"לא ארפה עד שאמצא את הפתרון הטוב ביותר עבור המטופלים"

ראיון עם ד"ר נג'יב דלי, מנהל המכון להמטו-אונקולוגיה במרכז הרפואי 'זיו' בצפת

בסיום הריאיון עם ד"ר דלי, אנחנו מבקשות לשאול עוד שאלה אחת, אישית, על המשפחה שהקים. ד"ר דלי משתף שהוא נשוי ואב ל-4 בנים. שניים מהם לומדים רפואה בימים אלו, בהונגריה, כפי שלמד גם הוא. אנחנו ממהרות לשאול אם גם בניו לומדים בשפה ההונגרית, כפי שהוא למד וד"ר דלי מסביר שהם לומדים באנגלית, ושהאפשרות הזו הייתה קיימת גם עבורו בעת לימודיו, אבל הוא בחר בדרך המקובלת פחות, ללמוד בשפת המקום. למה, אנחנו שואלות בפליאה, הרי זה הרבה יותר קשה. והוא מסביר: "אני מאמין שעליי לדבר עם המטופלים בשפת האם שלהם. להבין את התלונות שלהם טוב יותר, לענות על השאלות שלהם באופן שיהיה מובן להם, להקנות להם את תחושת הביטחון וכך למעשה – ללמוד טוב יותר רפואה".

זו, אנחנו מרגישות בסוף הריאיון, תמצית התורה שלפיה פועל ד"ר דלי. מתוך כבוד למטופלים, מתוך אנושיות וחמלה ומתוך רצון עז לתת להם את התחושה שיש להם על מי לסמוך, שיש מי שדואג להם ומבין אותם, ודואג לכך שגם הם יבינו. לאורך כל הראיון בולטת הגישה הטיפולית של ד"ר דלי – לטפל בחולה ולא במחלה.

נחזור להתחלה 😊.

ספר לנו קצת על עצמך, על הבית בו גדלת, על המשפחה שלך.

"נולדתי בחיפה וגדלתי בכפר יאסיף, בצפון, ישוב ותיק ואיכותי, עם בית ספר תיכון מהטובים באזור. הייתה לי ילדות שמחה. ביליתי בחוץ המון, שיחקנו, לא היינו ילדי מחשב כמו הילדים של היום, היינו אחד עם השני.

גדלתי בבית שבו לימדו אותנו לעבוד עם הידיים. סבא שלי היה חקלאי. בילדותנו הוא היה מעיר אותנו ב-5 בבוקר ומוציא אותנו לעבוד בשדה. הוא היה לוקח אותנו למשל לנכש עשבים. השדות היו גדולים וכשהייתי מסתכל על כל מה שעוד נותר לעשות ומתעייף, הוא היה אומר לי: 'כל מה שפוחת – בסוף נגמר'. עוד הוא היה אומר, 'תסתכל פה קרוב, אל תסתכל רחוק. ככה תוכל להתקדם'. וגם ביקש מאיתנו תמיד שכל מה שאנחנו עושים – שנעשה הכי טוב. אני מאמין שטוב לספוג מסרים כאלו, שהופכים אותך ליותר עמיד, יותר מסוגל. סבא שלי לא דיבר הרבה אבל השפיע עלי מאוד. חשבו עליו שהיה איש פשוט אבל הוא היה מאוד חכם". 

ומה הביא אותך אל הרפואה? ואל ההמטולוגיה בפרט?

"במשפחה שלי היו בעיות המטולוגיות מאז שאני זוכר את עצמי כילד. סבתא שלי נפטרה בשנת 1948 מסרטן הודג'קין. סבא שלי נסע אז עד ביירות כדי לחפש לה תרופות, אבל שם טיפלו באמצעות הקרנות והוא לא יכול היה לקחת אותה לשם, והיא נפטרה. בשנת 1970 אחד הדודים שלי נפטר מאותה מחלה. גם אז לא היו כלים מספיק טובים לטיפול במחלה בארץ. ובשנת 1989 דוד נוסף שלי, שהיה מנהל תיכון בחיפה, נפטר מ-CML.
כך שמהילדות אני שומע על אנשים שנפטרו מהמחלות האלו. לא הכרתי את סבתא שלי ואת הדוד הראשון שנפטר אבל אל הדוד השני שנפטר הייתי מאוד קרוב, אהבתי אותו ואני זוכר אותו היטב. וזו אחת הסיבות שרציתי ללמוד רפואה ולהיות המטולוג".

המחשבה הזו מלווה אותך ביומיום?

"בהחלט. כל יום אני פוגש את המחלות האלו ומרפא אותן. אני מנצח את זה כל יום! אני זוכר את המשפחה שלי כשהדוד חלה, כמה היה קשה. ההשתלות היו אז רק בתחילת הדרך והוא היה בן 50, גיל שכבר היה נחשב בזמנו למבוגר מדי בשביל השתלה ולא עשו לו.
שנה אחרי שהדוד השני שלי נפטר, גם סבא שלי נפטר. האובדן של אישה ושני בנים לאורך השנים היה עבורו קשה מנשוא. סבא שלי לא הספיק לראות אותי לומד רפואה, אבל הודות לסיפור המשפחתי שלי, בחרתי להיות רופא המטולוג".

ואיפה למדת רפואה?

"את לימודי הרפואה למדתי בהונגריה – בהונגרית. שפה יפה אך קשה, יש בה לוגיקה שצריך להבין. למדתי אותה במיוחד בשביל הלימודים ולמרבה הפלא, זה דווקא עזר לי. המבחנים שלנו כסטודנטים היו בעל פה, וכשהבוחנים ראו שאני זר עם כזו שפה, היו משבחים אותי בציונים גם על זה.
את ההתמחויות ברפואה פנימית ובהמטולוגיה עשיתי ברמב"ם. בשנת 2007 עברתי לבית החולים 'זיו' בצפת ומוניתי למנהל המכון להמטו-אונקולוגיה".

איך היה המעבר מבית חולים גדול ומרכזי לבית חולים קטן יותר, שנמצא בפריפריה?

"בבתי החולים הגדולים יש בעלי תפקידים בכל תתי ההתמחויות. אצלנו אין. אצלי במחלקה יש בנוסף אלי עוד רופא המטולוג ומתמחה. ברמב"ם בחיפה תמיד היו כ-20 המטולוגים ביחד ואין מה לעשות, זה נותן תחושת בטחון. מאוד חשוב לשמוע עוד רופאים. לפעמים רעיון אחד שנזרק לאוויר הוא זה שיוביל אותנו לאבחנה מדויקת יותר או לטיפול הנכון. הרי כרופאים לפעמים אנחנו צריכים לפתור תעלומות, ולשם כך חשוב סיעור מוחות. לא מספיק לעשות את זה עם עצמך. 

כדי לפתור את זה, מיום שמוניתי למנהל המכון, אני נוסע פעם בשבוע-שבועיים לרמב"ם כדי להציג מקרים מיוחדים ולדון בהם. בראשית הדרך, קיבלתי את תמיכתו המלאה של פרופ' רואו, שניהל באותם הימים את מחלקת ההמטולוגיה ברמב"ם, והכיר אותי היטב לאחר 10 שנות התמחות שם.
עד היום אני פועל כך, כי חשוב לי להבטיח שכל אחד מהמטופלים שלי מקבל את החליפה הטיפולית המותאמת לו במדויק. זו הדרך לפתח את המחלקה שלנו, והיא אכן גדלה כל הזמן.

גם ההשתלות של המטופלים שלנו נעשות ברמב"ם, אז ההגעה הקבועה שלי והקשר הטוב מאפשרים לי ללוות את המטופלים שלנו בזמן ההשתלה ולהבטיח שהמעבר שלהם חלק. אני מבקר אותם, מלווה אותם לאורך הדרך, מעדכן את הצוות שמבצע את ההשתלה לגבי הניואנסים העדינים של כל מטופל ומטופל. הדברים שרק מי שמכיר היטב את המטופלים – יכול לדעת. אחרי ההשתלה הם כמובן חוזרים אלינו להמשך הטיפול והמעקב". 

זו ממש תושייה. איך אתה מעביר את הערך הזה לסטודנטים שלומדים אצלך, בבית הספר לרפואה של אונ' בר אילן?

"אני פשוט מראה להם איך אני מטפל בחולים. הם נמצאים לידי כשאני מבשר בשורה רעה, לעולם לא בטלפון,  ועדיף בנוכחות בני המשפחה – אם מעוניינים בכך. הם רואים איך אני מסביר לאט ובסבלנות, משתדל שלא יישארו שאלות פתוחות, שאח"כ המטופלים לא ילכו וישאלו את ד"ר גוגל ויחשפו למידע שאינו רלוונטי להם. אני מראה לסטודנטים איזה קשר אני יוצר עם המטופלים, האופן שבו המטופלים מרגישים שהם יכולים לסמוך עלי, מה שנותן להם תחושת בטחון שהיא מאוד חשובה.
גם את הקשר עם הצוות הסיעודי והמזכירות אני דואג שיראו. אנחנו כולנו בבית החולים מקשה אחת שעובדת ביחד. המשימה שלנו היא להבטיח שהמטופל ובני המשפחה שלו יקבלו יחס הולם מהרגע שהם נכנסים אלינו למחלקה ועד הרגע שהם יוצאים".

ומה התכונות שלהן אתה מצפה מהסטודנטים שלך, כרופאי העתיד?

"היום אני רכז קורס עקרונות הרפואה הפנימית. בהיבט הערכי, מבחינתי החובה שלי היא לתת בעצמי דוגמה אישית כל הזמן. שהסטודנטים יראו איך אני ניגש לבעיות, איך אני מתמודד עם אתגרים. מרצה יכול להיות מצוין, אבל ללא דוגמה אישית – מבחינתי הוא חוטא לתפקידו.

הדבר העיקרי שאני מנסה ללמד הוא חמלה. מערכת הרפואה שלנו עמוסה מאוד ואנחנו כרופאים, נאלצים לעבוד מהר, כמעט ללא מגע עם החולה. הראש שלנו במקלדת, יש לנו פחות זמן לשמוע את המטופלים. המערכת לא מסוגלת לעמוד בעומסים ואנחנו נאלצים לעבוד כמו רובוטים. לכן כל כך חשובה הדוגמה האישית של חמלה, של הקשבה ואנושיות".

האם לדעתך משאבי הרפואה העומדים לרשות הפריפריה הגאוגרפית פחותים ביחס לאזורי המרכז?

"זו שאלה מסובכת. בית החולים שלנו קטן משמעותית מבתי החולים הגדולים בחיפה או במרכז הארץ, כך שבאופן יחסי המשאבים פחותים גם בגלל הגודל. אבל אנחנו רואים שבמשך עשרות שנים המשאבים לא גדלים באופן מספק, התואם את הצרכים בשל גידול האוכלוסייה. חסרים רופאים, חסרות מיטות.  

אני מכיר מקרים של חולים שנוסעים שעה ויותר לכל כיוון, מהאזור שלנו, כדי לקבל זריקה ולחזור, הם עושים את זה רק כי אמרו להם שעדיף להם בית חולים גדול. כשאני שומע על מקרים כאלו – אני מרגיש שאני לא עושה את עבודתי. רוב הטיפולים היום ניתנים בכדורים או באשפוזי יום, חבל עבור חולים שגרים באזור שלנו לא לעשות את זה אצלנו. זה צורם לי כי אני יודע איזה מאמץ אנשים עושים בנסיעות האלו, כל זאת כאשר עומד לרשותם טיפול מצוין ליד הבית".

הודות לשינויים הדרמטיים שחלו בשנים האחרונות בטיפול במיאלומה, השתנה גם האופן שבו אתה מציג את המחלה בפני חולים חדשים?

"בוודאי. אני זוכר את עצמי לומד על מיאלומה כסטודנט. כל החומר היה 3 עמודים. היום זה כבר עולם שלם! יש  לנו הרבה מאוד תרופות ואפשרויות טיפול. אינסוף מחקרים פעילים. אנחנו לא מפסיקים לדון היום על אפשרויות הטיפול, בפרט בצעירים ובמקרי הישנות של המחלה, כי בחירת הטיפול המתאים למצב המטופל וגם למאפיינים האישיים שלו – זו כבר אמנות.

פעם הפרוגנוזה הייתה 3-4 שנים למטופל. אם מטופל חדש היה מגיע אלי ומתעקש לקבל את הנתון הזה, אני הייתי מוסר, למרות שאני חושב שלא נכון להסתכל על סטטיסטיקות, הן לא רלוונטיות לפרט. היום אם שואלים אותי, אני מרגיש הרבה יותר נוח – כי השמיים הם הגבול. מעבר לתרופות ולטיפולים הקיימים, יש אפשרויות טיפול רבות נוספות שנמצאות בדרכן אלינו. זה מדהים.

זה לא רק שפע האפשרויות, זה גם איכות הטיפולים. בעבר הטיפולים היו קשים והתוצאות היו לא בהכרח טובות. היום, משלב האבחנה הראשוני – המטופלים מקבלים טיפולים מצוינים עם סיכוי מאוד גבוה לתגובה טובה. יש לא מעט מטופלים שנהנים מהפוגות ארוכות ושומרים על איכות חיים מצוינת. חיים את החיים לאורך ולרוחב. בכל מובן המילה".

ואיך לדעתך המטופלים היום צריכים לנהל את המחלה שלהם? בפרט בעידן האינטרנט והמידע.

"הזמינות של ד"ר גוגל היא לא בהכרח לטובת המטופל כי הוא לא קורא על המחלה שלו עצמו. לפעמים מידע שגוי שקוראים בגוגל יכול להוביל לחרדות. אז אם אני יודע שמישהו נמצא בתהליך לקראת אבחנה של מיאלומה, במחלקה האורתופדית או הפנימית, מיד אני מגיע לשם כדי לדבר איתו, כדי למנוע מצב שהמידע יימסר לו באגביות ללא הסבר מספק. חשוב לי להיות שם במפגש הראשוני של החולה עם המחלה, לתת את המידע באופן מפורט וברור. אני חושב שהרוב זוכרים במדויק את המילים הראשונות שנאמרו להם על המחלה. 

מעבר לכך, בטיפול הרציף, כל חולה הוא עולם ומלואו ואני משתדל לכבד ולכוון את השיחה בהתאם למטופלים שלי. חלק ירצו לדעת הכל ולהם אני אספק את כל האינפורמציה. ידע זה כח, והוא מספק כלים להתמודד, אז אני משתדל להיות מקור הידע שלהם. חלק רוצים לדעת פחות, או לא לדעת בכלל. חלק רוצים לנהל בעצמם את המחלה וחלק רוצים שאחד מבני המשפחה ינהל עבורם את המחלה. אני חייב להיות סבלני ולזכור שחלק ממה שאמרתי לא בהכרח נשמע. לכן חשוב לי גם בשלבים המוקדמים לאחר האבחנה לקרוא למטופלים לשיחה נוספת בקרבה למועד הפגישה הראשונה, כדי לוודא שכאשר ההלם חולף – אני אהיה שם להסביר שוב ולענות על השאלות שלהם".

בחיוך הוא מוסיף: "לפחות עד שהבינה המלאכותית תחליף אותנו בזה" 😊.

איך לדעתך נכון לטפח דור חדש של מתמחים למיאלומה?

"בימים אלו עודכנו בשמחה שהמתמחה שלנו במחלקה, ד"ר ח'ליל טרביה, זכה במלגת התמחות של אמ"ן, במסגרתה יצא להשתלמות ממוקדת בארה"ב. הצעד הזה הוא בדיוק הדרך לטפח דור חדש של מתמחים. הם יחשפו לטיפול במיאלומה, יתקרבו למחלה וירצו לטפל בה. אני שמח שבית החולים שלי זכה בהזדמנות הזו, בפרט בתקופה הייחודית הזו, בה אנחנו נהנים משפע של טיפולים חדשים וכל הדרכים לטיפול עשויות להיות נכונות. אני שמח שהמתמחה שלנו יתמקצע בתחום באחד המקומות הטובים בעולם. זה יתרום רבות למחלקה שלנו ויתרום רבות לצפון הרחוק כולו".

___________________________________________________

כחלק מהרצון שלנו באמ"ן לחבר רופאים צעירים ומצוינים להתמחות במיאלומה נפוצה, בחרנו  לממן מלגות השתלמות לרופאים המטולוגים שנמצאים בתחילת דרכם, ובכך לסייע בקידום הכשרתם. המלגה כוללת שהות של בין שניים לשלושה חודשים במרכז רפואי מוביל בארה"ב, לצד הרופאים המומחים בתחום.

המלגה התאפשרה הודות לתרומה הנדיבה של חברת מיקרוסופט ועובדיה, שניתנה לשם הנצחת שוקי (יהושוע) קרקורבר ז"ל, עובד מיקרוסופט שנפטר בשנת 2019 לאחר שהתמודד עם מיאלומה נפוצה. 

בחירת הרופא/ה המקבלים את המלגות מבוססת על קריטריונים שהוגדרו מראש, בהם המלצת המנהל/ת והתייחסות לכוונות העתידיות להתמחות במיאלומה. ההחלטה מתקבלת על ידי פורום רופאים רחב, בהם יו"ר האיגוד ההמטולוגי, יו"ר הקבוצה הישראלית למיאלומה והיועצת הרפואית של אמ"ן.

מה לך חשוב שהמטופלים שלך ידעו עליך?

"טובת המטופלים בראש שלי, הבריאות והחיים שלהם. אני משתדל לעשות למענם את הטוב ביותר.
אני רוצה שידעו שאם אני מרגיש שמשהו לא בסדר, שמגיעה הישנות של המחלה – שהם יכולים לסמוך עלי שאני לא ארפה עד שאמצא את הפתרון הטוב ביותר עבורם. חשוב לי שידעו שאני תמיד פתוח לשמוע את המחשבות שלהם וגם לקבל חוות דעת נוספת. שידעו שבמקרים מאתגרים אני פותח את ההחלטה לדיון עם קולגות, זה מחזק את הידע של כולנו ומוביל לפתרונות הטובים ביותר.

חשוב לי גם שידעו שאני רוצה שתמיד ישתפו אותי. אם הולכים לחוות דעת שנייה, מצוין, תעדכנו אותנו לפני כדי שנכין סיכום רפואי מעודכן, עם כל הפרטים החשובים, כך שנפיק את המקסימום מההתייעצות. ומצד שני, לא להרבות בהתייעצויות כי כל התייעצות תוביל לדעה שונה – וזה כבר מאוד מבלבל עבור המטופלים.
בכל מצב – אני רוצה שהמטופלים שלי ידעו שממני הם לא צריכים להתבייש".

מה דעתך על שילוב של רפואה משלימה בתהליך הטיפול?

"לחלק מהמטופלים זה בהחלט יכול לשפר את המצב, לסייע נפשית, לחזק את היכולת להתמודד עם הטיפולים. לצערי אין לנו את הכלים לספק את המענה הזה אצלנו במחלקה, אבל לכל מי שיכול – אני בעד וממליץ.
כשאני מקבל אלי מטופל חדש, אחת השאלות שאני שואל היא לגבי ביטוח בריאות פרטי, בין השאר מהסיבה הזו".

ספר לנו על הקשר שלך עם אמ"ן.

"אמ"ן נותנת שירותים מדהימים למטופלים, תמיכה למשפחות, טיפולי שיניים. אני כן חושב שעדיין צריך לעודד ולחזק את הפעילות בחברה הערבית". 

מה האתגר הגדול בחיבור המטופלים מהחברה הערבית לדעתך?

"היה לי מטופל מכפר ליד צפת, שקיבל טיפול אצלנו במשך שנים. ברגע שהגיע מטופל נוסף מאותו הכפר והם נפגשו, האחד סיפר על השני בכפר ובאותו היום המטופל הוותיק הגיע אלי בדמעות ונפרד מאיתנו. הוא עבר לקבל טיפול במקום שבו לא מכירים אותו.
בחברה הערבית עדיין לא נהוג לדבר על ההתמודדות עם מחלות.
בנוסף, מחקר שאני מקיים בימים אלו, מלמד שהמודעות למיאלומה ברפואה בקהילה נמוכה יותר באזורים בהם מתגוררת החברה הערבית, ולכן כשהם מגיעים אלינו לבית החולים, הם כבר עם מחלה מתקדמת ובמקרים רבים לאחר שכבר נגרמו נזקים בלתי הפיכים.
זה חבל מאוד כי יש לנו טיפולים נהדרים שיכולים לספק איכות חיים נהדרת".

לאן לדעתך מועדות פני המיאלומה? האם יגיע הריפוי בקרוב?

"אני חושב שאנחנו אוטוטו שם, ללא ספק. כבר כמעט לא משתמשים בכימותרפיה, התרופות חכמות, רותמות את מערכת החיסון, עובדות במנגנונים שונים כדי לטפל בתאי המיאלומה. מיאלומה נפוצה היום זה לא מה שהיה פעם. אפשר לחיות שנים רבות, לחתן ילדים ולראות נכדים. וחלק מהחולים גם יבריאו, ללא שום ספק".