאלומה, ענה, סוג של סרטן.

באותו רגע הרגשתי את הצירים חונקים את גבי ואת ריאותיי. בחלומות הגרועים ביותר לא חשבתי על הכיוון הזה. אמרתי לו שלא ידאג ונעבור את זה ביחד אבל בפנים הרגשתי שאני הולכת להתפרק. נסעתי הביתה ובדרך התקשרתי לאחותי וסיפרתי לה. אני זוכרת שבכיתי וצעקתי: אני יודעת שאסור להגיד את זה, אבל מה ההריון הזה בא עכשיו? מה אני אמורה לעשות עם תינוק ובעל חולה סרטן????

עד לפגישה עם הרופאה האונקולוגית עשינו את הדבר שבשעתו הרגשנו שאסור לעשות: נכנסנו לגוגל וקראנו כל חומר אפשרי על המיאלומה. בכינו כשקראנו שזה סרטן ללא מרפא ותוחלת החיים היא עשר שנים בממוצע ומנגד, נאחזנו בתקווה בעובדה שזו מחלה של גילאי 50 ומעלה ובעלי צעיר מאוד כך שבוודאי זו אבחנה שגויה. האונקולוגית הופתעה לראות אותנו והניחה גם היא שזה לא מיאלומה. היא אמרה שתהיה יותר חכמה לאחר שיעשה ביופסיית מח עצם ופט CT.
לצערנו, הבדיקות אישרו שאכן מדובר במיאלומה.

מאותו הרגע, בעלי נכנס לסחרור של טיפולים, החל מסטרואידים בעירוי, פלסמה פרזיס וכלה בהקרנות. טיפולי כימותרפיה עמדו על הפרק בהתחלה אבל לבסוף החליטו לא לתת בגלל הסיכון הגבוה של הכימו לפגיעה עצבית, מה שעלול היה להחמיר את מצבו הנוירולוגי. במקביל הוא המשיך בשיקום אינטנסיבי כדי לנסות להעמידו בחזרה על הרגליים.

מרגע גילוי המיאלומה החלטנו שאנחנו לא מספרים לילדים. אמרנו לעצמנו שהוא לא מקבל כימו כך שהשיער לא ינשור ולא יראו עליו כלום. ממילא הילדים יודעים שהוא חולה באיזושהי מחלה שאינה מובנת להם ולא רצינו להבהיל אותם יותר. חששנו שהם יחשבו מיד על מוות. הרי בעינינו סרטן היה גזר דין מוות. במבט לאחור, זו הייתה אחת הטעויות שעשינו בסבבים הראשונים של המחלה כי חוסר הוודאות רק הבהיל אותם יותר. גם את ההורים של שנינו החלטנו לא לשתף עד לאחר סיום הטיפולים והפט CT שלאחריהם. 

כשהתקרב מועד הלידה, התחלתי להילחץ שבעלי לא יוכל ללוות אותי ללידה בגלל מצבו הפיזי. בשתי הלידות הקודמות הוא היה איתי עד הסוף, הרגיע ונשם איתי בין הצירים. ביקשתי שיהיה איתי no matter what והוא השיב שעם כיסא גלגלים ותפקוד פיזי מוגבל – איך יצליח לעזור לי בכלל? רק לאחר שהסברתי שעצם הנוכחות שלו שם תרגיע אותי, הוא התרצה והלידה הייתה החוויה הכי עוצמתית שיש! הוא סייע לי בנשימות ובזכותו הצלחתי לעבור את הצירים בלי לקחת אפידורל. היו רגעים מאתגרים שבהם הוא לא יכול היה לעזור, אבל הכל התגמד כשהניחו את תינוקי על חזי.

כל זה קרה בעיצומם של טיפולי ההקרנות. אפילו ביום הברית, הוא עבר טיפול הקרנות. ההקאות והשלשולים בעקבות הטיפול כמעט והכריעו אותו ובכוחות אחרונים הוא הצליח לעמוד על הרגליים ולהיות בנוכחות אמיתית ושמחה בברית.

הסבבים הראשונים של המחלה היו איומים וכשאני מסתכלת לאחור אני מבינה שזה בעיקר בגלל שלא שיתפנו כמעט אף אחד. פעלתי כמו רובוט, לא עשיתי לעצמי שום הנחות. גם על ההנקה לא ויתרתי ונאלצתי להניק את הילד ברכב, במכון האונקולוגי, במכון ההקרנות…                      
זו היתה תקופה הישרדותית נטו, מחקתי את עצמי ודאגתי וטיפלתי אך ורק בבעלי וילדיי. ניסיתי לייצר איזשהו בית נורמלי ושמח אבל הסטרואידים שבעלי טופל בהם חיבלו בכל. הוא סבל מהמון התפרצויות זעם כמעט בלתי נשלטות ודיכאונות ולפעמים הרגשתי שאני שונאת אותו על השינוי הנוראי שחל בו. רק לאחר שנלחם להפסקת הסטרואידים, הבנו שהם אלה שגרמו לכעסים הנוראים האלה. הוא חזר לעצמו בהדרגה אבל אני כבר חשתי מנותקת רגשית והרגשתי שנכנסתי לתפקיד "המטפלת" שלו.

במקביל הוא התחיל בטיפול רגשי אצל מטפלת מדהימה והבית התחיל לעבור שינוי מקצה לקצה. התחלנו לתקשר בינינו ועם הילדים. שיתפנו משפחה וחברים והתחלנו להבין שזו לא בושה לבקש עזרה ולא מעיד על חולשה. השינויים היו לא רק רגשיים, אלא גם תודעתיים. כל תפיסת החיים השתנתה, השקפת העולם ודרך האמונה שלנו. מזוג שהיה מזוהה בתפיסת עולמו והשקפתו עם המגזר החרדי, הפכנו לזוג דתי (לא חרדי), שומר מצוות אבל פתוח וליברלי. העברנו את הילדים למוסד חינוך דמוקרטי דתי, אפשרנו להם ולנו המון דברים שלא העזנו כשהיינו במגזר החרדי. התחלנו לצאת ולבלות, לטייל בארץ ובחו"ל. פשוט לחיות. זה היה כמו חיים בבועה שנופצה על ידי המיאלומה.

בעקבות בעלי, גם אני התחלתי טיפול רגשי מדהים ורק אז (6 שנים מגילוי המחלה) התחלתי לעבד את כל מה שעברתי בשנים האלו. רק אז הרשיתי לעצמי לבכות. על עצמי. הטיפול הכין אותי לסבב הרביעי והקשה של המחלה, בו בעלי עבר השתלת מח עצם עצמית. למדתי מטעויות העבר ושיתפנו את הילדים. הסברנו להם שהפעם יבחינו כי אבא חולה סרטן כיוון שהשיער ינשור (הם לא רצו לשתף חברים במחלה). שיתפתי גם את משפחתי וחבריי וידעתי גם לבקש עזרה. זה איפשר לי לשהות לצד בעלי במשך כחודש בבידוד בתה"ש כשחברות ובני משפחה דואגים לאוכל ולילדים.

שני מקרים שריגשו אותי במיוחד ונחרטו בליבי היו: חברה טובה שהפתיעה ביום שישי עם אוכל לכל השבת והמנהלת הישירה שלי בעבודה שהביאה אוכל בכמויות שהספיקו לשבוע שלם! פתאום הבנתי שאנשים רוצים, מחכים ושמחים לעזור, צריך רק לשתף. אפילו לא לבקש. שלושה חודשים אחרי ההשתלה, התקשרה עו"סית מבית אורנית של עזר מציון והציעה לנו להצטרף לשבוע נופש בגבעת אולגה עם הילדים. זה היה שבוע מהסרטים – טיולים, הופעות ואטרקציות לכל בני המשפחה, עם הרבה אוכל ופינוקים. אבל מה שהכי אפיין את השבוע הזה היה הרצון הכן של מתנדבי עזר מציון, ובראשם הרב חנניה צ'ולק, ד"ר ברכה זיסר היקרה ויומי דולב, להעניק ולשמח ללא כל תמורה!
השבוע הזה השכיח מאיתנו את המחלה ואת הבשורה שקיבלנו חודש אחרי ההשתלה: ההשתלה לא הצליחה.

אחרי הבשורה הזו בעלי נשבר, סירב להמשיך בטיפול קונבנציונאלי והחליט לנסות לטפל בעצמו ברפואה אלטרנטיבית וטיפול רגשי. כל מאמציי לשכנע אותו לשלב עלו בתוהו. בשלב מסוים הוא נפל שוב לדיכאון ובאחת השיחות שלנו, בהן ניסיתי לשכנע אותו לנסות שוב טיפול ביולוגי, הוא סירב באופן נחרץ ואמר שהוא לא מוכן לנסות שום טיפול רפואי, גם במחיר של חזרה לכסא גלגלים ואף מוות! האמירה הזו שלו כמעט שברה אותי. הרגשתי שזה גדול עליי. שיתפתי את האחים והאחיות שלו וביקשתי עזרה. הם שוחחו איתו הרבה והוציאו אותו מהבית כדי לרומם את רוחו. הרגשתי שאני לא לבד, שהם נושאים איתי בעול המחלה הזו וגרורותיה. וזה הרגיע אותי.

התחלנו שוב לצאת ולטייל. אחד הטיולים החווייתיים והעוצמתיים שהיו לנו, היה טיול בן 8 ימים לרודוס עם קבוצת צעירים, כולם חולים בסוגים שונים של סרטן. את הטיול אירגנה אישה יקרה עד מאוד, הגברת יפה וידס, בליווי אחות רפואית, הגברת המקסימה חני לשם.                                    
מבחינתנו הטיול היה נקודת מפנה מאוד חשובה. בפעם הראשונה נפגשנו עם חולים אחרים ובני/בנות זוגם ושוחחנו איתם על המחלה וההתמודדות איתה, על כל מורכבויותיה.

הופתענו לשמוע על מחשבות, רגשות ותחושות של אחרים שזהות לשלנו. אלה היו ימים מאוד מעצימים, מחזקים ומעוררי השראה וגם מאוד טעונים רגשית. רכשנו הרבה ידידים שעם חלקם אנחנו בקשר עד היום. לאחר זמן מה חשתי שהקשרים האלו גם מכבידים עלי,  רציתי להרגיש נורמלית ורגילה, בלי הטייטל של "אשת חולה הסרטן". רציתי להוציא את הסרטן מחיי עד כמה שאפשר.

זו הסיבה שגם סירבתי בתחילה להצעתו של בעלי להצטרף לסדנת ההעצמה של אמ"ן. בסופו של דבר הסכמתי להגיע לפגישת ניסיון. אני חושבת שכבר בפגישה הראשונה הצהרתי בפני המנחים הנהדרים – שושי שפרונץ ועדי שי, שאני לא מתכוונת להגיע לפגישות הבאות. הסברתי שאני מוצפת, מרגישה רע לדבר על חוויות מהעבר ולא רואה טעם לעבד אותן שוב. שושי ועדי היו מאוד רגישים וקשובים והצליחו לשכנע אותי להמשיך. הם גם נענו לבקשתי לקיים מפגשים נפרדים למלווים והמפגשים האלה עם שושי חיזקו והרגיעו אותי מאוד. היא נתנה לגיטימציה למנעד הרגשות שבתוכי כאדם עצמאי ונפרד מהחולה וגם כמלווה. הרגשתי שסוף סוף רואים אותנו. את המלווים. בכל מקום ובכל סיטואציה במהלך המחלה הזו, אנחנו, המלווים שקופים. תמיד דואגים לחולה ומציעים עזרה וכל מיני טיפולים נלווים. את המלווה שוכחים. גם הוא שוכח מעצמו (כתבתי שיר על כך שהתפרסם ב"ירחון מוטיב ע"ש ליאורה דיין", בנושא השקופים בחברה הישראלית).

לאחר שנתיים אינטנסיביות של טיפול רגשי ומשפחתי פרשתי בפרישה מוקדמת ממקום העבודה התובעני והשוחק ויצאתי לעצמאות. היום אני יועצת כלכלית ויועצת משכנתאות. העצמאות הזו איפשרה לי להקדיש יותר זמן לבעלי, לילדיי ולעצמי ולהתחיל "לרפא" את כל הפצעים שנפערו בנו כפרטים וכיחידה משפחתית בעקבות המחלה. התחלתי גם לכתוב, בעיקר שירה. אני כותבת הרבה על מחלת הסרטן וההתמודדות ומצאתי בכתיבה כלי תרפויטי מאוד.                        

בתקופה הזו של הקורונה, לאחר הסגר הראשון, הצטרפתי לקבוצת הכתיבה קהילה כותבת שפועלת ביוזמתה של המשוררת והסופרת הנפלאה מיה טבת דיין, ומעבר לכתיבה המצמיחה, מצאתי בה קהילה תומכת ומחזקת שבתגובותיה הרגישות והחכמות מאפשרת לי להמשיך ולהעלות טקסטים חושפניים ולא פשוטים. בזכות הקבוצה, קיבלתי ביטחון להמשיך לכתוב ולפרסם את שיריי בעמוד הפייסבוק שלי וחלקם התפרסמו בכתבי עת ספרותיים שונים.

בימים אלו, אנחנו בסבב החמישי למחלה, בעלי סיים לפני שבועיים סבב הקרנות נוסף וממתינים להחלטת האונקולוגית האם נדרש טיפול רפואי נרחב יותר. אני מוצאת את עצמי כותבת יותר ויותר, כשהכתיבה מהווה עבורי כלי תרפויטי עיקרי.                                                                  
חשוב לי לציין שבזכות מחלקת שיקום נוירולוגי בתה"ש ובעיקר בזכות כוח הרצון, האמביציה והכוחות העצומים ומעוררי השראה של בעלי, הוא עומד על הרגליים. אמנם הוא יכול ללכת רק בעזרת סדים לרגליים אבל אינו נזקק כבר לכיסא גלגלים. הנזק הנוירולוגי כתוצאה מהמיאלומה הוא בלתי הפיך.

כבר 8 שנים שאנו מתמודדים עם המיאלומה ובמהלך השנים האלו רכשנו הרבה כלים להתמודדות עם המחלה ועם החיים בכלל ועשינו שינויים רבים בחיים שלנו. למדנו לתקשר, לשתף גם ברגשות מבהילים, לשוחח בפתיחות על המחלה עם ילדינו ועם בני המשפחה והחברים. לקבל עזרה מקצועית אם צריך והכי חשוב – לחיות. כל רגע. לחיות את ה"כאן ועכשיו" ולא לחשוב מה יהיה. להתבונן בעצמנו, בילדינו, בעולם הזה ובנפלאותיו ולהנות מכל דקה ומהדברים הפשוטים ביותר. כי הפרטים הקטנים הם החיים עצמם.

המחלה הזו מוגדרת כמחלת סרטן כרונית, ללא ריפוי מלא. המטרה בעיקר להשיג רמיסיות ולשפר איכות חיים. עם זאת, כל סבב חדש בו הסרטן מרים ראש, מטלטל אותי מחדש ודורש ממני לאסוף כוחות עצומים. בעלי תמיד אומר שהמיאלומה היא מתנה משנת חיים עבורו. יש הרבה בדבריו.
אני עדיין מתקשה להשלים עם הכרוניקה שלה. רוצה לומר: די, צאי מחיינו!


פיליפינית / מוריה נחום

מִתְעוֹרֶרֶת טְרוֹם זְרִיחָה
בְּבֶהָלָה מֻכֶּרֶת
כְּמוֹ נְמָלָה זְעִירָה
חֲדוּרַת מַטָּרוֹת:
לְהָכִין כְּרִיכִים, לְהַלְבִּישׁ, לְהִתְלַבֵּשׁ, לְסָרֵק, לְהִתְאַפֵּר, לְהַפְרִיד בֵּין הַנִּצִּים, לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם,לִבְדֹּק יַלְקוּטִים, לְנַשֵּׁק, לִמְחוֹת דִּמְעָה, לְפַזֵּר לְמָעוֹן, לְבֵית הַסֵּפֶר.

חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה.

לְהַגִּישׁ לוֹ אֹכֶל, שְׁתִיָּה, לְהָבִיא אֶת הַנַּעֲלָיִם, לִתְמֹךְ מִיְּשִׁיבָה לַעֲמִידָה, לְהֵאָבֵק בַּמַּעֲלִית עַד שֶׁתּוֹאִיל בְּטוּבָהּ לְקַבֵּל פְּנֵי כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים, לְהַעֲמִיס אֶת כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים לְרֶכֶב, לִסּוֹעַ לְבֵית הַחוֹלִים, לְהִסְתּוֹבֵב שָׁעָה וּלְחַפֵּשׂ חֲנָיַת נֵכִים צָמוּד לַמָּכוֹן הָאוֹנְקוֹלוֹגִי, לְהוֹצִיא מַדְבֵּקוֹת, לְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ תּוֹרוֹ גַּם אִם בְּרֶגַע זֶה אֲנִי רַק רוֹצָה לְהַנִּיחַ אֶת הָרֹאשׁ לְכַמָּה דַּקּוֹת, לְהַחֲזִיק לוֹ אֶת הַיָּד בִּשְׁעַת דְּקִירָה, לְלַטֵּף אֶת הַכְּאֵב, לְהַצְחִיק אוֹתוֹ גַּם אִם הַלֵּב רוֹצֶה לִבְכּוֹת בִּזְמַן שֶׁנּוֹזֵל הָעֵרוּי מְכַלֶּה אֶת נִשְׁמָתוֹ, לָרוּץ לַאֲחוֹת כְּשֶׁהַכֹּל מִתְמַלֵּא דָּם, לָנוּס בַּמַּדְרֵגוֹת לִקְנוֹת לוֹ שׁוֹקוֹ וְקָרֻאוּסוֹן כְּדֵי לְהַרְגִּיעַ אֶת הַסְּחַרְחֹרֶת. שֶׁלּוֹ. שֶׁלִּי.

לְהִכָּנֵס אִתּוֹ לָרוֹפְאָה, לְנַסּוֹת לְרַכֵּךְ הַבְּשׂוֹרָה.
לְנַחֵם, לְעוֹדֵד, לוֹמַר לוֹ בְּאֹמֶץ וּבְקוֹל בּוֹגֵד שֶׁנִּתְגַּבֵּר עַל זֶה. בְּיַחַד. וְכָל כָּךְ לְבַד.
להַסִּיעַ אוֹתוֹ לְטִפּוּל רִגְשִׁי, פּוֹרֵק וּבוֹכֶה. הִיא מַקְשִׁיבָה. אֲנִי מַקְשִׁיבָה. מִי יַקְשִׁיב לִי?

חוֹזְרִים הַבַּיְתָה.
מַגִּישָׁה לוֹ אֲרוּחַת צָהֳרַיִם. אוֹכֶלֶת שְׁאֵרִיּוֹת.
הוֹלֵךְ לִישֹׁן, הוֹלֶכֶת לֶאֱסֹף אֶת הַיְּלָדִים.
מַגִּישָׁה לָהֶם צָהֳרַיִם. אוֹכֶלֶת שְׁיָרֵי פֵּרוּרִים.
מְכִינָה אִתָּם שִׁעוּרֵי בַּיִת, בּוֹחֶנֶת לִקְרַאת  מִבְחָנִים, מְשַׁחֲקִים בַּגִּנָּה, בַּבַּיִת.
מְכִילָה הִתְפָּרְצוּיוֹת זַעַם, סוֹפֶגֶת דְּמָעוֹת שֶׁלָּהֶם, בּוֹלַעַת אֶת שֶׁלִּי.
מִקְלָחוֹת, אֲרוּחַת עֶרֶב, מַעֲרֶכֶת שָׁעוֹת, הַשְׁכָּבוֹת- מְחַבֶּקֶת, מְנַשֶּׁקֶת, מְעַרְסֶלֶת.

גּוֹרֶרֶת אֶת עַצְמִי לַמִּקְלַחַת, פּוֹתַחַת זֶרֶם מַיִם חָזָק שֶׁיִּגְבַּר עַל הַיְּבָבוֹת, שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ.

בַּלַּיְלָה אֲנִי חוֹלֶמֶת שֶׁהוּא בּוֹגֵד בִּי עִם פִילִיפִּינִית.