מהניסוי הראשון במרפסת הבית, דרך התגלית המרעישה ועד לעבודה עם תלמידי בתי ספר בישראל – תחנות בחייה של פרופ' עדה יונת, כלת פרס נובל בכימיה ונשיאות הכבוד של אמ"ן.
עבור הציבור הרחב פרופ' עדה יונת מוכרת ככלת פרס נובל בכימיה לשנת 2009 , בעלת שם עולמי, חוקרת דגולה שפיצחה את מבנה הריבוזום והצליחה במקום שבו רבים אחרים לפניה נכשלו. ואילו אנחנו, נפלה בחלקנו זכות גדולה, כי עבורנו פרופ' עדה יונת היא נשיאת הכבוד של אמ"ן, ידידה גדולה ויקרה של העמותה שמוכנה תמיד לפעול למען קהילת המתמודדים עם מיאלומה בישראל.
החיבור של פרופ' עדה יונת עם עמותת אמ"ן מתחיל עוד לפני הקמת העמותה, אי שם בשנת 1994, כאשר מתי, הגיס שלה, ששהה באותם ימים בארצות הברית, סיפר לה כי אובחן כחולה במיאלומה. אותו מתי הוא לא אחר ממתי רביב (ז"ל) שלימים היה ממייסדי עמותת אמ"ן, ואחד האנשים המשפיעים ביותר על אופיה, עד היום.
הקירבה הגדולה בין פרופ' יונת למתי, זיכתה את כולנו ב'נכס' המיוחד הזה – אישה, שהיא לפני הכל בן אדם, שהגיעה ממשפחה קשת יום אל פסגת העולם, אבל מעולם לא שכחה מאין באה.
את כל עבודת המחקר עושה פרופ' יונת בחדר קטן וצנוע, במכון וייצמן למדע, לא מה שהייתם מצפים מחוקרת בעלת שם עולמי, מורמת מעם. הקירות עמוסים עד אפס מקום. במה עמוסים? בתיקים מלאים בתוצאות המעבדה, ובמכתבי הוקרה ותודה, ממוסדות ואישים בעלי שם עולמי ולידם המכתבים שהכי חביבים עליה, מילדים, תלמידי בית הספר ומהנכדה. מכתבי התודה מכסים את הקירות מהרצפה ועד התקרה, וגם באופן סידור המכתבים והתמונות מושקעת מחשבה. פרופ' יונת מציגה לנו תמונה יפה שעליה ארוגות בעבודת יד מילות תודה והערכה מתלמידי כיתה ב' בבית הספר בו לומד אורי רביב, נכדו של מתי, המוקירים את ביקורה של פרופ' יונת אצלם. פרופ' יונת מספרת לנו שתלתה את התמונה נמוך כדי שילדים שמגיעים אליה יוכלו לראות אותה. וזו אולי התמצית המלאה של נכונותה של אישה גדולה, זוכת פרס נובל, לדבר ולהיות בגובה העיניים, עם כל מי שמוכן ומעוניין ללמוד ולהקשיב.
הראיון עם פרופ' עדה יונת הוא הנאה צרופה. סיפורים מהחיים, אנקדוטות משעשעות, הומור וצניעות. תחנות ילדותה ובגרותה. הראיון הזה הוא הזדמנות עבורנו להודות לך, פרופ' עדה יונת, על שותפותך לדרכנו, בעמותת אמ"ן.
ספרי לנו על ילדותך.
"גדלתי בירושלים, בשכונת גאולה ליד מאה שערים. חיינו חיים מאוד צנועים. אבי נפטר כשאחותי, נורית (אישתו של מתי ז"ל – הערת עורך) היתה בת שלוש ואני עוד לא בת 12. ההכנסה המשפחתית היתה נמוכה מאוד גם כשאבי היה בחיים וכמובן המצב החריף לאחר לכתו".
בפשטות ובטבעיות היא מספרת איך מגיל צעיר עבדה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הייתה מלמדת שיעורים פרטיים, מנקה רצפות ועושה בייביסיטר. אביה שהיה רב, ניהל חנות מכולת קטנטנה. אחרי לכתו, אמה לא הצליחה בניהול החנות ונאלצה לסגור אותה. "אמא שלי היתה אישה חכמה מאוד ודיברה ב- 4 שפות: פולנית, גרמנית, אנגלית ועברית. אבל חשבון היא לא ידעה כי למדה משק בית ומקצועות כמו תפירה. כשהיתה צריכה למלא טופס או לעשות חישוב פשוט כמו אחוזים ביקשה את עזרתי. אני זוכרת היטב את התחושה כשאמא שלי, עמוד התווך של חיי שואלת אותי שאלה בחשבון בכתה ד'…. יכול להיות שזה מה שהניע אותי בסופו של דבר לעסוק בחקר ובלמידה מתמידים – על מנת לא להיות תלויה בידע של אחרים. תמיד הייתי סקרנית, באופן טבעי, אבל בהחלט הערכתי ידע ומחשבה ".
המשפחה גרה בדירת 4 חדרים עם עוד שתי משפחות. חדר האמבטיה, השירותים והמטבח היו משותפים לכולם. בהתחלה חלקו את הדירה עם האחיות של האם ומשפחותיהן. בהמשך, כשהאחיות ומשפחותיהן עברו לתל אביב, נכנסה משפחה של ניצולי שואה מפולניה שלא דיברו עברית. מהם למדה מעט פולנית.
מאז ילדותה היתה סקרנית וחקרנית. כך, כששמעה שסבא שלה חולה לב, ביקשה שיוריד את החולצה כדי שתוכל לראות את המחלה שבלבו…
איך היית כתלמידה בבית הספר?
"כתה א' בכלל לא למדתי. כשהייתי בגן הילדים, הגננת, גברת לאה וייס, אמרה להורים שלי שחבל ש'אתבזבז' על בית ספר בשכונה שלי, ושעדיף לשלוח אותי לבית ספר בשכונת בית הכרם. אבל באותה העת זרקו אבנים על אוטובוסים ולכן לא יכולתי לנסוע לבית הספר. גב' וייס לימדה אותי ועוד כמה ילדים לימודי כתה א' בסוף כל יום של הגן. בסוף השנה הודיעה הגננת להורים שלי שאני יכולה ללמוד בבית הספר בית הכרם בכתה ב. היא נסעה איתי לשם ושכנעה את מנהל בית הספר לקבל אותי ללימודים. באותה שנה כבר דאגו להסעות לבית הספר בית הכרם ולא היינו צריכים לנסוע באוטובוסים העירוניים. בזכות הגננת שזיהתה את הכישרון שלי והאמינה בי, למדתי בבית הספר הזה.
לימים התברר שאותה הגברת וייס היא סבתה של דנה וייס, כתבת חדשות ערוץ 2, שליוותה אותי באחת מכתבותיה, בתחנות חיי, גם בגן ובבית הספר היסודי בית הכרם".
כשהיתה בת 12, בעקבות פטירת האב עברה המשפחה לתל אביב על מנת להיות קרובה למשפחת האם.
ספרי לנו על המעבר לתל אביב והחיים בה.
"מצאו לנו דירונת קטנטונת, עם משכנתא איומה, בתוך בית שהיה אז חדש, בסוף החולות, באזור שהוא היום סמוך לרח' באזל. בדירה הקטנה שלנו גרנו כולנו בחדר אחד, אני, אמא שלי ונורית אחותי. את החדר הנוסף השכרנו לסטודנטיות. בבוקר הייתי אחראית להכין להן ארוחת בוקר ולסדר את חדרן.
בזמנו היה באזור מפעל קרח ואני עבדתי בסחיבת בלוקים של קרח. היה שם גם בית חרושת לבדים ושם ניקיתי את הרצפה והמדרגות. עבדתי במספר עבודות כדי לסייע בפרנסת המשפחה".
לקראת סיום הלימודים בבית הספר היסודי, לאחר שעברה את מבחני הסקר בהצלחה רבה, היתה זכאית למלגה מלאה ללימודים בכל אחד מתי הספר העירוניים. עדה, שרצתה להיות אמנית וסופרת העדיפה ללמוד בבית הספר תיכון חדש, שהיה בית ספר שקידם לימודי אמנות ותאטרון. המחיר לחודש היה יותר מהמשכורת של האם לחצי שנה ומובן שלא היתה אפשרות ללמוד שם וכך רשמו אותה לתיכון עירוני א'.
עדה מספרת על החופש הגדול שבין כיתה ח' למעבר לבית הספר התיכון: "בקיץ מצאתי עבודה באגד. באותם ימים תכניות הנסיעה הודפסו על דפי סטנסיל בצד אחד של הדף. לימים, כשהמדינה גדלה וקווי האוטובוס והמסלולים התרבו היה צריך להוסיף את מסלולי הנסיעה החדשים. החליטו להוסיף את השעות החדשות בכתב יד בצידו השני של הדף. התפקיד שלי היה לצייר על הצד השני של הדף שורות עם סרגל, כדי שיוכלו לרשום את מסלולי הנסיעה החדשים. סיימתי את המשימה באמצע הקיץ ואז, לא יאמן, ראו כמה טובה אני בעבודתי ואפשרו לי גם לכתוב!" היא מספרת בחיוך גדול. "וכך כתבתי גם את כיווני הנסיעה… בערך 600 פעמים של 'ירושלים – תל אביב'…
בסוף הקיץ, ביום שבו סיימתי את עבודתי באגד, בדרכי הביתה, פגשתי במקרה את המורה שלי מכתה ח' – מאיר ויניצקי. הוא שאל אותי למה פניי נפולות, הרי מחר מתחילים הלימודים ואני צריכה להיות שמחה. הסברתי לו שרשמו אותי לבית ספר תיכון עירוני א' ושאני מאוד רוצה ללמוד בתיכון חדש. התגובה שלו היתה בלתי רגילה. הוא מיד לקח אותי איתו לתיכון חדש, כשהגענו ביקש לדבר עם המנהלת – טוני הלה. הגיעה טוני, אישה נמוכה, פשוטה בלבושה, עם מבטא יקי כבד. הוא הסביר לה שאין לי יכולת כלכלית להירשם לבית הספר, ושלמרות זאת הוא ממליץ לה לבחון אותי ולשקול לתת לי מלגה. היות שזה היה יום לפני פתיחת שנת הלימודים, כל המורים היו שם ואני עברתי ביניהם, אחד אחד, ונבחנתי בכל המקצועות. בתום הסיבוב טוני קראה לי, פתחה בפני את שיבוץ התלמידים בכל כתות ט' ונתנה לי אפשרות לבחור את הכיתה שבה אלמד. הזכרתי לה שאין לי אפשרות לשלם והיא אמרה: 'הכל בסדר, את מקבלת מלגה מלאה וגם מלגת מחייה'.
עבור מלגת המחייה הייתי צריכה לעבוד בסיוע לתלמידים בלימודים. אלו שהיו תחת אחריותי למדו איתי בכתה! זה היה קצת קשה ומוזר. בנוסף, לימדתי גם שיעורים פרטיים בתשלום".
וכך סללת את דרכך ללימודים בתיכון חדש?
"זה לא היה ממש ככה. בסוף כתה י', לקראת החופש הגדול, קיבלתי עבודה בסולל בונה. התפקיד שלי היה למכור ארוחות בוקר וצהריים במטבח של החברה. בסוף הקיץ בדקו את הקופה וראו שלא היתה ולו טעות אחת, גברת אורה נמיר, שהיתה אחראית על כל מטבחי הפועלים עשתה לכבודי מסיבה וביקשו ממני להישאר וגם הבטיחו שהמשכורת תעלה. הפיתוי היה גדול ואחרי לבטים החלטתי באמת להישאר לעבוד. הלחץ הכלכלי גבר על הקסם של תיכון חדש".
איך אמא שלך הגיבה כששמעה שעזבת את הלימודים?
"למעשה הסידור היה זמני עד שהפקידה שהחלפתי, שטפלה אז בבנה הפצוע, היתה יכולה לחזור לעבודה.אבל פחדתי לספר לאמי ולבית הספר, אז פשוט לא הגעתי לבית ספר. 10 ימים אחרי תחילת הלימודים, טוני, המנהלת, הגיעה אלינו הביתה לברר למה אני לא מגיעה. כשאמא שלי ראתה את טוני הלה עומדת בפתח היא פשוט התעלפה… אז לא היתה ברירה והודיתי שאני ממשיכה לעבוד ולא הולכת לבית הספר. טוני שוב הפתיעה ואמרה שתשלם לי משכורת גבוהה יותר מזו שקיבלתי בסולל בונה. וכך אכן היה. חזרתי לבית הספר, קיבלתי יותר משימות סיוע לתלמידים ומשכורתי גדלה…".
מתי ידעת שרצונך להיות מדענית?
"אף פעם לא החלטתי. זה פשוט קרה. תמיד הייתי סקרנית. עשיתי ניסויים מילדות. ה-ניסוי הראשון שלי היה בגיל 5. רציתי לדעת מה המרחק מהרצפה לתקרה. סחבתי למרפסת הבית שלנו רהיטים, ספסלים, כסאות. שמתי אחד על השני ועדיין לא הגעתי לתקרה. אז החלטתי לטפס למעלה כדי להגיע לתקרה, אבל במקום זה נפלתי מהמרפסת למטה ושברתי את היד ב- 7 מקומות שונים….
הניסוי השני היה בגיל 7, הפעם רציתי לבדוק איך מתרחש מעבר של נוזל בצמר. שמתי שתי כוסות, אחת עם מים ואחת ריקה ועוד שתי כוסות, אחת עם נפט ואחת ריקה. תכננתי לשים חוטי צמר בין כל צמד של כוסות, ולראות מה עובר מהר יותר, המים או הנפט. אבל גם הניסוי הזה לא הצליח, אבי יצא למרפסת כדי לעשן והניסוי נגמר בשריפה קטנה".
נשמע מכך שהמדעים בחרו בך ולא את בהם.
"האמת היא שבכלל רציתי להיות אמנית, לכתוב ספרים, וגם היתה לי מחשבה לגדל עגלים. זה היה בהשפעתה של דודתי, דודה רושקה, שגרה בקיבוץ עמיר בגליל העליון ועסקה שם בטיפול בעגלים. הביאו אליה עגלים חולים מכל הארץ ואף עגל לא נפטר אצלה. כשהיתה בת 80 היא קיבלה פרס העובד המצטיין. היא היוותה מודל עבורי".
ומה קרה בסופו של דבר לחלום הכתיבה?
"בנערותי, הייתי כותבת למגירה, מדי פעם כשהיה לי זמן. בכתה י"א כתבתי מאמר הגות וטוני מנהלת בית הספר, קראה ואמרה שזו יצירה אמיתית. יצירה של פעם בחיים! והיא צדקה. זה באמת קרה לי רק פעם אחת בחיים… זה התפרסם באיזשהו עיתון ילדים. אז זה היה החלום שלא התממש".
ולמה בחרת ללמוד דווקא כימיה?
"אהבתי את התחום אבל זו לא היתה ההעדפה הבלעדית שלי. אהבתי גם פיזיקה. בכימיה סיננו את הנרשמים לפני הלימודים (אז כימיה היתה נדרשת נרשמו כ 800 והתקבלו 50 ) בפיזיקה קיבלו כל מי שנרשם וסיננו תוך כדי הלימודים. הבנתי שאם אבחר בכימיה תמיד אוכל לעבור לפיזיקה. וכך קיבלתי את ההחלטה ללמוד כימיה.
באחד השיעורים, ניגשתי למרצה לשאול שאלה והוא ענה 'זו שאלה מצוינת, בדיוק אנחנו עובדים על זה'. לא הבנתי למה הוא מתכוון ש'עובדים על זה'. הוא הציע שאבוא איתו למעבדה ואראה. וכך נחשפתי לעולם המחקר. עד אז לא הבנתי שיכול להתרחש הפלא שאשאל שאלה מדעית ומישהו ישלם לי כדי לפתור אותה.
והשאר היסטוריה. עשיתי תואר שני ואז עברתי למכון ויצמן למדע לדוקטורט. פוסט דוקטורט עשיתי באוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג בארה"ב ואחרי שנה עברתי ל- MIT בבוסטון.
המקצועות המחקריים, בפרט בתחומי המדעים, הם מאוד גבריים, על אחת כמה וכמה בזמנו, אבל אנחנו לא שומעים ממך מושגים כמו תקרת זכוכית. הרגשת את זה?
"לא היו לי חיים קלים במדע, אבל נראה לי כי זה אינו בגלל היותי אישה. כששואלים אותי על מגדר ומדע אני אומרת שזה לא רלוונטי. האיכות צריכה להיות המדד. צריך חוקרים טובים. לא משנה מה מינם.
כשהייתי ב- MIT הזמינו אותי לפורום נשים. אחת הנשים התלוננה שכשהיא עוברת באתר הבניה שהיה אז בדרך ל- MIT, הפועלים שורקים לה והיא מרגישה כמכונת מין. אז אמרתי שבפעם הבאה כשהיא עוברת שם, שתשרוק קודם!! ואז הם ירגישו מושפלים. זו הפעם הראשונה והאחרונה שהוזמנתי לפורום הזה.
כדי לפתוח את עולם המדע לבנות, צריך לעודד בנות ונשים, ואת הוריהן, ללמוד מקצועות מדעיים, לחשוף לעניין הרב הקיים בעולם המחקר.
בתחום שלי ניסו גדולים וחשובים לחקור את אותן השאלות ולא הצליחו. אותי זה פשוט עניין ורציתי להגיע לתשובה. יש צופן גנטי, DNA. הפועלים של הגוף נקראים חלבונים והם נוצרים לפי הצופן הגנטי. אופן פעולת חלקם היה ידוע אבל איך הם נוצרים לא היה ידוע וזה מה שעניין אותי".
עדה מספרת שנושא המחקר שלה והמסלול שבו בחרה לא היו מקובלים באותה תקופה. בכל העולם היו רק 10 מעבדות שעבדו באותה השיטה, והיא, כחוקרת צעירה באותה עת, התעקשה להמשיך באותה דרך מחקרית. כמו בפעמים קודמות בחייה, נקרתה בדרכה ההזדמנות ונפתחה לה דלת חדשה…
"פרופ' גרהרד שמידט ז"ל היה אחד מהאנשים שפתחו לי דלת משמעותית בחיי. הוא נולד בגרמניה לאבא גרמני ואמא יהודיה. בעקבות עליית היטלר לשלטון, משפחתו התפרקה והוא ואמו ברחו לסקוטלנד. לימים הוא היה סטודנט וחוקר במעבדה של דורותי הודגקין, זוכת פרס נובל בכימיה לשנת 1964. בהמשך הוא הגיע לארץ ופתח מעבדה לקריסטלוגרפיה במכון וייצמן למדע. לאחר זמן מה הפך למנהל מדעי (מה שנקרא היום נשיא) וכיהן בתפקיד זה בשנות ה- 50 ולאחר מכן שוב בשנות ה- 60.
הוא חלם להרחיב את המחקר בקריסטלוגרפיה לכוון מדעי החיים שלא היה ידוע אז בארץ, התחום בו אני עוסקת, וכשהגעתי לארץ מ- MIT, הוא קיבל אותי בשמחה. כאן בארץ היו לי "תנאים טובים", ניתן לי משרד שסווג כטוב, לבד, בחדר שלפני כן היה שירותים שיצאו מכלל שימוש", היא מספרת בחיוך, "לא היה לא מדף ולא חלון…".
איך שילבת בין קריירה ואימהות?
"לפעמים הבאתי את ביתי איתי לעבודה אבל בעיקרון היתה לה מטפלת והיה לה משפחתון והיא גדלה… אני זוכרת שכשהתבגרה הייתי משאירה לה אוכל לחימום במיקרו… אבל היא יצאה בסדר! היא פשוט גדלה.
תמיד שואלים על איזון ואני לא אוהבת את המילה איזון. המפתח הוא בכך שאהבתי את כל מה שעשיתי, על אף שהעבודה היתה רבה . גם בבית וגם בעבודה פשוט עשיתי הכל מאהבה. מצאתי את הפתרונות ואת הדרך לתמרן בין הכל. לשמחתי זה הסתדר. יכול להיות שאם היתה לי ילדה עם צרכים גדולים יותר, אולי היה יותר קשה, אבל כשהכל תקין ובסדר – צריך רק לאהוב.
אגב, לאורך החיים היו לא מעט מקרים ששיקולי וצרכי בני המשפחה הכתיבו את מהלך הקריירה. למשל את הפוסט דוקטורט עשיתי בפיטסבורג רק כי נסענו לשם עקב הלימודים של בעלי. זו לא היתה בחירה מקצועית שלי".
עבודתך אפשרה לך לפענח ולהבין את מנגנון הפעולה של מספר תרופות אנטיביוטיות. האם זו היתה מטרה מבחינתך?
"לא, המטרה היתה הבנת תהליך תרגום הצופן הגנטי. כשחיידק רוצה לנצח חיידק אחר הוא צריך להפסיק את החיים של התוקף. מחצית מהאנטיביוטיקות הטבעיות מפסיקות את התהליך הזה. זה היה ידוע כבר בזמנו. היום אנחנו יודעים איך כולן עובדות, מהיכן מגיעה העמידות שלהן. בהמשך, חברות התרופות התחילו לשפר את התרופות. כשהייתי צריכה לבחור על איזה ריבוזום לעבוד, בחרתי ריבוזום מחיידק, מתוך הנחה שאולי אני אוכל להבין גם איך התרופות האלו עובדות, ואיך נוצרת עמידות להן, אף על פי שזה היה מעל ומעבר לציפיות שלי".
זכית בפרס נובל, הפרס היוקרתי בעולם. מה זה עשה לך? למשפחה? למכון ויצמן?
"הזכייה האמיתית היתה התגלית המדעית, זה הדבר האמיתי. הייתי ב'היי'. הפרס עצמו היה כייף. זו היתה שמחה גדולה למשפחה, גם לי וגם למכון ויצמן. אבל התגלית עצמה היא הדבר האמיתי. הפרס לא שינה את חיי אבל הוא פתח לי דלת לדבר עם הנוער בארץ ובעולם. יכולתי לבחור בעוד הרבה דלתות שהפרס הזה פותח אבל הבחירה שלי היתה להשפיע על הילדים והנוער, וגם על מבוגרים שמעוניינים להקשיב".
עדה, נשוב לענייני המשפחה והקשר שלך לעמותת אמ"ן. ספרי לנו איך קיבלתם את מתי לחייכם ביום שבו נורית אחותך הודיעה שהוא המיועד?
"מתי היה איש נהדר, קיבלנו אותו באהבה. מההתחלה הוא הרשים אותי כאיש אשכולות, חם ואוהב. הוא למד בטכניון, היה מהנדס, תמך בלימודים של נורית. הרבנות, שלמד קודם לכן, אצלו היתה בעיקר עולם של ידע. היה קל מאוד לקבל את מתי אל חיינו. הוא היה 'מענטש'".
את ידידה קרובה של עמותת אמ"ן. הסכמת להיות נשיאת הכבוד של העמותה. מהי המיאלומה עבורך?
"הכרתי את המיאלומה עוד לפני שמתי חלה ולפני שהכרתי את עמותת אמ"ן. השותף שלי במעבדה, היחיד שהאמין שאוכל להגיע להישגים מדעיים גבוהים, נפטר ממיאלומה בשנת 1989, בתוך 9 חודשים בלבד מיום הגילוי. כשהוא חלה לא היה מספיק ידע על מחלת המיאלומה, לא היו תרופות וגם השתלות עוד לא היו נפוצות. בהתחלה מצאו לו נגעים בעמוד השדרה, מה שנקרא פלסמה ציטומה. ניתחו אותו והוציאו וחשבו שהוא "נקי" והוא חזר לפעילות אבל הוא לא החלים ותוך תקופה קצרה נפטר.
נשארתי תחת הרושם שזו מחלה איומה. כמה שנים לאחר מכן, כאשר מתי גיסי, ששהה באותם ימים בבוסטון, התקשר וסיפר לי שיש לו מיאלומה – לא האמנתי שזה קורה שוב. הוא לא רצה לספר למשפחה לפני חתונתה של חגית בתי, אז הוא המתין לאחרי החתונה.
לימים זכיתי להכיר גם את פאולה אזולאי ז"ל, שהיתה מנוע בלתי רגיל, ואמרה שתקים עמותה לחולי המילואמה, וכך עשתה, יחד עם מתי. מאז, הטיפול במחלה התפתח בצורה שלא תיאמן ולכן הם זכו לחיות שנים רבות מאז הגילוי".
מה מבחינתך התפקיד העיקרי של עמותת אמ"ן?
"התמיכה שהעמותה מעניקה לחולים זו התרומה הבלתי רגילה של העמותה. ההסברים, הקשרים, החברות. אנשים שהכרתי לאורך הדרך שמתמודדים עם מיאלומה הרעיפו על העמותה שבחים על פעילותה, ובפרט על הפן האנושי".
האם לדעתך אנחנו צפויים לראות בעתיד הקרוב ריפוי מלא למחלה?
"אני לא נביאה אבל אני אופטימית. גם בתחום שלי אמרו שבלתי אפשרי למצוא את הפתרון. לקח 20 שנה אבל בסוף פתרנו את המבנה הראשון ומאז מצאנו עוד 200 מבנים חדשים. הנושא לא נעשה יותר קל אבל הטכנולוגיה השתנתה לגמרי.
צריכה להיות פריצת דרך, שינוי כיוון והתפתחות של המחקר הנוכחי".
ראיון זה נערך במסגרת סדרת ראיונות להיכרות עם אנשים שמלווים את העמותה, עומדים מאחוריה ואשר דמותם ופועלם השאירו את חותמם על העמותה. זו דרכנו להעלות על נס ולשמר את דרכה המיוחדת של אמ"ן, של מייסדיה ושל הידידים המסורים שענייננו קרוב לליבם ומלווים אותנו במסע. הסדרה מתקיימת מאז שנת 2016. לצפייה בכל הראיונות ראו מה חדש? – ראיונות עומק.
