מי אני?
שמי אורלי ואומנות תמיד היתה חלק מהחיים שלי.
למדתי אומנות לתואר ראשון ועבדתי שנים ארוכות במוזיאון הרצליה, שם ועזרתי בהקמת מוז"ה (מחלקת החינוך) בניהולה של הילה פלד.
עולם האמנות הוא עולם לא פשוט ובשלב מסויים "חתכתי" ממנו ועברתי לתחום אחר שבער בי והוא הקשר עם בני ובנות נוער.
לימדתי עשור בבית הספר הדמוקרטי (בעיקר שיעורי קולנוע ואקטיביזם) ובעשור האחרון בתיכון לנוער בסיכון – הקמת מגמת אומנויות.
במהלך השנים האלו עסקתי בעיקר בכתיבה.
המיאלומה שלי
יחד עם הקורנה הגיעה המיאלומה. בפברואר 2020 בגיל 52 אובחנתי על ידי פרופ' עירית אביבי במיאלומה זוחלת. באוגוסט 2020 היא כבר הפסיקה לזחול והתחלתי לקבל טיפולים ביולוגיים. ביוני 2021 עברתי השתלת מח עצם.
זו היתה תקופה קשה ביותר. ליליה, בת הזוג שלי, אסי ביתי הבכורה שהיתה אז בת 15, הלל בני הצעיר שהיה אז בן 11 – נאלצנו כולנו להתמודד עם הקורונה, המיאלומה ופרידה מסבתא אהובה – הכל בו זמנית.
אלו היו שנים קשות מאד. האהבה שלנו עזרה וקבוצת החברות והחברים שלנו עטפה אותנו בצורה שלא תאמן.
האמנות שלי ואיך היא עוזרת לי בהתמודדות
כאמור לא ציירתי כ-20 שנה.
בשנה הראשונה של ההתמודדות עם המיאלומה התחלתי לצייר. ציורים קטנים מאד. אני זוכרת שלקחתי לאיכילוב סקץ' בוק וצבעים. לא היה קל לצייר שם.
חלק מההתאוששות וההחלמה מההשתלה היו עדיין בתקופת הקורונה ונהגתי ללכת לגן הבוטני הקרוב אלינו ולצייר.
בו זמנית לקחתי חלק בקבוצת התאטרון המופלאה של אמ"ן, בהובלת עופרה ליזרוביץ ודקלה. קבוצה שבה היה שילוב של כתיבה, תיאטרון ושיח עומק על המיאלומה – קבוצה שתמכה בי מאד.
לפני כשנתיים התחלתי ללמוד ב'אטלייה', בית ספר לאומנות, והשנה אני נמצאת בתוכנית ליווי אמנים שנקראת 'מינרווה'.
אני מציירת כרגע דיוקנאות, בעיקר שלי, של הילדים שלי, של אשתי.
אני עובדת באקרליק על עץ או נייר.
יש המון עוצמה עבורי באמנות. כמעט וללא מילים. רק צורות, טונים וכרומה.
עבורי לצייר זה לעשות משהו שיש לי אליו רצון. לצייר זה לשים את עצמי במרכז.
