"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" מן התלמוד.

את המשפט הזה נהג לצטט מתי רביב, ממייסדי העמותה ומשמעותו היא שאף פעם, אף פעם, לא נוותר על התקווה, גם אם נדמה שהכל אבוד.

איך התחיל המסע שלך עם המיאלומה?

"זה היה בשנת 2004. הייתי בת 42, באמצע החיים, עם שלושה ילדים בני 17, 13 ו-10. החיים היו בשיאם ופתאום, המכה הזו, הכל כך לא צפויה. סמכתי על הגוף שלי, על הכושר שלי.  לא האמנתי שזה קורה לי, שהגוף בוגד בי כך.

אמרתי לעצמי שלא יתכן שאני אהיה חלק מן הסטטיסטיקה. הסיפור שלי חייב להיות אחר. היום אני מכנה את התמימות הזו "אופוריה של מתחילים".

היה לי מזל שהיו סביבי משפחה תומכת וחברות וחברים נפלאים, כולם הגישו עזרה, וקיבלתי אותה באהבה. דורון, בעלי, שאיבד בגיל צעיר את אמא שלו לסרטן, ביקש ממני מיד עם האבחנה, שלא אהיה 'אמא חולה במיטה' ואני הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לשקוע, כי כל המשפחה חווה את המשבר, יחד איתי".

איך טופלת? מה אמרו לך הרופאים?

"ההתחלה לא הייתה מבטיחה. לא הגבתי לטיפול הראשוני ובשלב הזה הייתי מאד מבוהלת.

ד"ר הופמן שטיפל בי אמר לי: 'אפשר לחיות הרבה שנים עם מיאלומה'. הוא נתן לי תקווה.  פרופ' רואו מבכירי הרופאים ההמטולוגים בארץ, אמר לי: 'את אישה צעירה, כל החיים לפנייך'. הוא נתן לי אופק.
באותו הזמן הגיע לארץ הטיפול בתלידומיד ושינה את פני הדברים עבורי. התגובה היתה מיידית, מסת המחלה ירדה ובתוך זמן קצר נכנסתי להשתלה".

מפגש משנה חיים. "ואמרו אמ"ן"

איך גילית את העמותה, שהיתה אז בתחילת דרכה?

"בזמן שאובחנתי, לא היתה עמותה, לא היתה אתר, לא היה מידע, לא פגשתי אף מטופל במצב שלי. גם שנה אחרי האבחנה, עדיין לא הכרתי אף חולה מיאלומה. כשהייתי מגיעה לטיפולים, הייתי יושבת מסוגרת בתוך עצמי עם אוזניות וספר ולא מתקשרת עם מטופלים אחרים שישבו בחדר.
באחד מימי יולי 2005, שמעתי שבאותו יום יתקיים כנס לחולי מיאלומה בתל השומר. זה נשמע לי חשוב, ובהחלטה מיידית נסעתי לתל אביב. בדיעבד למדתי שזה היה כנס ההשקה של אמ"ן.

נכנסתי לאולם והתיישבתי לבד בקצה העליון. על הבמה עמד איש ששידר ביטחון שקט ובריאות. הוא הציג את עצמו ואמר ששמו מתי רביב והוא מתמודד כבר 11 שנים עם מיאלומה. הלב שלי פעם במהירות. הרגשתי פתאום שאני יכולה לנשום. במילים הכי פשוטות הבנתי שאני לא בהכרח 'מתה מחר' ויש לי זמן לנסות למצוא מוצא.

בזכות המשפט הזה, לאורך כל השנים מאז, כשאני על הבמה בכנסים של אמ"ן – אני מקפידה לפתוח בציון מספר השנים שבהן אני מתמודדת עם המחלה בעצמי, כדי לאפשר גם לאחרים, ובפרט למאובחנים החדשים, את אנחת הרווחה הזו. את הפתח לתקווה.

החשיפה לקיום העמותה שינתה את  כל ההתמודדות שלי עם המיאלומה, הבנתי שיש עוד מתמודדים, ראיתי אותם, אנשים שעוברים בדיוק את מה שאני עוברת. הבנתי שבאמת אפשר לחיות עם מיאלומה לאורך שנים. הבנתי שיש מי שפועלים למען מתמודדים כמוני והרגשתי שאני רוצה לקחת חלק בפעילות המבורכת הזו".

האנשים שחלמו וייסדו את אמ"ן.

"את העמותה ייסדו פאולה אזולאי, מתי רביב, ציפי פרבר ויגאל שטרית. ארבעה מטופלים שנפגשו אצל ד"ר יזהר הרדן, המטולוג בכיר בתל השומר שטיפל בהם.

פאולה היתה אישה אנרגטית, מלאת כריזמה. בזכות החלום שלה לשנות את המציאות של חולי המיאלומה, בזכות אמונה, קסם אישי ויכולת לסחוף אחריה אנשים, היא הצליחה לגייס שותפים רבים – מטופלים ובני משפחות, רופאים, ובהם ד"ר יזהר הרדן ופרופ' דינה בן יהודה, חברות תרופות ושותפים אסטרטגיים מהארץ והעולם. בעזרת כל אלה, הצליחה להגשים את החלום להקים את אמ"ן ובהמשך, להפוך את אמ"ן לעמותה מובילה.

מתי רביב, מהנדס בהכשרתו, היה איש נעים הליכות, חכם, בעל ידע רחב וכישורים בתחומים מגוונים, שבלטו בו טוב הלב ואפס אגו. הוא לקח על עצמו את התמיכה במתמודדים, והיה אחראי על הקמת   אתר האינטרנט והוצאת עלון מידע רבעוני.

ציפי פרבר, הייתה מנהלת חשבונות במקצועה. היא טיפלה בכל ההיבטים הכספיים, התרומות והחשבונות. היא ניהלה את כל הרישומים והקשר עם המאובחנים החדשים שפנו לעמותה.

יגאל שיטרית, נפטר לפני שהצטרפתי לעמותה ולא זכיתי להכיר אותו. אני יודעת שהוא עסק במתן תמיכה ובהקמת קבוצות התמיכה.

בתחילת הדרך מתי, ציפי ויגאל היו נפגשים עם כל חולה חדש שהצטרף. הם היו נפגשים פנים אל פנים, חילקו ערכת מידע לחולה החדש, שזו הייתה המצאה ייחודית של פאולה.

צריך להבין שזה היה בימים שלא היה באינטרנט שום מידע בעברית על מיאלומה ומעט מאוד מידע באופן כללי. מקימי העמותה חוללו מהפכה במציאות של מחלת המיאלומה בהיבטים שונים.

אליהם הצטרף  עו"ד יקי יעקובוביץ' איש מרשים, חם ומלא הומור, שסייע בכל ההיבטים המשפטיים והוביל את הבג"ץ הראשון שהגישה אמ"ן, לאחר שהתרופה רבלימיד לא נכנסה לסל הבריאות בשנת 2008. הוא היה נציג אמ"ן בהנהלה של ארגון החולים האירופי MPE.

בהמשך הצטרפה עינת אברהמי, שהביאה שמחת חיים מרעננת וצעירה של מרץ ועשייה משולבת הומור. גייסה מתנדבים וניהלה עם מתי את קבוצת התמיכה בגבעתיים. וליוותה אותי בהקמת קבוצת התמיכה החיפאית.

את כל החבורה ליווה אשר אזולאי, בעלה של פאולה שתמך בה וליווה את כל מהלך ההקמה והפעילות, בעשיה מגוונת, בין השאר, מול רשם העמותות וניהול התקציב.

כשראיתי את עלון המידע ואתר האינטרנט שהקימו המייסדים, אמרתי לעצמי 'וואוו, האנשים האלו עושים דבר נפלא! אני רוצה להיות חלק מהעשייה הזו.

היתה לי זכות גדולה להפוך לחלק מוועד אמ"ן, להכיר את המייסדים, ללמוד על הפעילות ולראות את ההישגים המרשימים שהושגו.

ליוזמת המייסדים היתה השפעה של הצלת נפשות רבות ואני מתייחסת לכך בכבוד והערכה רבה".

מהם ההישגים המשמעותיים ביותר של העמותה בעינייך?

"בעיקר שהצלחנו לבסס בית חם, שדלתו פתוחה לכולם- מתמודדים ובני משפחה.

לפני הקמת אמ"ן, המיאלומה הוגדרה מחלה יתומה, שסובלת מחוסר מודעות, אינה נחקרת, אינה מאובחנת בזמן ואין לה כמעט אפשרויות טיפול. המייסדים העלו את המיאלומה למרכז התודעה ומיצבו אותה על סדר היום של הקהיליה ההמטולוגית והרפואית בישראל.

הם יצרו יש מאין.

למרות שזו מחלה יחסית נדירה, יש לה היום מקום משמעותי בדיוני סל התרופות ובשיח הרפואי. סל התרופות לחולי המיאלומה בישראל, הוא מהמובילים בעולם המערבי.

אמ"ן היתה שותפה להקמת הקבוצה הישראלית למיאלומה ועודדה מחקר על ידי מתן מלגות לחוקרים מובילים.

היום, יש מגוון קווי טיפול שיכולים להאריך חיים ומחקר מתקדם שמבטיח את טיפולי העתיד. חלק מהמציאות הזו קשורה לפעילות מאומצת של העמותה מול הרופאים ההמטולוגיים, מול מערכת הבריאות ומול חברות התרופות

בזכות הקשרים החזקים והעמוקים שיצרה אמ"ן, היום יש לנו היכולת להשפיע. הרופאים ההמטולוגים מפנים את המטופלים שלהם לאמ"ן, כדי לקבל מענה לצרכים שאותם מערכת הבריאות לא יכולה לספק.

בנוסף, פיתחנו במהלך השנים דרכים רבות לתמוך בחולים – באמצעות הקו החם, קבוצות תמיכה, סדנאות העצמה ופעילויות מגוונות. זה הישג גדול של העמותה שבזכותו כל אחד ואחת יכולים לבחור את הדרך המתאימה להם לקבל תמיכה".

במקביל לפעילות שלך בעמותה, איך את מנהלת את המחלה?

"אחרי ההשתלה היו לי עשר שנים של הפוגה ואז המיאלומה נשנתה. האמת? כבר האמנתי שניצחתי את השיטה, אבל, המציאות טפחה על פני.

ההתמודדות הייתה מורכבת. קשה להשלים עם הישנות אחרי עשר שנים של שקט, עשר  שנים שבהן כמעט שכחתי שיש לי מיאלומה. לקח לי זמן לאסוף את עצמי. הייתי עסוקה בהכנות לחתונה של הבן שלי וזה אולי עזר לי להתגבר. לפני ההחלטה על אופן הטיפול, עברתי בין מיטב ההמטולוגים לקבל חוות דעת נוספות שהסתכמו בכך שבחרתי לעבור השתלה שנייה. ההתמודדות הפעם היתה שונה. מצד אחד, זה שבר גדול, סוג של תבוסה,  מצד שני, כבר ידעתי למה לצפות ואיך לנהל את ההתמודדות הזו.

המסע האישי שלי עם המיאלומה לימד אותי כמה השפעה יש לבית בו גדלנו בו על הכלים שעוזרים לנו להתמודד.

גדלתי בבית חם ואוהב ומלא צחוק, אבל על כל שולחן שבת, עלו סיפורי שואה. אבא שלי ז"ל היה ניצול שואה ודיבר הרבה על התושייה שבזכותה הוא ומשפחתו הצליחו לשרוד. הערך הזה – תושייה – הולך איתי תמיד ואני חושבת שבשלב מוקדם של ניהול המחלה הבנתי שאני לא יכולה לסמוך על התרופות בלבד, ושאני צריכה לסמוך על עצמי ולעשות את כל מה שאני יכולה ושנמצא בשליטתי, כדי לשפר את מצבי. מאז התנסיתי במגוון טיפולים, החל משינוי תזונה, הליכות בים, גראונדינג, שימוש בתוספי מזון, סדנאות נשימה, יוגה רפואית, טיפולי ביו אנרגיה, רפלקסולוגיה וריברסינג או דיקור ועיסוי רפואי. מעת לעת אני מחליפה ומחדשת ובודקת כל הזמן מה מתאים לי.

אין לי תשובה מבוססת מחקרית לשאלה  אם משהו מכל אלה באמת עזר, אבל אני כן יכולה להעיד שעצם העשייה נתנה לי תחושה שאני לוקחת חלק פעיל בחיזוק הבריאות שלי ולתחושה הזו, יש משמעות מכרעת מבחינתי.

בארבע השנים האחרונות אני מטופלת אינטנסיבית ובתקופה הזו, פעם ראשונה מאז האבחון ב-2004, אני מרגישה את הרעילות המצטברת של הטיפולים וההשפעה שלהם על הגוף. סף הרגישות שלי עולה והיכולת להתמודד יורדת. ועדיין, אני תמיד מנסה למצוא איך ואיפה אני כן יכולה להוסיף ולפעול לשיפור מצבי.

העשייה בעמותה נותנת משמעות עמוקה לחיי ומאפשרת לי גם לשמש דוגמה אישית בבית.

למרות שאני משתדלת להפריד בין הילדים שלי והמיאלומה שלי, אני כן משתפת אותם בנעשה בעמותה וזה מאפשר לי להראות להם דרך חיובית של התמודדות.

למה אני משתדלת להפריד? כי קשה לי המחשבה שמגיל צעיר,  במשך עשרים שנה הם חיים בצל החשש, הפחד הזה, שאמא מתמודדת עם מחלה מסכנת חיים.

ככל שנדחיק, הפחד תמיד יושב בפינה כל שהיא בתודעה.

ילדים רוצים הורים חזקים ובריאים שיתנו להם גב אבל המציאות היא שהם צריכים לראות אותי לפעמים גם חלשה. זה מצער אותי".

מתי בתוך התקופה הזו הפכת מחברת ועד ליו"ר?

"עד שנת 2017, פאולה ניהלה את העמותה ביד רמה ולצדה היה צוות מסור ומחויב שלכל אחד בו היו תחומי האחריות שלו.

כשפאולה כבר התקשתה למלא את התפקיד בגלל מצבה הרפואי שהכביד עליה, היא ביקשה שמישהו ייקח את המושכות. אני בדיוק התאוששתי מההשתלה השנייה והרגשתי שאני מוכנה. נכנסתי תחילה כממלאת מקומה ולאחר מכן כיו"ר העמותה. לשמחתי, פאולה הספיקה להכשיר את ורדה שוהם כמנכ"לית העמותה, כך שהיה לי עם מי לחלוק את גודל האחריות.

מהמקום שבו אני נמצאת, אני שמחה שאנחנו מצליחים לשמר ולפתח את מה שיצר דור המייסדים, ולבנות על היסודות שהם יצקו, קומות נוספות של עשייה מגוונת".

מה מסב לך גאווה?

"גאווה גדולה ונחת יש לי מוועד העמותה וקבוצת המתנדבים הגדולה המובילה את פעילות אמ"ן.

אני בת מזל שהאנשים סביבי, חברי הוועד, הם פשוט אנשי קסם. אנחנו מעוררים אחד בשני את הרצון לעשייה משותפת. ורדה שוהם, מנכ"לית העמותה, מקדמת מגוון פרויקטים במסירות ומחויבות מעוררי התפעלות,  ולצדה כל צוות הוועד פועל בחדוות עשיה ומתוך תחושת שליחות ".

אנחנו שואבים סיפוק מכל מפגש תמיכה, סדנה או כנס שמעודד את הקהל לשתף, ולצאת מחוזק, מכל תרופה שנוספת לסל, מכל מידע חשוב שאנחנו מפרסמים ויודעים שיקל וישרת את הקהילה שלנו".

מבט לעתיד

מה המטרות של העמותה לעתיד הקרוב?

"יש מספר נושאים עיקריים על סדר היום שלנו:
האחד הוא הסתכלות מעמיקה על הצרכים של מתמודדים צעירים שלפניהם שנים ארוכות של חיים עם מיאלומה. בין הצרכים – התמודדות עם שאלת הרעילות המצטברת מול יעילות הטיפול, זכויות ועוד.

אתגר נוסף שעומד בפנינו הוא הכנסת הטיפולים החדשים, כמוCAR-T ,  לסל התרופות.

בנוסף, אנחנו פועלים כל הזמן לגייס לשורותינו את דור העתיד של הרופאים ההמטולוגיים הטובים ביותר. אנחנו מחלקים מלגות למתמחים מצטיינים, שיגדלו להיות הרופאים שיטפלו בנו בשנים הבאות ולצד זה פועלים לגייס ולהכשיר את דור המתנדבים הטוב ביותר, שיוביל את פעילות אמ"ן בעתיד".

מה החזון שלך לעמותה בשנים הבאות?

"מטרת העל שלנו היא להגיע למצב של ריפוי, או לפחות למצב שבו המיאלומה היא מחלה כרונית עם טיפול מינימלי. זו השאיפה המרכזית שלנו.
בתוך כך אנחנו ממשיכים לפעול באופן רציף לחדשנות בעשיה, לעידוד מחקר, לקידום טיפולים חדשים ומתן מענה לצרכים של העמיתים".

מה המסר שלך לעמיתים, מנקודת מבטה של מי שמתמודדת 20 שנה?

"פאולה טבעה את המוטו שלנו – 'נהלו אתם את המיאלומה, אל תתנו לה לנהל אתכם'

מתי אמר ש'המיאלומה היא מרתון וצריך נשימה ארוכה וסבלנות כדי להתמודד אתה'

וציפי חלמה ש'אף חולה מיאלומה לא יישאר לבד'.

את כל המסרים האלה אנחנו מעבירים הלאה ומיישמים ככל יכולתנו.

ואני מוסיפה את האמונה שלי – שהריפוי המלא במרחק נגיעה ולכן, אנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים, כדי לשמור על הגוף ועל הנפש שלנו במצב הטוב ביותר עד שהריפוי יגיע ונוכל ליהנות ממנו".

The post להפוך תקווה למציאות: ראיון עם שלומית נורמן, יו"ר אמ"ן appeared first on עמותת אמ”ן.

ד"ר אריאל אביב הוא מנהל המחלקה ההמטולוגית במרכז הרפואי 'העמק'. בחלקת האלוהים הקטנה שלו הוא מוביל טיפול בתפיסה חדשנית והוליסטית שמבקשת לראות את המטופלים כמקבלי החלטות שאחראים לגופם ולטיפול הרפואי שהם מקבלים.
בראיון עומק מיוחד הוא מספר לנו איך הוא מטמיע את התפיסה הזו באמצעות שיח מכבד במחלקה ומתן מקום חופשי להבעת דעה.

בחייו הפרטיים הוא נשוי לדינה ואב ל-4 בנים ביולוגיים ולבן נוסף, מאומץ. חלק מבניו משרתים בימים אלו במילואים ובשירות סדיר אך לנו הוא מסביר שהוא משתדל לא לדאוג, מתוך תפיסה שגורסת שדאגה לדברים שאינם נתונים להשפעה רק מגבירה חרדה. את מה שבשליטתו לעומת זאת, בעולמות הרפואה, הוא בהחלט מנסה לשנות ולקדם, ועל כך בהמשך הכתבה.

ד"ר אביב, נשמח לשמוע על הילדות שלך ועל המשפחה שממנה הגעת.
"אני בן להורים שעלו ממרוקו ואלג'יר. גדלנו בבית יחסית דל אמצעים בקרית יובל, ירושלים. אני הבן הבכור ויש לי אח ואחות. למרות האתגר הכלכלי בבית, ההורים שלי למדו שניהם כעולים חדשים באוניברסיטה העברית והקפידו לשלוח אותנו לחוגים, לנגינה על פסנתר וכדומה. אמא שלי היתה רוקחת, אחריה למדו רוקחות גם אחי ואחותי, והבדיחה המשפחתית שלנו היא שאני הכבשה השחורה – היחיד מבני המשפחה שהלך ללמוד רפואה".

מה הוביל אותך ללימודי הרפואה?  

"כל ההחלטות הגדולות והמהותיות בחיים שלי התקבלו במקרה. את אשתי הכרתי במקרה, למסלול הצבאי שלי הגעתי במקרה וכך גם לרפואה. אמא שלי לחצה עלי ללמוד רפואה אבל לא רציתי. בלחץ שלה נרשמתי לעתודה ולא התקבלתי. חזרתי למסלול הצבאי הרגיל, התגייסתי לצנחנים, עשיתי קורס חובשים ושם התאהבתי בעולם הרפואה. כל מה שאמא שלי טפטפה לי וסלדתי ממנו לאורך שנים – פתאום התגלה לי והלהיב אותי כחייל וכחובש קרבי. אחרי הצבא שיפרתי בגרויות ונרשמתי ללימודי רפואה בטכניון".

ומה הוביל אותך לאחר מכן להתמחות בהמטולוגיה?  

"גם בהמטולוגיה בחרתי במקרה. בזמן הלימודים נדרתי שלא אהיה פנימאי ולא אעסוק במקצוע שדורש צפייה במיקרוסקופ… אלא ששוב החיים לקחו אותי למקום שונה משתכננתי. כסטודנט, לקראת ההתמחות בפנימית, המליצו לי על המחלקה כאן ב'העמק' וכשהגעתי באמת התאהבתי. המנהלת שלי בזמנו היתה פרופ' עידית פלטאו,  שהיתה מורה ורופאה מצוינת, והיא גרמה לי להתאהב בפנימית, בניגוד לתכניות שלי. היא וסגניתה המיתולוגית, ד"ר נגה רייכמן, טפטפו לי בעקיפין את האהבה להמטולוגיה. גיליתי תחום שמשלב המון היבטים שאהבתי, בהם החשיבה על תהליכים ביולוגיים, האבחון שמבוסס בין השאר על שיחה עם מטופלים, שאילת שאלות והסקת מסקנות. מאוד נהניתי מהתקשורת האנושית, היה לי חשוב לראות את החולים, לגעת, לשמוע אותם. היום אני מבין שזו כבר חצי הדרך להמטולוגיה, אבל הרגשתי בכל זאת שהמקצוע הזה גדול עלי.  

גם כאן, לחיים היו תוכניות אחרות עבורי: כאשר למדתי לבחינת שלב ב' בפנימית, חששתי שישאלו אותי על מקרים בהמטולוגיה, הרגשתי לא מספיק מוכן בתחום הזה. המטולוגיה הוא תחום מורכב, לא אינטואיטיבי ובאופן כללי לא פשוט להבין איך עובדת מערכת נוזלית. אז ביקשתי לעבור תקופת התנסות קצרה (רוטציה) בת חודש במקצוע הזה כדי להכיר אותו טוב יותר. ד"ר מיכאל בנט, שהיה מנהל ההמטולוגיה באותם ימים, קיבל אותי לחודש של למידה. . בדיוק באותו זמן נכנסו לשימוש בהמטולוגיה תרופות מהפכניות לסרטן, נחשפתי לפתרונות יפים וחכמים, נחשפתי לשילוב של המפגש הקרוב עם חולים לצד הלמידה והמחקר, המפגש עם המולקולות והתרופות החדשות. כל עולמות הרפואה התחברו לי לתחום הזה ופתאום היה 'ואו'".

בבחינה אגב, הוא מספר לנו, בכלל לא הופיעו שאלות בהמטולוגיה. אבל הדרך כבר נסללה.
את ההתמחות שלו בהמטולוגיה עשה ד"ר אביב במרכז הרפואי 'רמב"ם' בחיפה, במחלקה ההמטולוגית בניהול פרופ' יעקב רואו, שם עבד במשך 3 שנים, לפני שחזר למרכז הרפואי 'העמק'.  

אנחנו יודעים שאתה נותן מקום משמעותי לרפואה פליאטיבית אצלך במחלקה. מה זה אומר?

"התחום הפליאטיבי הוא רחב, בבסיסו עומדת התפיסה של האדם כמכלול שלם ולא 'מיאלומה שעטופה ברקמה'. מטופל הוא ככל אדם אחר – אדם שיש לו ערכים, תחושות, שמחות, סיפור חיים – וגם מיאלומה. העולם הפליאטיבי מאפשר לתת מענה להיבטים הרחבים האלו.
אני מאמין באוטונומיה של אדם על גופו ורצונותיו. אני חושב שכל החלטה רפואית צריכה להיעשות בשיתוף. כל עוד המטופלים צלולים הם צריכים לשלוט בתהליך, להחליט מה הגבולות האישיים שלהם. התפקיד שלי הוא להסביר מה המשמעויות של החלטה כזו או אחרת, מה לדעתי כדאי לבחור, אבל הכל צריך להיעשות במסגרת של דיאלוג ותוך כיבוד רצונות. כמובן שבכל ענפי הרפואה ובוודאי בהמטולוגיה זה נכון, אבל  בעולם הפליאטיבי זו ממש אבן יסוד.

היבטים נוספים של הרפואה הפליאטיבית עוסקים בהקלה על סבל פיזי, רגשי ורוחני. סבל יכול להיות מעבר לתופעות לוואי כאלו אחרות. יכול להיות לדוגמה סבל כלכלי – כאשר מטופל רוצה לקבל תרופה שאינה בסל. יכול להיות סבל רגשי מכל מיני סיבות. יש דברים שהצוות הרפואי יודע להתמודד איתם בקלות בדרך כלל, כמו הקלה על סבל של בחילות או עזרה להשיג תרופה מסוימת. אבל יש היבטים של סבל שבהם אנחנו פחות מורגלים לתת להם מענה.

איך אתה מיישם הלכה למעשה במחלקה את התפיסה של הרפואה הפליאטיבית?

"ברמה הפרקטית, למרות שאנחנו צוות קטן, יש לנו מגוון טיפולים רחב, יש לנו פסיכולוגית במחלקה, עובדות סוציאליות וגם מלווה רוחני, מה שלא קיים בהרבה מחלקות . התחלנו לשלב בחודשים האחרונים גם מטפלים ברפואה משלימה – שיאצו, יוגה ודיקור כדי לאפשר למטופלים סל מגוון של עזרה בתחומים שונים.

ומה זה מלווה רוחני? קשה להבין מבחוץ, כי לכאורה אין לו מטרה מוגדרת, אבל מהותית יש לו מקום משמעותי מאוד. הוא נמצא פה אצלנו במחלקה, עם המטופלים, עם המשפחות וגם עם הצוות. כולם  יכולים לדבר איתו על מה שהם רוצים. הוא נוכח.

התפיסה הזו באה לידי ביטוי גם במערכות היחסים בצוות. אני משתדל לשקף אווירה של פתיחות, לקיים שיח חופשי ופתוח בינינו, אין אצלנו נושאים שהם טאבו. אני מאמין שכאשר זה ככה בצוות – זה עובר גם לאופי הטיפול שאנחנו נותנים למטופלים שלנו. אנחנו תמיד בודקים מה המטופלים רוצים".

איך זה צריך לבוא לדעתך לידי ביטוי בטיפול שנותנים רופאי המיאלומה?

"לצוות שלי אני תמיד אומר שאנחנו צריכים לעשות את המקסימום שאנחנו יכולים, אבל במקביל צריכים תמיד לזכור שלא הכל בהישג ידינו. אנחנו נחווה גם כישלונות, גם במקרים שבהם עשינו הכל טוב ונכון. אצל רופאי המיאלומה הצורך בכך עוד יותר משמעותי. רופאי מיאלומה צריכים להיות מלכתחילה אנשים מיוחדים עם מיכל מאוד גדול שמאפשר להם לשאת סבל ומצוקות של אנשים אחרים, כי זה רומן ארוך. בניגוד למחלות אחרות שבהן הרופאים ממשיכים ללוות מטופלים לביקורת אחרי שהחלימו, במיאלומה אנחנו לא נחים על זרי הדפנה. גם כשהצלחנו אנחנו יודעים שהמחלה יכולה להרים ראש. המטופלים כמובן נושאים איתם מצב מנטלי ייחודי לאור זאת, אבל גם אנחנו, הצוות. אנחנו כל הזמן צריכים להיות שמחים במה שיש, אבל לדעת שכל מצב משמח, יכול להיות זמני. צריכים מצד אחד קשיחות מסוימת, היכולת לשאת את רכבת ההרים הזו, גם כשהרכבת למטה, ומצד שני להיות אמפטיים, מכילים ויצירתיים. אנחנו צריכים שתהיה לנו היכולת לקום על הרגליים, ביחד עם המטופלים".

מה מהתכונות האלו הן תכונות שלדעתך קיבלת מבית הוריך? 

"החינוך של אמא שלי עיצב אותי מאוד. באמא שלי ראיתי את החמלה, היא מאוד אהבה קשישים, זה משהו שאני יכול להבין אותו יותר היום. אי אפשר לומר שחייתי חיי רווחה כילד,  אבל תמיד כשהיה נקרה מקבץ נדבות על דרכנו , ובירושלים היו לא מעט, אמא שלי היתה נותנת לי מטבע ושולחת אותי לתת. הערך של לא להתעלם מסבל של אדם אחר הוא בהחלט ערך שקיבלתי ממנה". 

לאור המורכבות של המקצוע, איך נכון לדעתך לקרב רופאים המטולוגים צעירים לתחום של המיאלומה?

"אני מאמין שהמקצוע בוחר את האנשים. בטח בתחום הזה. המתמחים מגיעים אלינו ורואים מה ההתמודדות הנדרשת מהם. הם חשים את האווירה, את הטון, הם רואים את הקשר בין הצוות הרפואי למטופלים ומי שזה מתאים לו או לה – נשארים איתנו".

ומהצד השני, מה לדעתך המטופלים יכולים לעשות כדי לשפר את חוויית הטיפול שלהם, לאור הגישה הפליאטיבית?

"אחד הדברים החשובים בעיני הוא המלווים. חשוב מאוד ככל שניתן תמיד להגיע עם מלווה, כי המלווים יכולים להדהד לאחר מכן דברים שנאמרו בחדר. כשמטופלים נמצאים לבד מול צוות רפואי, גם אם הם מכירים כבר שנים, לפעמים יש התרגשות מסוימת או מתח, וזה יכול להוביל לכך ששוכחים את מה שנאמר, או שוכחים לשאול שאלות חשובות. לפעמים הרופא מוסר בשורה קשה, לפעמים לא מרגישים טוב, וכל אלו יכולים להוביל לכך שלא כל מה שנמסר בחדר יופנם היטב.

המלווים יכולים להציף לאחר היציאה מהחדר דברים שנאמרו, לחזק, אפשר לדון ביחד, לחלוק באחריות. כל אלו לא מתרחשים כאשר השיחה בחדר הטיפול מתקיימת רק ב-4 עיניים".

ומה חשוב לך שהמטופלים שלכם ידעו עליכם?

"חשוב לי שידעו שגם אנחנו, הצוות הרפואי, בני אדם. אנחנו בצד של המטופלים שלנו. אנחנו שמחים בשמחות של המטופלים ועצובים בצער שלהם. ולצד זה גם לנו יש לפעמים ימים פחות טובים וימים יותר טובים. אמנם אחריותנו לתת תמיד את אותו השירות, אבל כן חשוב לי שידעו שאנחנו מרגישים, שמילה טובה נוגעת בנו, שאנחנו מוקירים תודה למי שמוקיר תודה – כי יש לזה השפעה חיובית עלינו".

בימים אלו מוביל ד"ר אביב מחקר העוסק בקבלת החלטות רפואיות. המחקר מתקיים בהשתתפות ארגון ה-MPE (ארגון הגג של חולי המיאלומה באירופה), ונוגע באופן ישיר בגישה הטיפולית שאותה מוביל ד"ר אביב, כפי שסיפר עליה.

נשמח לשמוע על המחקר ועל הממצאים הראשוניים שעולים ממנו בשלב זה.

"במחקר ראיינו ותשאלנו מטופלים וצוותים רפואיים מכל אירופה, כאשר רבים מהמשיבים היו מישראל. הצוותים הרפואיים והמטופלים נשאלו שאלות מקבילות שעוסקות כולן באופן קבלת ההחלטות הרפואיות על ידי המטופלים.
ממצאים ראשוניים בלבד מלמדים שהצוותים הרפואיים רואים עצמם כמי שמשתפים את המטופלים שלהם, כמי שמאפשרים למטופלים לקבל החלטות רפואיות בעצמם. מהצד השני, נראה שרבים מהמטופלים שהשיבו לסקר חשבו דווקא שהם לא מקבלים את מלוא הכלים כדי להשתתף בקבלת החלטות רפואיות  או שהם לא מקבלים את האפשרות הזו. כך שיש פער בין איך שאנחנו תופסים את עצמנו לבין איך שהמטופלים רואים אותנו, אבל כאמור, אלו תוצאות ראשוניות בלבד, ומעניין להמשיך ולבדוק את הנושא.
בעתיד היינו רוצים לחקור גם את נושא קבלת ההחלטה על השתלת מח עצם. זו אחת ההחלטות המהותיות שמטופל צריך לקבל, אך ברוב המקרים הטיימינג שלה הוא בסמוך לאבחון המחלה, תקופה בה הכל עדיין חדש ולמטופל יותר קשה לקחת אחריות ולנהל את המחלה".

כמנהל מחלקה בבית חולים שנמצא בפריפריה הגאוגרפית של ישראל, עד כמה אתם חווים אתגרים הקשורים לכך?

"אנחנו אכן מתמודדים עם המון בעיות בהקשר הזה ולמרות זאת גאים ביכולת שלנו להוביל ולהיות שופר בכל הקשור לרפואה פליאטיבית.
כילד שגדל בשכונת מצוקה, אני יכול להבין את התחושה הלא נעימה ש'אחרים מקבלים יותר למרות שמגיע לנו אותו הדבר'. זה מקומם ברמת הצדק החברתי, ואנחנו אכן נלחמים את מלחמת הפריפריה ככל יכולתנו. במקביל אנחנו משתדלים להיות יצירתיים במציאת פתרונות כדי להשיג מקורות מימון או משאבים לפיתוח וצמיחה. אנחנו גאים במה שיש לנו להציע למטופלים שלנו, באופי של המקום, ובמקביל גם מקבלים באהבה, בתמיכה ובהבנה כל בחירה של מטופלים לעבור למרכזים רפואיים גדולים יותר, מתוך התפיסה שלנו שכל אדם אחראי לגורלו. כמובן שאם ישנם מחקרים שמתקיימים בבתי חולים אחרים ומתאימים למטופלים שלנו – אנחנו יוזמים את העברתם בהתאם לצורך.
אבל בסוף, לשמחתי, הרפואה היא לא רק התרופה שניתנת בעירוי. הרפואה היא היחס, הידיעה שמישהו ילחם עבורך, האמון, היחסים שנרקמים, היכולת לסמוך עלינו שנתאמץ עבורם – ואת זה אנחנו מספקים לכל המטופלים שלנו".

אנחנו שואלות את ד"ר אביב מה היה רוצה שהמטופלים ידעו עליו, והוא עונה בחיוך שהוא דווקא משתדל להיות אדם פרטי, אבל משיב בכל זאת:

"בגלל העומס שאנחנו נתונים בו, לפעמים אני יכול להיות פחות נחמד, אני מתנצל מראש על הפעמים האלו. מעבר לכך, אני איש משפחה, אדם פשוט שאוהב לאכול, לרוץ בבוקר. אני מאמין שבגלגול אחר הייתי מורה או עובד סוציאלי, אני אוהב ללמד, אוהב אנשים ונותן אמון. משתדל תמיד לבוא בטוב".

ספר לנו על הקשר של עם אמ"ן.

"הקשר שלי עם אמ"ן הוא קשר ארוך שנים. פגשתי את אמ"ן לראשונה בתקופת ההתמחות שלי ברמב"ם. כרופא צעיר לא הבנתי עד הסוף למה צריך עמותת חולים, לא הבנתי איזה חלל זה ממלא. חשבתי לעצמי שכל שאלה שיש למטופל – יש לו את הרופא כדי לשאול. עם השנים הבנתי כמה חשובה קבוצת השווים, שאין אדם שמבין אותך יותר טוב ממי שעובר את מה שאתה עובר. שיש לך אחים בסיפור הזה. את הערך המוסף הזה לא נוכל לתת, לא משנה כמה אמפטיים נהיה".

מה המסר שלך לעמיתי אמ"ן? לאן לדעתך מועדות פני הרפואה בכל הקשור למיאלומה?

"כאן ב'העמק' צפויים חידושים ושינויים. אנחנו עוברים בקרוב לבניין חדש בו תהיה לנו מחלקת אשפוז חדשה וגדולה.

ובהיבטים רחבים – התפתחות המחקר בתחום היא כל כך מהירה ומשמעותית שהדמיון שלי לא מספיק מפותח כדי להניח לאן עוד נגיע. אנחנו עדים לאינספור פריצות דרך גאוניות, שפע של הפתעות, יש בדרך עוד סוגים של תרופות חדשניות ומבטיחות מאוד. כמי שהגיע מדור שבו היו למיאלומה שתי תרופות זמינות בלבד, אני מבין שהפיתוחים  שבדרך עוד רבים ומגוונים ויש עוד המון לפנינו. זו זכות גדולה עבורי להיות רופא בתקופה כל כך עתירת תמורות".

The post ראיון עם ד"ר אריאל אביב, מנהל המחלקה ההמטולוגית ב'העמק' appeared first on עמותת אמ”ן.

ד"ר אסנת ירחובסקי-דולברג, מנהלת מחלקה פנימית א' והמטואונקולוגיה במרכז הרפואי 'מאיר' עובדת מתוך תשוקה עמוקה למקצוע. הדם הזורם בעורקיה הוא דם של רופאה המטולוגית והתשוקה הבוערת בה היא לעשות רפואה הכי טובה שאפשר, ליהנות מזה ולא לעצור לרגע. זה ה-DNA שסופגים תלמידיה והמתמחים אצלה במחלקה. 

חדרה במחלקה, כמו גם המבואה אליו, נראים ומשמשים כשלוחה של הבית שלה. ספה נעימה, שטיח חמים, עציצים, תאורה רכה. כך גם היא מרגישה בבית, גם המטופלים שנכנסים ויוצאים, גם ילדיה שבאים לבקר וגם הצוות כולו, שאותו היא מכנה 'משפחה'.
כאשר היא לא במחלקה, ניתן לקרוא לה והיא אפילו לא צריכה להיכנס לרכב כדי להגיע. ביתה נמצא ממש מעבר לכביש.

היא מחלקת את חייה בין ביתה הראשון לביתה השני, ומשתפת אותנו שבבית החולים הזה היא טופלה, כאן נולדו ילדיה וכאן טיפלה גם במשפחה, ומוסיפה ש"היא ישנה הכי טוב כשעינה פקוחה על המחלקה".

את הריאיון איתה מבקשת ד"ר ירחובסקי-דולברג לפתוח בתמונה הניצבת על המדף, התמונה שלה עם ד"ר יזהר הרדן ז"ל. ד"ר הרדן הוא מי שחנך אותה, לימד אותה את רפואת המיאלומה והתווה את הדרך שהיום היא צועדת בה בגאווה, תוך שהיא מובילה את הטיפול במיאלומה בבית החולים.
ד"ר הרדן היה מראשוני המומחים שטיפלו בחולי מיאלומה, הוא היה פורץ דרך והקדים את זמנו בהיבטים טיפוליים. הידע והנסיון שצבר, גישתו המקצועית והיחס שנתן למטופלים היו לשם דבר. הוא התייחס אל כל מטופל כאל בן יחיד שאותו הוא הכי אוהב. המטופלים שלו האמינו בו, אהבו אותו ושאבו ממנו כוחות נפש. ד"ר הרדן ליווה את מייסדי אמ"ן בהקמת העמותה והשקיע זמן רב ומאמצים בסיוע לפעילות אמ"ן.
ד"ר הרדן הלך לעולמו בגיל צעיר בשל מחלת לב.

ד"ר ירחובסקי-דולברג מספרת עליו ועל הקשר המיוחד שהיה ביניהם, בגעגוע: "אין מישהו שעבר פלואו-שיפ (Fellowship) טוב ממני, גם לא מי שנסעו לחו"ל. ההתמחות שאני עברתי עם ד"ר הרדן היתה מעבר לכל פלואו-שיפ. הוא היה המורה שלי ואני הייתי צמודה אליו, הייתי רושמת כל דבר שהיה אומר, הייתי יושבת לצידו כשבדק מטופלים, הולכת אחריו לכנסים, גם של אמ"ן. הוא העביר לי את כל הידע שלו. הקשר שהיה בינינו היה אישי ורגשי וכולם הכירו אותנו כצמד. כאן בבית החולים היו קוראים לנו קאפא ולמדא", היא מוסיפה בחיוך.

אבל איך הכל התחיל? ידעת מההתחלה שאת רוצה להיות רופאת מיאלומה?

"ממש לא. כבר מילדות ידעתי שאני רוצה להיות רופאה ולהתמחות בהמטולוגיה. אבא שלי היה מנהל פנימית במרכז הרפואי 'הלל יפה', אמא שלי היתה אחות, כך שהדרך לרפואה היתה סלולה. בנערותי חליתי ב-ITP, מחלת קרישה, טופלתי במחלקה ההמטולוגית ב'מאיר' ומאז ידעתי שאני רוצה להיות רופאה המטולוגית. אבל לרגע לא חשבתי שאעסוק במיאלומה.

סיימתי לימודי רפואה באונ' תל אביב, עשיתי סטאז' והמשכתי להתמחות בפנימית מתוך ידיעה שההמשך הוא המטולוגיה ואחריו – להיות משתילת מח עצם, מה שהיה נראה לי בזמנו כפסגת הרפואה, ראש הפירמידה! חודשיים לפני סיום ההתמחות, פנה אלי פרופ' מרטין אליס, שהיה המנהל שלי, ואמר לי שאני צריכה להישאר לצד ד"ר יזהר הרדן, מנהל שירות המיאלומה, ללמוד ממנו את המקצוע ולעבוד לצידו, לאור מחלתו".

איך הגבת? התנגדת?     

"בכיתי! אבל לא התנגדתי. פרופ' לישנר ופרופ' אליס גידלו אותי לאורך כל שנות ההתמחות והיה לי ברור מרגע שניתנה לי המשימה – שאני הולכת עם זה עד הסוף.
בסופו של דבר זו היתה אהבה ממבט ראשון. התפיסה שלי היתה בזמנו – ותמיד – להפוך את מה שקיבלתי לזהב. וכך היה.
זה היה בסוף שנת 2015, זכיתי לחניכה של ד"ר הרדן עד יום כיפור 2017. בשנתיים האלו הוא לימד אותי הכל! למדתי את התיקים הרפואיים של כל מטופל ומטופלת, הוא חיבר אותי אל הרופאים שהיה חשוב שאכיר – קרדיולוגים, אורתופדים ונוספים, הוא לימד אותי את הגישה הרפואית שלו שהקדימה את זמנה.
בבוקרו של ערב יום כיפור 2017 הוא קרא לי אל ביתו וביקש ממני לכתוב. הוא דיבר ודיבר ללא הפסקה, ואני כתבתי, ממש עד כניסת החג. במוצאי יום הכיפורים, הודיעו לי שנפטר. הייתי ממש באבל, וגם לא הרגשתי מוכנה לצאת לדרך בלעדיו. שאלתי את פרופ' אליס מה נעשה, אמרתי לו שאני עדיין לא מוכנה. הוא בתבונתו שלח אותי לדרך, אמר לי: 'זה שלך'. יצאתי לדרך, התייעצתי בנושאים שונים עם הרופאות שאיתן ד"ר הרדן נהג לעבוד ומהר מאוד הפכתי למנהלת שירות מיאלומה ב'מאיר' – הלכה למעשה. ועדיין, עד היום, כל מצגת שאני מעבירה מסתיימת בתמונה שלי עם ד"ר הרדן".

איך היה המעבר של המטופלים אליך ואיך היה להמשיך את הגישה הרפואית של ד"ר הרדן בלעדיו?    

"מבחינת המטופלים, זה היה מאוד פשוט כי הוא המליך אותי עוד בחייו. הוא דאג שכולם יכירו אותי ואמר לכל מטופל ומטופלת שאני אהיה ממשיכת דרכו, שאני אטפל בהם.
גם מבחינת הגישה הרפואית זה היה פשוט, כי זו כבר היתה גם הדרך שלי, ראיתי את התוצאות בשטח כל הזמן. ד"ר הרדן היה אחד בדורו, הוא הבין דברים על המיאלומה, שעוד לא נצפו במחקרים באותה העת. דברים שהיום נחקרים ומתגלים. הוא לימד אותי הרבה מעבר לספר, את המיאלומה של החיים האמיתיים.
וביחד עם החיים האמיתיים, מיד הכל התחיל להתגלגל, זמן קצר לאחר שמוניתי באופן רשמי למנהלת שירות מיאלומה, פנתה אלי פרופ' מרב לייבה, מי שהיום מנהלת את המחלקה ההמטולוגית ב'אסותא' אשדוד, והציעה לי להיות מזכירת החוג למיאלומה, בתקופת כהונתה כיו"ר. מיד הסכמתי ועברנו שנתיים נהדרות ביחד בתפקיד. הובלנו ואירחנו כנסים בינלאומיים בארץ, הכרתי לעומק את הנעשה בוועדת סל התרופות, הכרתי את חברות התרופות ואת כל מי שעוסקים במיאלומה בארץ".

עם רפואת המיאלומה בכף ידה, בשנת 2022, כשהיא בת 42 בלבד, הבינה ד"ר ירחובסקי-דולברג שהיא לא רוצה לראות את עצמה מעתה ועד סיום הקריירה שלה באותו המקום והרגישה שהיא מוכנה לאתגר הבא. ברגע ששמעה שעומד להתפנות התפקיד של ניהול מחלקה פנימית א, המחלקה בה התחילה את דרכה כמתמחה – היה לה ברור שזה התפקיד הבא שלה. "לא התייעצתי. החלטתי ופשוט הלכתי על זה. זה לא היה פשוט,  3 מתמודדים נוספים, גברים, פנימאים – אבל אני החלטתי שזה יהיה שלי – וכך היה". היא זכתה במכרז ומונתה לפני כשנה וחצי למנהלת מחלקה פנימית א' והמטואונקולוגיה במרכז הרפואי 'מאיר'. מטופליה המתמודדים עם מיאלומה, ממשיכים להגיע אליה גם כעת".

איך את רואה את תפקידך כמנטורית וחונכת עבור המתמחים אצלך במחלקה?

"מבחינתי קיבלתי משפחת אומנה. נקודת המוצא שלי היא שאני אוהבת את כולם, ובמידה שווה. ולאט לאט האהבה גדלה, ומתאפשר לי לחנוך וללמד – גם בהיבט המקצועי וגם האישי. המנטורינג הוא מאוד חשוב ברפואה, חשוב שיהיה מנטור שילמד חוסן ושמירה על איזון ואיכות חיים, וחשוב מנטור קליני. אם אפשר שהכל יהיה באדם אחד – מה טוב.
אצלי במחלקה הם רואים אותי מטפלת, רואים את ההבדלים בין טיפול ארוך טווח לטיפול קצר טווח. ולצד זה אני גם מלמדת אותם על איזון, מחייבת אותם לצאת הביתה אחר הצהריים ולדאוג שיהיו להם משאבים שממלאים אותם".

בתמונה: עם שלומית נורמן, יו"ר אמ"ן

מה מאפיין מבחינתך את המתמחים שבוחרים במיאלומה?

"בעבר, הרבה מהרופאים ההמטולוגים לא אהבו לעבוד עם מיאלומה. לא היו תרופות ולא היה מה לעשות עם המטופלים. היום זה משתנה כי המחקר טס קדימה, יש המון תרופות והמון אפשרויות טיפול, רפואה מותאמת אישית וזה כבר מסקרן ומספק מוטיבציה למתמחים.
אבל עדיין, ישנם מאפיינים ספציפיים שדרושים כדי להיות רופאי מיאלומה, ולא לכל אחד זה מתאים. זו רפואה לטווח ארוך, קשר מתמשך, זה לדעת שאתה מלווה מטופל לשנים ארוכות. זו רפואה שבה האדרנלין מגיע מהדברים הקטנים ולכן צריך לבוא ממקום של שליחות. זה לא כמו כירורגיה שבה הרופא יכול להפוך אדם נכה לאדם הולך, מבלי להכיר אותו בכלל. זה אדרנלין מטורף. בטיפול במיאלומה, אנחנו מתמלאים סיפוק, למשל, מהיכולת לשפר את איכות החיים, כי המיאלומה הרי נשארת, היא לא נעלמת לגמרי. אז מתאימים להתמחות במיאלומה רק מי שבאמת יכולים להכיל את זה, וזה בסדר גם להגיד – לי זה לא מתאים".    

וממה את מתמלאת? מה מספק לך את האנרגיה?

"אני מתמלאת באנרגיה מכל מה שאני עושה ביום יום במחלקה, עם המתמחים, עם הצוות שלי, עם המטופלים. כל מי שעזרתי לו – אוטומטית ממלא אותי באנרגיה.

במקרה שלי הרפואה היא האהבה שלי, היא המקצוע שלי אבל היא גם התחביב שלי. גם כשאני ביום חופש, אני הרבה יותר רגועה כשאני יודעת מה קורה במחלקה, וגם כשאני עסוקה בתחביבים אני מוצאת את עצמי חוזרת ופותחת מחקר.
אני מאזנת את היום יום שלי עם שגרה של דברים קטנים שעושים לי טוב. אני משלבת את המשפחה שלי בחיי היום יום, גם במחלקה, הילדים שלי מגיעים ולומדים כאן בחדר שלי למבחנים, אני מלווה אותם לטיולים, משתתפת בפעילויות של בית הספר ומוצאת את  האיזון שהוא טוב ונכון לי".

ספרי לנו קצת על המשפחה שממנה באת ועל המשפחה שהקמת.

"גדלתי בכפר סבא. כמו שסיפרתי, אבא שלי הוא רופא ואמא שלי אחות. כשהייתי ילדה חשבתי שאהיה עורכת דין, השתתפתי בדיבייט והייתי מעולה בזה. כשאבא שלי הראה לחברים את התעודה שקיבלתי בתחרות דיבייט, הוא סיפר להם: "אוסי תהיה רופאה, אבל בינתיים היא משתעשעת בדיבייט". התחתנתי בגיל צעיר עם עמית, מוזיקאי, יש לנו שני ילדים, דניאל בת 16 ואביתר בן 13. סיפור ההכרות שלנו הוא מרגש. הסבתות של שנינו נולדו בליטא באותה העיירה, היו חברות, עברו ביחד את השואה ועלו ביחד לארץ. לימים, הילדים של שתיהן הגיעו לכפר סבא, ואנחנו, הנכדים, למדנו יחד באותה חטיבת ביניים. השאר היסטוריה".

כמה מהתשוקה שלך לרפואה עברה לילדים שלך?

"הכל! הסביבה שלי צוחקת עלי שאין אצלי אופציה אחרת וזה נכון. מבחינתי שהילדים ילמדו מה שרוצים ויהיו מאושרים, אבל לפני הכל – שילמדו רפואה. אני צוחקת אבל בפועל, כשהילדים רואים שאני כל כך נהנית בעשייה שלי – זה עובר אליהם גם בלי שאגיד דבר".

מה חשוב לך שהמטופלים והמטופלות שלך ידעו עליך?

"חשוב לי שידעו שהם יכולים לסמוך עלי, שאני אלחם עליהם – ביחד איתם. אני מחויבת לעשות את העבודה שלי באופן מושלם, וזה התפקיד שלי. אני תמיד מסבירה למטופלים חדשים שהדרך המשותפת שלנו במיאלומה היא ארוכה, ושהם צריכים לבחור רופא או רופאה שאיתם ילכו קדימה. אני צינור המידע שלהם והם צריכים לבחור לסמוך עלי. בדרך, הם יכולים ומוזמנים להתייעץ, להתלבט וכשהם בוחרים בלב שלם – אנחנו ביחד לאורך כל הדרך.
בעבודה המשותפת שלי עם מטופלים אני מתאימה את עצמי לכל אחד ואחת. אני כמו זיקית בהיבט הזה. אני מספקת יותר מידע או פחות מידע בהתאם למה שהאנשים מולי רוצים לדעת. אני שם עבורם כפי שנכון להם, מעודדת אותם להבין שהמציאות הנוכחית היא מה שיש ומזמינה אותם לעשות בחיים שלהם את הכי טוב שהם יכולים במצב הנתון".

ד"ר יזהר הרדן, שהיה המנטור שלך, עמד כאמור לצד מייסדי אמ"ן בעת הקמת העמותה. איך את רואה את העמותה ומה המסר שלך לעמיתים?

"באמת כבר בימי הראשונים עם ד"ר הרדן הייתי מגיעה ביחד אתו לכנסים של אמ"ן. לימים הכרתי לעומק את העמותה ואני חושבת שזו עמותה שעוטפת את העמיתים מכל כיוון ובאמת עונה על מגוון צרכים. אני נוהגת להגיע לכנסים השנתיים באופן קבוע, כי מבחינתי זהו יום החג של העמיתים, וביום כזה, כמובן שחשוב שיראו שם גם את הרופאים והרופאות שלהם.
"המסר שלי בימים המורכבים האלו, הוא שהעולם כעת אינו יציב עבור כולם. ההתרחשויות סביבנו מספקות לצערנו פרופורציות. בהיבט של המיאלומה דווקא, אנחנו נמצאים בעידן חדש, הטיפול פורץ גבולות ואפשרויות טיפול חדשות מצטרפות כל הזמן לכלים שעומדים לרשותנו. כך שיש תקווה ויש פרופורציות, והמשימה שלנו היא לעשות הכי טוב שאפשר במה שיש כרגע".   

בתמונה: עם פרופ' מרב לייבה

The post "הרפואה היא האהבה, המקצוע וגם התחביב שלי" appeared first on עמותת אמ”ן.

פרופ' משה מיטלמן מלווה את אמ"ן עוד טרם הקמתה ורואה בעיניו המקצועיות את הדרך הבלתי רגילה שעשתה הרפואה בתחומו בשנים אלו. את המיאלומה הוא מכיר מהימים שבהם היתה מחלה יתומה, כמעט ללא תרופות וצפי של שנת חיים אחת לאחר אבחון. לשמחת כולנו, הוא מלווה מטופלים ומטופלות עד היום, כשמגוון רחב של תרופות מתקדמות עומד לרשותנו, המחלה כבר מוגדרת כבעלת מאפיינים כרוניים וניתן לחיות איתה שנים רבות, באיכות חיים גבוהה.

לאורך הקריירה שלו עסק פרופ' מיטלמן ברפואה פנימית ובהמטולוגיה, עם התמחות ממוקדת במיאלומה נפוצה וב-MDS. לצד העיסוק בטיפול, פרופ' מיטלמן עוסק בכל שנות פעילותו במחקר קליני ובסיסי ובפעילות ציבורית משמעותית במסגרתה כיהן כיו"ר האיגוד להמטולוגיה ורפואת עירויים, יו"ר האיגוד לרפואה פנימית, היה חבר בוועדת סל התרופות ועוד.

היות שפרופ' מיטלמן יודע ש"העולם שייך לעסוקים", לעשייתו המקצועית המגוונת מצטרפת רשימה של תחומים נוספים שלא זנח גם בימי הקריירה העמוסים שלו, בהם עיסוק קבוע בספורט וזמן איכות עם אשתו ועם הילדים. בין השאר גילה לנו שהיה אתלט פעיל ואפילו סגן אלוף הארץ לנוער בריצה למרחקים קצרים!

אלא שפרופ' מיטלמן הוא בעצם רץ למרחקים ארוכים, וגם היום, לאחר צאתו לפנסיה, ממשיך לקבל מטופלים ומטופלות יום בשבוע, עוסק במחקר, מעורב בחברות סטארטאפ בעולמות הרפואה ומעיד כי המפגש עם החבר'ה הצעירים שומר אותו רענן.

בנוסף,  מנהל פרויקט ייחודי באוקראינה במסגרתו הקים מחלקה המטולוגית בבית חולים פרטי  ולצד זה  ממשיך בעשייה ציבורית ולא מוותר על זמן איכות עם הנכדים.    

הזמנו את פרופ' מיטלמן לראיון עומק, כדי ליהנות מהפרספקטיבה הרחבה של בעל ניסיון שראה את התפתחויות הטיפול במיאלומה לאורך שנים ארוכות, כרופא מטפל וכחוקר.

פרופ' מיטלמן, ספר לנו על עצמך, על הבית שבו גדלת.

"אני ישראלי טיפוסי של אחרי קום המדינה. נולדתי ב-1952 להורים ניצולי שואה וגדלתי בפתח תקווה בשנים הראשונות של המדינה, כשהזיכרון החזק שלי הוא ה'אין'. באמת לא היה. החיים היו מאוד צנועים, למי שהיה – היה מעט, והיו כאלו שהיה להם עוד פחות, והיה צריך לעזור להם.
מה שעיצב את דמותי באותן השנים היו הפשטות והתום שאפיינו את התקופה. אהבת הארץ לא היתה מילה גסה. הייתי בתנועת הצופים, כמו כולם באותם הימים, הזדהיתי עם ערכים של התגייסות ומעורבות".

ומה הוביל אותך לרפואה?

"במשפחה שלי לא היו רופאים לפניי, כך שלא קיבלתי את הדוגמה הזו מהבית.
הדבר שאני בטוח בו, הוא שניטעה בי תחושה בילדות שצריך לעשות דברים כדי שיהיה "יותר טוב", ומצאתי את הבריאות והרפואה בתור המקום שלי לעשות טוב לעצמי ולאחרים.
במבט לאחור אני יכול להגיד שהיופי במקצוע הזו הוא השילוב בין עשיית הטוב, עשייה עבור האחר, בשילוב עם ההתקדמות האישית, היכולת להביא את עצמי לידי ביטוי. יש בכך המון סיפוק.

בסיום התיכון התלבטתי אם להתגייס לצבא או לצאת לעתודה אקדמית. נרשמתי למסלול רפואה בעתודה, הייתי בטוח שלא אתקבל. באותם ימים היו בארץ רק שני בתי ספר לרפואה, בתל אביב ובירושלים. היה מעט מקום והרבה מועמדים, אבל להפתעתי באותם הימים –  קיבלו אותי.
היום בדיעבד אני יכול להגיד שהמסלול שבו בחרתי הוא לא מקצוע, זו דרך חיים. כשאני מסתכל במראה אני רואה יותר אחורה מאשר קדימה ואני חושב שאלו היו 50 שנים מרתקות. זה מקצוע שבו כל הזמן לומדים ומתקדמים. זה פנטסטי ללמוד כל הזמן, להסתכל אחורה ולראות את ההישגים וההתפתחות, וגם את כל מה שעוד עומד להגיע".

ומה לגבי המשפחה שהקמת?

"סיפור ההכרות שלי עם אשתי עידית הוא מאוד מצחיק. אמא שלה, המורה טובה בנאור, היתה המחנכת שלי בכיתות ה' עד ח'. היתה לה בת שהיתה מבקרת אותה בבית הספר, אבל לא היה בינינו קשר לאורך אותן שנים.  כעבור 20 שנה הכירו בינינו, אני זכרתי אותה מהימים ההם בבית הספר וכשבאתי אליה הביתה בפעם הראשונה, אבא שלה אמר שהוא זוכר את המחברות שלי! מסתבר שאמא שלה התגאתה במחברות שלי. אז המורה הזו הפכה לחותנת שלי.

יש לנו 3 ילדים, שתי בנות ובן, שלושתם עוסקים היום בהייטק,  אף אחד לא רצה ללמוד רפואה, אבל אני שמח שהם עוסקים בתחומים שהם אוהבים. יש לנו 7 נכדים וזו שמחה גדולה בבית.
כמשפחה, אנחנו אוהבים לעסוק ביחד בספורט. באופן אישי זה אחד התחביבים העיקריים שלי, הייתי סגן אלוף הארץ לנוער בריצות למרחקים קצרים, הייתי אתלט, שיחקתי כדורגל בקבוצה במשך הרבה שנים והנחלתי לילדיי את האהבה הזו. בני בן היה במשך שנים כתב הספורט ומגיש חדשות בחדשות 12. יש לנו גם מסורת משפחתית, לפחות פעם בשנה אני נוסע עם בני וחתניי לראות כדורגל טוב בחו"ל, בשילוב עם תרבות מסביב". 

בהסתכלות על כל העשייה שלך לאורך השנים – התפקידים השונים שמילאת, הארגונים שהובלת, הטיפול והמחקר – שפע של עשייה. איך שילבת בין כל אלו?

"יש משפט שאומר שאם אתה רוצה שמשהו יעשה – פנה לאדם עסוק. אני שמח להיות עסוק.. כדי לנהל את זה בהצלחה, למדתי בגיל צעיר בקריירה שלי, שאני צריך להפעיל מספר עקרונות:
הראשון הוא ניצול נכון של הזמן – כשרעייתי עידית הבינה שיש לה עסק עם וורקוהוליק, היא החליטה שאנחנו נקדיש גם זמן קבוע לעצמנו, וכך אנחנו עושים לאורך כל שנות נישואינו, יוצאים קבוע פעם בשבוע. באותו האופן, כשהילדים היו קטנים, היה לי זמן איכות קבוע עם כל אחד מהם. הרעיון הוא לתכנן גם את זמן הפנאי.

בהיבט של העבודה, מצאתי לנכון לחפש את התחום שבו יהיה לי הכי הרבה עניין, כדי להפחית שחיקה, שכידוע היא מאפיין של הרפואה בכלל, וביתר שאת של הרפואה הפנימית. כך הגעתי להמטולוגיה. זה מקצוע שמשלב הסתכלות שלמה על האדם, בניגוד לרבים ממקצועות הרפואה שמתמקדים בהיבט ספציפי. ההמטולוגיה היא תחום שנמצא בהתפתחות מתמדת, שיש בו מטופלים רבים שניתן לעזור להם באמת. זה תחום שמאפשר לי להיות מאוד משפיע.

השילוב של ניהול זמן יעיל, פנאי ובחירה במסלול שיש בו הרבה עניין, מאפשרים לי לחיות חיים עמוסים אבל מאוד מלאים, שבהם אני יכול לעסוק גם בטיפול, גם במחקר, גם בהוראה שאני מאוד אוהב וגם בתחומים נוספים".

איזה ערכים אתה מנחיל לסטודנטים שלומדים אצלך?

"מבחינתי, הערכים העיקריים שחשוב שאיתם הסטודנטים יגיעו הם אנושיות ועבודת צוות.
אני מנחה את הסטודנטים והרופאים הצעירים תמיד לשים את עצמם במקום החולה. בכל סיטואציה.
מנחה אותם להיות ראויים – לזכור שהחולה נותן את האמון בידינו, ואף מבלי ששאלו אותו אם הוא מעוניין בכך. לזכור תמיד להסביר לכל מטופל את מה שחשוב שידע, במונחים ברורים, בשפה מובנת, כי המטופל הוא זה שמקבל את ההחלטות.
לגבי עבודת הצוות, אני מזכיר לסטודנטים לא לשכוח שהם חלק מצוות, לא לחינם ברפואה המילה קולגה כה חשובה. הם אף פעם לא לבד, לטוב ולרע, החוכמה לא נמצאת בראש אחד. זה נכון גם לטובת המטופלים וגם לטובת הרופאים".

דבר נוסף שמנחה אותו בדרכו המקצועית, הוא התפיסה שרפואה עושים על פי עקרונות של ידע, הגיון בריא ופשטות. כי מבחינתו מה שלא פשוט – פשוט לא יהיה.

עוד משתף פרופ' מיטלמן, שבעקבות שירותו הצבאי, פילוסופיית הניהול שלו מבוססת על מה שלמד כששירת בצה"ל. שם, מעודדים גם את הצעירים שבחבורה להשמיע את דעתם, מתוך האמונה שדווקא הם, מנקודת מבטם, יוכלו לראות שהמלך עירום, וטוב שיהיו את אלו שיגידו את הדברים, שיתנו דעות חדשות או אחרות.

מי מתאים להיות רופא? איך אפשר לנבא איזה מועמד יהיה רופא מוכשר ואנושי?

"אני האבא של תכנית הקבלה לסטודנטים לרפואה בתל אביב, חיפה, באר שבע וירושלים. לפני 15 שנים קיבלתי טלפון מדיקאן הפקולטה לרפואה  באונ' תל אביב, פרופ' דב ליכטנברג, והוא הציע לי להיות יו"ר ועדת הקבלה שלהם. הסברתי לו שאני ממש עסוק ושמעולם לא עסקתי בזה, אבל הוא לחץ ובסופו של דבר החלטתי לקחת לעצמי יומיים כדי לחשוב על זה.

באותו ערב זוגתי עידית לקחה את ביתנו גפן, שהיתה אז נערה צעירה, לביקור אצל רופא. כששאלתי מה היה,  ענתה: 'אני מאוד מקווה שאתה מלמד את הסטודנטים שלך להתנהג אחרת'. לאחר מכן ספרה על הביקור הקצר שבו הרופא היה עסוק בעיקר במחשב, ובקושי  התפנה באמת לראות את הילדה.

כך נפלה בי ההחלטה להיות יו"ר ועדת הקבלה. למחרת הודעתי שאני לוקח על עצמי את התפקיד, אבל התניתי זאת בכך שאנחנו נשנה את שיטת הקבלה. עד אותם ימים שיטת הקבלה ברוב הפקולטות היתה על סמך ציוני בגרות וראיונות פסילה שנועדו לנפות את אלו שעושים רושם רע. לא היתה כמעט התייחסות לאישיות ולהתנהגות.
לאור זאת, בנינו את שיטת הקבלה הנוכחית. במקום לקחת את המועמדים שעברו עם הציונים הגבוהים ביותר ומהם לנפות מעטים במסגרת ראיונות פסילה, החלטנו להזמין לראיונות מועמדים רבים יותר, עם טווח רחב יותר של ציונים, ולתת ביטוי ליתרונות אישיותיים והתנהגותיים. למדנו מה עושות פקולטות לרפואה בעולם, איך מגייסים ליחידות העילית של הצבא, איך מגייסות חברות הייטק מובילות, וביחד עם המרכז הארצי לבחינות והערכה בנינו תוכנית שמשקללת את ציוני הבגרות, ראיונות אישיים, דינאמיקה קבוצתית שכוללת התמודדות עם מטופל שחקן ושאלון ביומטרי שבו הנבחנים נדרשים לענות על שאלות אישיות שמתייחסות לחיים שלהם. מתוך השאלון הזה ניתן ללמוד הרבה על המועמדים. אם מישהי התנדבה במד"א, למשל, לאורך כל שנות התיכון, ניתן ללמוד מזה על הרצון שלה לעזור לאחר. אם מישהו היה מ"פ בלבנון – זה מלמד אותנו על העמידה שלו במצבי לחץ.

בנוסף, גייסנו מורים ובוחנים ולימדנו אותם איך להעריך ולתת ציונים בכל שלב. בשורה התחתונה, שינינו את הפרופיל האישי של הסטודנטים לרפואה ב- 25%.

לאחר שראית במשך שנים ארוכות את התפתחות הטיפול במיאלומה, האם לדעתך בדיעבד ניתן היה לצפות את זה?

"לא. את הדברים הגדולים באמת דווקא קשה לדמיין, כמו הקורונה למשל. אז אני רוצה להתייחס גם להתפתחות הטיפול במיאלומה כאחד הדברים הגדולים. כן ניתן היה להניח שבהמטולוגיה באופן כללי תהיה התפתחות משמעותית, כי בתחום הזה המחקר נמצא בהתפתחות מתמדת באופן רציף, וגם הצורך גדול תמיד. יש עוד תחומים שהתפתחו באופן הזה ולעומת זאת, יש תחומים שנמצאים בדעיכה כי צריך אותם פחות, כמו ניתוחי לב".

לאן פנינו מועדות לדעתך?

"אין ספק שהתחום ימשיך להתקדם באופן הזה. רשימת התרופות הולכת ומתארכת, הביטוי 'מחלה כרונית' הפך לשגור ואנשים חיים באיכות חיים גבוהה לאורך זמן. אני מאמין שהתפתחות משמעותית תחול בכל מה שקשור לאבחן מוקדם.
במחקר שהשלמנו בימים אלו ביחד עם הקבוצה של פרופ' רן בליצר וד"ר גלית שחם, חיפשנו דרך לאתר את מי שבסיכון לפתח מיאלומה, שהרי המחלה  מתפתחת לאורך שנים. במחקר בחנו והשוונו מידע רפואי של כ-5,000 מטופלים בין השנים 2019 – 2002. בסיוע כלים מעולם הבינה המלאכותית הצלחנו לפתח אלגוריתם שמנבא למי מהם יש סיכון גבוה מאחרים לפתח מיאלומה בעתיד. באמצעות אבחון מוקדם, נוכל לטפל טיפול מונע, למנוע נזקים בלתי הפיכים טרם התרחשותם ואף למנוע את הגעתה של המחלה. זו רק דוגמה אחת לכיוון ההתפתחות העתידי.

לגבי המחלה עצמה, אני משוכנע שהתרופות החדשות תהיינה יעילות יותר, נראה פחות תופעות לוואי ונוכל להתאים לכל מטופל ומטופלת את החליפה הרפואית האישית שלהם. אדם שיאובחן, יעבור פרופיל מעבדתי וגנטי שיהיה קל ונגיש ועל בסיסו הוא יקבל צירוף של 3-5 תרופות שמתאימות לו. תוצאות הטיפול יהיו הרבה יותר טובות, איכות החיים תהיה טובה יותר, תוחלת החיים תהיה ארוכה יותר ויהיו אנשים שיגיעו לריפוי. יכול להיות שכבר היום יש אנשים שהבריאו, אבל אין לנו פרספקטיבה מספקת כדי להגדיר את זה".

בעולם המתקדם הזה, מה תפקידם של הרופאים?

"מה שנדרש מאיתנו הרופאים, זה להמשיך ולהישאר עם רגל אחת צמודה לקרקע, גם כשההתפתחות היא פנומנאלית. מצד אחד להתעמק בידע החדש שנוצר כל הזמן ולא להפסיק להתמקצע בתחום שלנו. מצד שני, להמשיך להתמצא היטב גם ברפואה הבסיסית, כי גם כמומחים למיאלומה אנחנו צריכים להמשיך לתת למענה לעלייה בסוכר, לסידן גבוה, לזיהומי מערכת חיסון ועוד".

ומה התפקיד שלנו כמטופלים בעולם המשתנה?

"כאן מדובר על שינוי שהוא מעבר לרפואה. זה שינוי חברתי.
אני זוכר את עצמי כסטודנט, רואה רופא בכיר שצועק על החולה שלא תתווכח איתו. היום אני רוצה להאמין שזה כבר לא קיים. היום יש מעורבות גדולה של המטופלים והמטופלות, וכך צריך להיות.
מטופלים, ובני המשפחה שהם רוצים שיהיו מעורבים, צריכים לקבל את הידע, כדי שיהיו בידיהם הכלים לקבל החלטות. מבחינתי, אין החלטה משמעותית שהמטופלים לא מעורבים בה.

שני דברים שמבחינתי אנחנו כרופאים צריכים לזכור הם:

• זכות החולים להתייעץ, לשמוע חוו"ד שנייה. אלו חייהם וגופם והם צריכים להיות שלמים עם ההחלטות שהם מקבלים.
• תפקידנו לא להשאיר אותם לבד עם ההחלטה. אנחנו צריכים להציג את האפשרויות וגם להגיד מה ההמלצה שלנו. לא להוציא אותם מבולבלים".

מה עמדתך לגבי שילוב של רפואה משלימה, היבטים של תזונה וטיפול בנפש?

"אני ממליץ מאוד, לא במקום הטיפול הרפואי, אלא במקביל. יש היום לא מעט מחקרים שמראים שקיים קשר בין הגוף לנפש. למשל, יש מחקרים שמראים שלאנשים שמתמודדים עם דיכאון יש פרוגנוזה מורכבת יותר.
כשהייתי בהתמחות בארה"ב שמתי לב, לא באופן מחקרי אמנם, שמטופלים ומטופלות שמשפחותיהם חיו בקרבת מקום אליהם, התמודדו טוב יותר עם מחלות, לעומת כאלו שחיו בבדידות, רחוקים ממשפחותיהם שהיו פזורות ברחבי ארה"ב. החוסן הנפשי תורם ליכולת להתמודד עם התרופות ולשפר את הפרוגנוזה של המחלה.
אז אני בעד ומעודד בפירוש טיפול בגוף ובנפש, במקביל לטיפול הרפואי".

איך נוצר הקשר שלך עם אמ"ן?

"הקשר שלי עם אמ"ן הוא קשר עתיק יומין" הוא מספר ומחייך. "אני שייך לדור הישן, עוד זוכר את פאולה ז"ל, מנסה להקים את העמותה. זוכר את השנים הראשונות, כמה היה קשה למייסדים לגייס את הרופאים, את המטופלים  ולהקים עמותת חולים. ולראות את אמ"ן היום זה פנטסטי.

כחבר ועדת הסל בשנת 2009, כשהרבלימיד היה ברשימת התרופות המומלצות להיכנס לסל, נעזרתי בידע, בהכרות ובניסיון המחקרי, כדי להמליץ בהתאם לוועדה, ואני גאה בתרומה שלי להכנסת התרופה לסל.
שנים לאחר מכן, כיו"ר האיגוד ההמטולוגי, הייתי שותף למגעים להכנסת הדאראטומומאב לסל. נדרשו פעולות כמו הפעלת לחץ על החברה האם בארה"ב כדי להוזיל את עלות התרופה, היו שותפים למהלך משרד הבריאות, העמותה והאיגוד. כך שלאורך כל שנות הפעילות שלי אני רואה את הצמיחה של אמ"ן ושותף לדרך של העמותה".

מה המסר שלך לעמיתים?

"תמיד עדיף להיות בריאים, אבל אם כבר להתמודד עם מחלה – אז במיאלומה אתם לא לבד. יש אמצעים וכלים מתקדמים לטיפול, המחקר מתקדם, העתיד הרבה יותר ורוד מאי פעם. היום אני אומר את זה בביטחון רב".

The post "הרפואה מבחינתי היא לא מקצוע, היא דרך חיים" appeared first on עמותת אמ”ן.

בסיום הריאיון עם ד"ר דלי, אנחנו מבקשות לשאול עוד שאלה אחת, אישית, על המשפחה שהקים. ד"ר דלי משתף שהוא נשוי ואב ל-4 בנים. שניים מהם לומדים רפואה בימים אלו, בהונגריה, כפי שלמד גם הוא. אנחנו ממהרות לשאול אם גם בניו לומדים בשפה ההונגרית, כפי שהוא למד וד"ר דלי מסביר שהם לומדים באנגלית, ושהאפשרות הזו הייתה קיימת גם עבורו בעת לימודיו, אבל הוא בחר בדרך המקובלת פחות, ללמוד בשפת המקום. למה, אנחנו שואלות בפליאה, הרי זה הרבה יותר קשה. והוא מסביר: "אני מאמין שעליי לדבר עם המטופלים בשפת האם שלהם. להבין את התלונות שלהם טוב יותר, לענות על השאלות שלהם באופן שיהיה מובן להם, להקנות להם את תחושת הביטחון וכך למעשה – ללמוד טוב יותר רפואה".

זו, אנחנו מרגישות בסוף הריאיון, תמצית התורה שלפיה פועל ד"ר דלי. מתוך כבוד למטופלים, מתוך אנושיות וחמלה ומתוך רצון עז לתת להם את התחושה שיש להם על מי לסמוך, שיש מי שדואג להם ומבין אותם, ודואג לכך שגם הם יבינו. לאורך כל הראיון בולטת הגישה הטיפולית של ד"ר דלי – לטפל בחולה ולא במחלה.

נחזור להתחלה 😊.

ספר לנו קצת על עצמך, על הבית בו גדלת, על המשפחה שלך.

"נולדתי בחיפה וגדלתי בכפר יאסיף, בצפון, ישוב ותיק ואיכותי, עם בית ספר תיכון מהטובים באזור. הייתה לי ילדות שמחה. ביליתי בחוץ המון, שיחקנו, לא היינו ילדי מחשב כמו הילדים של היום, היינו אחד עם השני.

גדלתי בבית שבו לימדו אותנו לעבוד עם הידיים. סבא שלי היה חקלאי. בילדותנו הוא היה מעיר אותנו ב-5 בבוקר ומוציא אותנו לעבוד בשדה. הוא היה לוקח אותנו למשל לנכש עשבים. השדות היו גדולים וכשהייתי מסתכל על כל מה שעוד נותר לעשות ומתעייף, הוא היה אומר לי: 'כל מה שפוחת – בסוף נגמר'. עוד הוא היה אומר, 'תסתכל פה קרוב, אל תסתכל רחוק. ככה תוכל להתקדם'. וגם ביקש מאיתנו תמיד שכל מה שאנחנו עושים – שנעשה הכי טוב. אני מאמין שטוב לספוג מסרים כאלו, שהופכים אותך ליותר עמיד, יותר מסוגל. סבא שלי לא דיבר הרבה אבל השפיע עלי מאוד. חשבו עליו שהיה איש פשוט אבל הוא היה מאוד חכם". 

ומה הביא אותך אל הרפואה? ואל ההמטולוגיה בפרט?

"במשפחה שלי היו בעיות המטולוגיות מאז שאני זוכר את עצמי כילד. סבתא שלי נפטרה בשנת 1948 מסרטן הודג'קין. סבא שלי נסע אז עד ביירות כדי לחפש לה תרופות, אבל שם טיפלו באמצעות הקרנות והוא לא יכול היה לקחת אותה לשם, והיא נפטרה. בשנת 1970 אחד הדודים שלי נפטר מאותה מחלה. גם אז לא היו כלים מספיק טובים לטיפול במחלה בארץ. ובשנת 1989 דוד נוסף שלי, שהיה מנהל תיכון בחיפה, נפטר מ-CML.
כך שמהילדות אני שומע על אנשים שנפטרו מהמחלות האלו. לא הכרתי את סבתא שלי ואת הדוד הראשון שנפטר אבל אל הדוד השני שנפטר הייתי מאוד קרוב, אהבתי אותו ואני זוכר אותו היטב. וזו אחת הסיבות שרציתי ללמוד רפואה ולהיות המטולוג".

המחשבה הזו מלווה אותך ביומיום?

"בהחלט. כל יום אני פוגש את המחלות האלו ומרפא אותן. אני מנצח את זה כל יום! אני זוכר את המשפחה שלי כשהדוד חלה, כמה היה קשה. ההשתלות היו אז רק בתחילת הדרך והוא היה בן 50, גיל שכבר היה נחשב בזמנו למבוגר מדי בשביל השתלה ולא עשו לו.
שנה אחרי שהדוד השני שלי נפטר, גם סבא שלי נפטר. האובדן של אישה ושני בנים לאורך השנים היה עבורו קשה מנשוא. סבא שלי לא הספיק לראות אותי לומד רפואה, אבל הודות לסיפור המשפחתי שלי, בחרתי להיות רופא המטולוג".

ואיפה למדת רפואה?

"את לימודי הרפואה למדתי בהונגריה – בהונגרית. שפה יפה אך קשה, יש בה לוגיקה שצריך להבין. למדתי אותה במיוחד בשביל הלימודים ולמרבה הפלא, זה דווקא עזר לי. המבחנים שלנו כסטודנטים היו בעל פה, וכשהבוחנים ראו שאני זר עם כזו שפה, היו משבחים אותי בציונים גם על זה.
את ההתמחויות ברפואה פנימית ובהמטולוגיה עשיתי ברמב"ם. בשנת 2007 עברתי לבית החולים 'זיו' בצפת ומוניתי למנהל המכון להמטו-אונקולוגיה".

איך היה המעבר מבית חולים גדול ומרכזי לבית חולים קטן יותר, שנמצא בפריפריה?

"בבתי החולים הגדולים יש בעלי תפקידים בכל תתי ההתמחויות. אצלנו אין. אצלי במחלקה יש בנוסף אלי עוד רופא המטולוג ומתמחה. ברמב"ם בחיפה תמיד היו כ-20 המטולוגים ביחד ואין מה לעשות, זה נותן תחושת בטחון. מאוד חשוב לשמוע עוד רופאים. לפעמים רעיון אחד שנזרק לאוויר הוא זה שיוביל אותנו לאבחנה מדויקת יותר או לטיפול הנכון. הרי כרופאים לפעמים אנחנו צריכים לפתור תעלומות, ולשם כך חשוב סיעור מוחות. לא מספיק לעשות את זה עם עצמך. 

כדי לפתור את זה, מיום שמוניתי למנהל המכון, אני נוסע פעם בשבוע-שבועיים לרמב"ם כדי להציג מקרים מיוחדים ולדון בהם. בראשית הדרך, קיבלתי את תמיכתו המלאה של פרופ' רואו, שניהל באותם הימים את מחלקת ההמטולוגיה ברמב"ם, והכיר אותי היטב לאחר 10 שנות התמחות שם.
עד היום אני פועל כך, כי חשוב לי להבטיח שכל אחד מהמטופלים שלי מקבל את החליפה הטיפולית המותאמת לו במדויק. זו הדרך לפתח את המחלקה שלנו, והיא אכן גדלה כל הזמן.

גם ההשתלות של המטופלים שלנו נעשות ברמב"ם, אז ההגעה הקבועה שלי והקשר הטוב מאפשרים לי ללוות את המטופלים שלנו בזמן ההשתלה ולהבטיח שהמעבר שלהם חלק. אני מבקר אותם, מלווה אותם לאורך הדרך, מעדכן את הצוות שמבצע את ההשתלה לגבי הניואנסים העדינים של כל מטופל ומטופל. הדברים שרק מי שמכיר היטב את המטופלים – יכול לדעת. אחרי ההשתלה הם כמובן חוזרים אלינו להמשך הטיפול והמעקב". 

זו ממש תושייה. איך אתה מעביר את הערך הזה לסטודנטים שלומדים אצלך, בבית הספר לרפואה של אונ' בר אילן?

"אני פשוט מראה להם איך אני מטפל בחולים. הם נמצאים לידי כשאני מבשר בשורה רעה, לעולם לא בטלפון,  ועדיף בנוכחות בני המשפחה – אם מעוניינים בכך. הם רואים איך אני מסביר לאט ובסבלנות, משתדל שלא יישארו שאלות פתוחות, שאח"כ המטופלים לא ילכו וישאלו את ד"ר גוגל ויחשפו למידע שאינו רלוונטי להם. אני מראה לסטודנטים איזה קשר אני יוצר עם המטופלים, האופן שבו המטופלים מרגישים שהם יכולים לסמוך עלי, מה שנותן להם תחושת בטחון שהיא מאוד חשובה.
גם את הקשר עם הצוות הסיעודי והמזכירות אני דואג שיראו. אנחנו כולנו בבית החולים מקשה אחת שעובדת ביחד. המשימה שלנו היא להבטיח שהמטופל ובני המשפחה שלו יקבלו יחס הולם מהרגע שהם נכנסים אלינו למחלקה ועד הרגע שהם יוצאים".

ומה התכונות שלהן אתה מצפה מהסטודנטים שלך, כרופאי העתיד?

"היום אני רכז קורס עקרונות הרפואה הפנימית. בהיבט הערכי, מבחינתי החובה שלי היא לתת בעצמי דוגמה אישית כל הזמן. שהסטודנטים יראו איך אני ניגש לבעיות, איך אני מתמודד עם אתגרים. מרצה יכול להיות מצוין, אבל ללא דוגמה אישית – מבחינתי הוא חוטא לתפקידו.

הדבר העיקרי שאני מנסה ללמד הוא חמלה. מערכת הרפואה שלנו עמוסה מאוד ואנחנו כרופאים, נאלצים לעבוד מהר, כמעט ללא מגע עם החולה. הראש שלנו במקלדת, יש לנו פחות זמן לשמוע את המטופלים. המערכת לא מסוגלת לעמוד בעומסים ואנחנו נאלצים לעבוד כמו רובוטים. לכן כל כך חשובה הדוגמה האישית של חמלה, של הקשבה ואנושיות".

האם לדעתך משאבי הרפואה העומדים לרשות הפריפריה הגאוגרפית פחותים ביחס לאזורי המרכז?

"זו שאלה מסובכת. בית החולים שלנו קטן משמעותית מבתי החולים הגדולים בחיפה או במרכז הארץ, כך שבאופן יחסי המשאבים פחותים גם בגלל הגודל. אבל אנחנו רואים שבמשך עשרות שנים המשאבים לא גדלים באופן מספק, התואם את הצרכים בשל גידול האוכלוסייה. חסרים רופאים, חסרות מיטות.  

אני מכיר מקרים של חולים שנוסעים שעה ויותר לכל כיוון, מהאזור שלנו, כדי לקבל זריקה ולחזור, הם עושים את זה רק כי אמרו להם שעדיף להם בית חולים גדול. כשאני שומע על מקרים כאלו – אני מרגיש שאני לא עושה את עבודתי. רוב הטיפולים היום ניתנים בכדורים או באשפוזי יום, חבל עבור חולים שגרים באזור שלנו לא לעשות את זה אצלנו. זה צורם לי כי אני יודע איזה מאמץ אנשים עושים בנסיעות האלו, כל זאת כאשר עומד לרשותם טיפול מצוין ליד הבית".

הודות לשינויים הדרמטיים שחלו בשנים האחרונות בטיפול במיאלומה, השתנה גם האופן שבו אתה מציג את המחלה בפני חולים חדשים?

"בוודאי. אני זוכר את עצמי לומד על מיאלומה כסטודנט. כל החומר היה 3 עמודים. היום זה כבר עולם שלם! יש  לנו הרבה מאוד תרופות ואפשרויות טיפול. אינסוף מחקרים פעילים. אנחנו לא מפסיקים לדון היום על אפשרויות הטיפול, בפרט בצעירים ובמקרי הישנות של המחלה, כי בחירת הטיפול המתאים למצב המטופל וגם למאפיינים האישיים שלו – זו כבר אמנות.

פעם הפרוגנוזה הייתה 3-4 שנים למטופל. אם מטופל חדש היה מגיע אלי ומתעקש לקבל את הנתון הזה, אני הייתי מוסר, למרות שאני חושב שלא נכון להסתכל על סטטיסטיקות, הן לא רלוונטיות לפרט. היום אם שואלים אותי, אני מרגיש הרבה יותר נוח – כי השמיים הם הגבול. מעבר לתרופות ולטיפולים הקיימים, יש אפשרויות טיפול רבות נוספות שנמצאות בדרכן אלינו. זה מדהים.

זה לא רק שפע האפשרויות, זה גם איכות הטיפולים. בעבר הטיפולים היו קשים והתוצאות היו לא בהכרח טובות. היום, משלב האבחנה הראשוני – המטופלים מקבלים טיפולים מצוינים עם סיכוי מאוד גבוה לתגובה טובה. יש לא מעט מטופלים שנהנים מהפוגות ארוכות ושומרים על איכות חיים מצוינת. חיים את החיים לאורך ולרוחב. בכל מובן המילה".

ואיך לדעתך המטופלים היום צריכים לנהל את המחלה שלהם? בפרט בעידן האינטרנט והמידע.

"הזמינות של ד"ר גוגל היא לא בהכרח לטובת המטופל כי הוא לא קורא על המחלה שלו עצמו. לפעמים מידע שגוי שקוראים בגוגל יכול להוביל לחרדות. אז אם אני יודע שמישהו נמצא בתהליך לקראת אבחנה של מיאלומה, במחלקה האורתופדית או הפנימית, מיד אני מגיע לשם כדי לדבר איתו, כדי למנוע מצב שהמידע יימסר לו באגביות ללא הסבר מספק. חשוב לי להיות שם במפגש הראשוני של החולה עם המחלה, לתת את המידע באופן מפורט וברור. אני חושב שהרוב זוכרים במדויק את המילים הראשונות שנאמרו להם על המחלה. 

מעבר לכך, בטיפול הרציף, כל חולה הוא עולם ומלואו ואני משתדל לכבד ולכוון את השיחה בהתאם למטופלים שלי. חלק ירצו לדעת הכל ולהם אני אספק את כל האינפורמציה. ידע זה כח, והוא מספק כלים להתמודד, אז אני משתדל להיות מקור הידע שלהם. חלק רוצים לדעת פחות, או לא לדעת בכלל. חלק רוצים לנהל בעצמם את המחלה וחלק רוצים שאחד מבני המשפחה ינהל עבורם את המחלה. אני חייב להיות סבלני ולזכור שחלק ממה שאמרתי לא בהכרח נשמע. לכן חשוב לי גם בשלבים המוקדמים לאחר האבחנה לקרוא למטופלים לשיחה נוספת בקרבה למועד הפגישה הראשונה, כדי לוודא שכאשר ההלם חולף – אני אהיה שם להסביר שוב ולענות על השאלות שלהם".

בחיוך הוא מוסיף: "לפחות עד שהבינה המלאכותית תחליף אותנו בזה" 😊.

איך לדעתך נכון לטפח דור חדש של מתמחים למיאלומה?

"בימים אלו עודכנו בשמחה שהמתמחה שלנו במחלקה, ד"ר ח'ליל טרביה, זכה במלגת התמחות של אמ"ן, במסגרתה יצא להשתלמות ממוקדת בארה"ב. הצעד הזה הוא בדיוק הדרך לטפח דור חדש של מתמחים. הם יחשפו לטיפול במיאלומה, יתקרבו למחלה וירצו לטפל בה. אני שמח שבית החולים שלי זכה בהזדמנות הזו, בפרט בתקופה הייחודית הזו, בה אנחנו נהנים משפע של טיפולים חדשים וכל הדרכים לטיפול עשויות להיות נכונות. אני שמח שהמתמחה שלנו יתמקצע בתחום באחד המקומות הטובים בעולם. זה יתרום רבות למחלקה שלנו ויתרום רבות לצפון הרחוק כולו".

___________________________________________________

כחלק מהרצון שלנו באמ"ן לחבר רופאים צעירים ומצוינים להתמחות במיאלומה נפוצה, בחרנו  לממן מלגות השתלמות לרופאים המטולוגים שנמצאים בתחילת דרכם, ובכך לסייע בקידום הכשרתם. המלגה כוללת שהות של בין שניים לשלושה חודשים במרכז רפואי מוביל בארה"ב, לצד הרופאים המומחים בתחום.

המלגה התאפשרה הודות לתרומה הנדיבה של חברת מיקרוסופט ועובדיה, שניתנה לשם הנצחת שוקי (יהושוע) קרקורבר ז"ל, עובד מיקרוסופט שנפטר בשנת 2019 לאחר שהתמודד עם מיאלומה נפוצה. 

בחירת הרופא/ה המקבלים את המלגות מבוססת על קריטריונים שהוגדרו מראש, בהם המלצת המנהל/ת והתייחסות לכוונות העתידיות להתמחות במיאלומה. ההחלטה מתקבלת על ידי פורום רופאים רחב, בהם יו"ר האיגוד ההמטולוגי, יו"ר הקבוצה הישראלית למיאלומה והיועצת הרפואית של אמ"ן.

מה לך חשוב שהמטופלים שלך ידעו עליך?

"טובת המטופלים בראש שלי, הבריאות והחיים שלהם. אני משתדל לעשות למענם את הטוב ביותר.
אני רוצה שידעו שאם אני מרגיש שמשהו לא בסדר, שמגיעה הישנות של המחלה – שהם יכולים לסמוך עלי שאני לא ארפה עד שאמצא את הפתרון הטוב ביותר עבורם. חשוב לי שידעו שאני תמיד פתוח לשמוע את המחשבות שלהם וגם לקבל חוות דעת נוספת. שידעו שבמקרים מאתגרים אני פותח את ההחלטה לדיון עם קולגות, זה מחזק את הידע של כולנו ומוביל לפתרונות הטובים ביותר.

חשוב לי גם שידעו שאני רוצה שתמיד ישתפו אותי. אם הולכים לחוות דעת שנייה, מצוין, תעדכנו אותנו לפני כדי שנכין סיכום רפואי מעודכן, עם כל הפרטים החשובים, כך שנפיק את המקסימום מההתייעצות. ומצד שני, לא להרבות בהתייעצויות כי כל התייעצות תוביל לדעה שונה – וזה כבר מאוד מבלבל עבור המטופלים.
בכל מצב – אני רוצה שהמטופלים שלי ידעו שממני הם לא צריכים להתבייש".

מה דעתך על שילוב של רפואה משלימה בתהליך הטיפול?

"לחלק מהמטופלים זה בהחלט יכול לשפר את המצב, לסייע נפשית, לחזק את היכולת להתמודד עם הטיפולים. לצערי אין לנו את הכלים לספק את המענה הזה אצלנו במחלקה, אבל לכל מי שיכול – אני בעד וממליץ.
כשאני מקבל אלי מטופל חדש, אחת השאלות שאני שואל היא לגבי ביטוח בריאות פרטי, בין השאר מהסיבה הזו".

ספר לנו על הקשר שלך עם אמ"ן.

"אמ"ן נותנת שירותים מדהימים למטופלים, תמיכה למשפחות, טיפולי שיניים. אני כן חושב שעדיין צריך לעודד ולחזק את הפעילות בחברה הערבית". 

מה האתגר הגדול בחיבור המטופלים מהחברה הערבית לדעתך?

"היה לי מטופל מכפר ליד צפת, שקיבל טיפול אצלנו במשך שנים. ברגע שהגיע מטופל נוסף מאותו הכפר והם נפגשו, האחד סיפר על השני בכפר ובאותו היום המטופל הוותיק הגיע אלי בדמעות ונפרד מאיתנו. הוא עבר לקבל טיפול במקום שבו לא מכירים אותו.
בחברה הערבית עדיין לא נהוג לדבר על ההתמודדות עם מחלות.
בנוסף, מחקר שאני מקיים בימים אלו, מלמד שהמודעות למיאלומה ברפואה בקהילה נמוכה יותר באזורים בהם מתגוררת החברה הערבית, ולכן כשהם מגיעים אלינו לבית החולים, הם כבר עם מחלה מתקדמת ובמקרים רבים לאחר שכבר נגרמו נזקים בלתי הפיכים.
זה חבל מאוד כי יש לנו טיפולים נהדרים שיכולים לספק איכות חיים נהדרת".

לאן לדעתך מועדות פני המיאלומה? האם יגיע הריפוי בקרוב?

"אני חושב שאנחנו אוטוטו שם, ללא ספק. כבר כמעט לא משתמשים בכימותרפיה, התרופות חכמות, רותמות את מערכת החיסון, עובדות במנגנונים שונים כדי לטפל בתאי המיאלומה. מיאלומה נפוצה היום זה לא מה שהיה פעם. אפשר לחיות שנים רבות, לחתן ילדים ולראות נכדים. וחלק מהחולים גם יבריאו, ללא שום ספק".

The post "לא ארפה עד שאמצא את הפתרון הטוב ביותר עבור המטופלים" appeared first on עמותת אמ”ן.

ד"ר יוליה וקסמן היא רופאה בנשמתה, לא רק במקצועה. כשמדברים על רפואה כשליחות, מתכוונים אליה.
בכל יום מחדש היא בוחרת להקדיש את זמנה לטיפול, למחקר, להובלה של עתיד טוב יותר למען המתמודדים והמתמודדות עם מיאלומה נפוצה.

הרבה רופאים ורופאות מספרים שכבר מילדות ידעו שזה יהיה המקצוע שלהם. כך היה גם אצל ד"ר יוליה וקסמן. "נולדתי ברומניה ועליתי לארץ בגיל שנתיים. גדלתי בחיפה, למדתי בבית הספר הריאלי ומזיכרונות ילדות מוקדמים שלי, תמיד ידעתי שזה מה שאעשה. כשהייתי בת 10 סבא שלי חלה בסרטן לבלב. אני זוכרת שבזמן שלמבוגרים סביבי היה קשה ומפחיד לסעוד אותו בימיו הקשים, וזה גרם להם קצת להתרחק, אותי זה דווקא לא הרתיע וגרם לי להתקרב ולרצות להיות לידו ולעזור.
בבית הספר למדתי במגמה ביולוגית, בתיכון התנדבתי במד"א ואפשר להגיד שממש גרתי באמבולנס, זו היתה הזהות שלי בתיכון. בצבא הייתי חובשת. ממש גדלתי לתוך התחום הזה, מעולם לא שקלתי משהו אחר, כל המסלול שלי נתפר סביב זה".

הבית עודד את זה? אלו ערכים קיבלת מהבית שתומכים בדרך הזו?

"הבית תמיד תמך ועודד, עד היום. הערכים המובילים בבית היו של חריצות מעל לכל. ההורים שלי מהנדסים, היום בני למעלה מ- 70 ושניהם מאוד עסוקים, גם בפנסיה, בעשייה מתמדת. חינכו אותי לקדם ולאתגר את עצמי כל הזמן.
מעבר לכך, חינכו אותי לשקדנות ודיוק. ואני באמת חושבת שאלו ערכים בעלי חשיבות רבה בטיפול במיאלומה. בניגוד למחלות אחרות, במיאלומה יש לנו מהלך מחלה ארוך ומורכב שבמהלכו צריך לשים לב לגורמים רבים שחשוב לעקוב אחריהם ולהבטיח שלא מתפספס שום דבר. צריך להיות קצת אובססיביים ומאוד מאוד מסודרים. כל הזמן עם רשימות, לכתוב ולתעד, להיות עם יד על הדופק בכל הנושאים. אז זה באמת בא כבר מהבית ומאוד משרת אותי בעבודה שלי".  

ולצד המסלול המקצועי גם הקמת בעצמך משפחה.

"נכון, אני נשואה לבעל תומך ואוהב, איש מחשבים, יש לנו 3 בנות, הקטנה בת 6, הגדולות בנות 13 ו- 14. בעלי משלם מחיר כבד ביום יום כדי שאני אוכל להיות זמינה באופן מוחלט לעבודה שלי. הוא וההורים שלי, כולם מאוד מחויבים לעזרה ולתמיכה לאורך כל הדרך. לדעתי קשה מאוד לעשות את הדרך הזו בלי הורים ובן או בת זוג תומכים ואוהבים".

ואיך הגעת להמטולוגיה ובפרט למיאלומה?

"למדתי רפואה בטכניון, בהמשך חיפשתי בית חולים במרכז להתמחות והגעתי לבילינסון, שם קיבלתי מנטורינג מדהים ובחרתי להישאר. הרגשתי שאני מוקפת ברופאים מצוינים, ואני מאמינה בלהקיף את עצמך באנשים טובים כי זה מחלחל, גם ברמת הערכים. לראות את האנשים סביבי עובדים כך, ברמת מחויבות כל כך גבוהה, זה לא איפשר לי לוותר לעצמי. אני שמחה שכך התחנכתי. את ההתמחות בהמטולוגיה עשיתי בבית חולים בילינסון בין רופאים ערכיים ומובילים בתחומם".

ולמה בחרת דווקא במיאלומה?

"תמיד ידעתי שארצה לעסוק בטיפול בסרטן, אבל אני לא יודעת להסביר למה בחרתי דווקא בהמטולוגיה בתוך זה. זו ממש היתה תחושת בטן. אני חושבת שמה שגרם לי להתחבר לטיפול במיאלומה באופן ספציפי הוא הקשר ארוך הטווח עם המטופלים והזיקה החזקה לרפואה פנימית שאני מאוד אוהבת".

ולאחר ההתמחות בפנימית ובהמטולוגיה בבילינסון יצאת לתת התמחות במאיו קליניק, בארה"ב.

"נכון, הגעתי לשם לשנתיים. זו היתה הזדמנות לראות משהו אחר. הייתי במרכז שנחשב למוביל ברפואה בכלל ובעולם המיאלומה בפרט, עם 14 רופאי מיאלומה, שעובדים כצוות. מרכז שבו רואים מגוון אדיר של מטופלים כי מגיעים אנשים ממש מכל העולם, בין אם לטיפול, להשתלת מח עצם או להתייעצויות.

התרשמתי מאוד ממערכת רפואה מסודרת, צפויה ומלאת משאבים עם זמינות גבוהה של בדיקות הדמיה ותורים לרופאים מקצועיים. יש מענה מסודר ורשמי 24 שעות למטופלים על ידי צוות גדול של מזכירות ואחיות. חולי מיאלומה יכולים לקבל שם כל תרופה שהרופא בוחר לרשום להם בכל שלב של המחלה, וכמות המחקרים הקליניים גדולה מאוד.

עם זאת הופתעתי לגלות שבתמונה הגדולה אין לנו במה להתבייש לעומתם ברמה המקצועית, כלומר חולה מיאלומה אצלנו מקבל טיפול רפואי ברמה שמתאימה לסטנדרט העולמי. זה הפתיע אותי ממש ברמה היומיומית.  מבחינת טיפול בחולים – אנחנו נחשפים כאן בארץ להרבה יותר מקרים בזמן קצר, בין השאר כי הקליניקות אצלנו בארץ יותר עמוסות. ברמת הנורמות והתרבות הארגונית, בארץ אנחנו כישראלים מחזיקים בתושייה וביכולת לפתור בעיות, כלים שקיימים בנו מתוך היותנו ישראלים. יש משהו בהתגייסות, ברצון לעזור ולמצוא פתרונות, שלא קיים בארה"ב. למערכת הרפואית שלנו יש מורכבויות רבות אמנם, אבל האנשים טובים, והופכים עולמות כדי שהמערכת תעבוד על הצד הטוב ביותר, יש אצלנו גמישות שאין שם.

בשונה מהרופאים בארה"ב, אני כרופאה בארץ, זמינה למענה ומכירה לעומק את המצב של המטופלים, ההיסטוריה שלהם, האישיות שלהם ואת הפרטים הייחודיים רק להם – ומייעצת או מנחה בהתאם. כולנו קוראים את אותה הספרות ומכירים את העולם שבו אנחנו מטפלים לעומק, אבל במיאלומה יש הרבה תחומים אפורים וכל רופא יקבל החלטות רפואיות קצת שונות, על בסיס ההכרות העמוקה יותר עם המטופלים, ועל בסיס שיקול הדעת. לכן לדעתי ההיכרות האישית משמעותית מאוד".

מה גילית בהיבטים מקצועיים בתקופת תת ההתמחות במאיו קיליניק? מה שונה בין הטיפול בארץ והטיפול שם?

"יש לרופאים זמן מסודר ונפרד למחקר ולקליניקה. לא בכל יום הם מקבלים חולים, ובימים שהם מקבלים, יש להם זמן ממושך של כשעה עם כל מטופל, מה שמאפשר להראות ולהסביר בנינוחות, להעמיק ולהשיב על שאלות. אין שם המתנה בתור, מטופלים מגיעים ומיד נכנסים לרופא. את בדיקות ההדמיה ותשובות הפתולוגיה מקבלים מאוד מהר.
בזמן השהות שלי שם גם טיפלתי בחולים וגם עשיתי מחקר, בליווי של פרופ' מורי גרץ, שהוא מהמובילים בתחום שלנו בעולם, רופא ותיק מאוד בעל נקודת מבט מאוד רחבה, שחונך אצל פרופ' רוברט קייל, מהאבות המייסדים של תחום המיאלומה. אהבתי מאוד את הפרספקטיבה של פרופ' גרץ ואת ההסתכלות הביקורתית שלו, זה היה אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי.
באופן כללי, למדתי מכל הרופאים שפגשתי שם, כל אחד ואחת מביאים איתם את הסגנון שלהם, תהליכי עבודה, נקודות מבט, והיום הקשרים האלו גם עומדים לרשותי כשאני רוצה להתייעץ במקרים שאינם שגרתיים".   

איך אתם מעודדים כאן בארץ רופאים צעירים להתמחות במיאלומה?

"האתגר שלנו הוא שהתחום של המיאלומה דורש ניסיון והכרות כדי להחליט שאת זה רוצים, ולשם כך הם באמת צריכים קודם כל להיחשף אליו באופן משמעותי. אחרי זה, יש אנשים שנרתעים לפעמים מהתחומים האפורים, האופייניים למיאלומה, ואולי גם מעומס העבודה.
מצד שני, מה שכן מושך לתחום שלנו הוא שיש המון התקדמות במחקר, אנחנו ממש חווים מהפכה בטיפול במיאלומה ומדהים ללוות את זה. כשלמדתי רפואה, לא היה כמעט מענה טיפולי במיאלומה מלבד כימותרפיה. היום יש המון אפשרויות שניתן לנווט ביניהן ולבחור. לחולים מוצעים פתרונות רבים והרבה יותר גמישים, תוך שמירה על איכות חיים טובה.

חשוב להבין שהמתמחים של היום לא פחות חרוצים מאיתנו, אבל הם אינם מוותרים בקלות על אספקטים אחרים בחיים שלהםכגון זמן פנוי ותגמול. באופן כללי ההמטולוגיה זה תחום שמגיעים אליו לא בגלל כסף, אלא בגלל חיבור".

איך את מנהלת את הזמן שלך?

לי באמת אין זמן פנוי. הבוקר מוקדש למטופלים, הערב למשפחה והלילות לכתיבה למחקר. הזמן היחיד שאני מקדישה לעצמי הוא הזמן של הפעילות הגופנית. אני קמה ב- 4:30 כדי לעשות ספורט, כי זה חשוב לי מאד, חשוב לנפש. אני ישנה מעט ואין לי זמן לתחביבים. גם בסופ"שים אני מקדישה זמן להתעדכנות בספרות, לקריאה על החולים וכתיבה ובאופן כללי אין זמן שהוא בלי מטלות. המחיר באמת כבד. קשה להיות שלמה עם הבחירה הזו אבל אני עדיין בוחרת בה בכל יום מחדש".

מה התגובות בבית לסדר היום האינטנסיבי שלך?

"זה באמת לא פשוט, לפעמים יש גם כעס וזה טבעי, אבל אני מקווה ומאמינה שאני נותנת לבנות שלי מודל נכון של עצמאות כלכלית ותעסוקתית עם משמעות וסיפוק גדול בעבודה. לשמחתי יש לי משפחה תומכת. וכן, לפעמים יש גם רגעי שבירה".

תשתפי אותנו בבחירה שלך להיות זמינה למטופלים באופן רציף.  

"בגלל שכאן בארץ אנחנו לא עובדים בצוות ולכל אחד יש את המטופלים שלו, חשוב לי להיות זמינה למטופלים שלי. אני רוצה שהמטופלים שלי ירגישו שהם לא לבד. אני רואה ויודעת כמה חולים אונקולוגיים הם לבד, וזה ערך חשוב בעיני, שהם לא ירגישו כך. אני יודעת שהזמינות שלי נותנת הרבה שקט נפשי, בפרט בהתחלה כשלא יודעים כלום, או במקרים חריגים כמו זיהום, בהם הייעוץ המיידי הטלפוני חוסך המתנות ארוכות במיון ואשפוזים מיותרים. לפעמים הזמינות שלי מאפשרת לגשר ולקבל החלטות מהירות עם רופאים מתחומים אחרים. מטופלים מעלים אותי על הקו כשהם אצל האורתופד או אצל רופא השיניים, זה מונע המון בעיות לפני שהן נוצרות.
הפידבק מאנשים לכך הוא מאוד חם וזה מחמם את הלב לדעת שאני משמעותית להרבה אנשים, חוץ מלמשפחה שלי".

מה האתגרים שבבחירה הזו?

"מעבר לשעות העבודה העמוסות ולטשטוש הגבולות שלפעמים מנוצל לרעה על ידי אנשים, יש גם מחיר לקירבה. כשיש מקרים מאתגרים כמו חזרת המחלה למשל – גם לי זה קשה.
בנוסף, אורח החיים הזה מביא לכך שיכולים להיות לאורך היום אירועים דרמטיים ומשמעותיים אצלי בקליניקה אבל אין לי אפילו זמן לעכל אותם, ולפעמים רק בערב או בלילה אני בכלל קולטת מה היה לאורך היום. חשוב שלצוותים הרפואיים יהיה אי של שפיות, מקום לעכל. האי של השפיות שלי הוא הספורט וכמובן המשפחה".

מה חשוב לך שידעו עליך?

"שגם אם מחכים בתור, אחר כך מקבלים את מלוא תשומת הלב. צריך להתאזר בסבלנות כי הרבה דברים קורים במקביל, תוך כדי שאני מקבלת אנשים בקליניקה, נכנסות גם שיחות ויעוצים מבית החולים ויש עיכובים".  

מה מבחינתך תפקידנו, המטופלים והמלווים, בניהול המחלה?

"בגלל שהעומס על המערכת רק הולך ומחמיר, אני חושבת שמוטלת אחריות גדולה גם על המטופלים ועל בני המשפחה. חשוב מאוד שתגיעו מסודרים וממוקדים – כדי להפיק את המקסימום מהפגישה עם הרופא. הגיעו עם הבדיקות שביצעתם, עם רשימת התרופות, עם רשימת שאלות. תשומת הלב כל כך מוסחת והזמן לכל מטופל ומטופלת הוא קצר, לכן עוזר מאוד שהמטופלים והמשפחה לוקחים חלק בניהול המחלה.

עוד היבט חשוב בניהול המחלה הוא גם לתת מקום לרצונות של המטופלים ושל בני המשפחה שלהם. למשל, כשאני מקבלת מטופל חדש בן 90, חשוב לי גם להבין מה הוא רוצה, האם הוא רוצה לקבל טיפולים, או שהוא רוצה לוותר על טיפול ולשמור על איכות חייו בזמן שנותר. אני מכבדת את הבחירות של המטופלים שלי ומלווה אותם בדרך שבחרו. זה לא משנה אם השקפת החיים שלי היא שונה, אני שמחה ללוות כל החלטה של החולה ושל משפחתו".

מה דעתך על שילוב של רפואה משלימה, היבטים של תזונה, גוף ונפש, במסגרת הטיפול?

"השקפת עולמי היא שחשוב מאוד לשלב ספורט ותזונה, רצוי תזונה דלת סוכרים. וכך גם אני חיה באופן אישי.
אין מחקרים שמראים תוצאות ברורות בנושאים האלו, וגם לא לכל אחד מתאימים אותם הדברים, אבל אני מעודדת את המטופלים שלי לבדוק מה מחזק אותם ועושה להם טוב. דבר אחד הוכח במספר מחקרים והוא שהשמנה משפיעה על התקדמות המחלה, אז מזה חשוב להתרחק.
אחת הסיבות שבגללן אני עושה ספורט היא באמת כדי שאוכל להמליץ ממקור ראשון, כמי שעושה בעצמה. זה ממש מעודד אותי להמשיך ולעשות את זה. זה נכון גם בפרט למטופלים צעירים, שמטפלים במחלה במקביל לניהול חיים אינטנסיביים של עבודה, בית ומשימות ולא תמיד מוצאים זמן לספורט ולאורח חיים. אני אומרת להם שחשוב שישלבו גם את זה".

מתי לדעתך יגיעו התרופות המיוחלות שיתנו לנו את הריפוי?

"אנחנו בדרך לשם, אבל נשאלת השאלה של מה זה בכלל ריפוי ואיך מגדירים אותו? מה יחשב מבחינתנו לריפוי?
יש מחקר נרחב מאוד במיאלומה, והיום מאמצים רבים מושקעים במחקר שמטרתו למנוע את התפרצות המחלה עוד בתקופת המיאלומה הזוחלת. זה תחום שהוא עדיין פחות ידוע והיום נחקר בהרחבה.
יש את מהפכת ה-CAR-T שנבדקת עוד ועוד. יש מחקרים שבודקים את נושא עצירת הטיפול, האם אפשרי, מחקרים שבודקים את נושא הטיפול המשמר.
באופן כללי, יש הרבה מאוד מחקר וחשוב שנדע שזה לא אופייני לכל המחלות.

מעבר לכך, לשמחתי יש לנו מגוון אפשרויות טיפוליות כאן בארץ וגם מחקרים שמתבצעים פה וניתן להצטרף אליהם. יש לנו פתרונות כמעט לכל המקרים וחשוב לי שידעו המטופלים שלנו כאן בארץ, שאמנם יש במערכת הבריאות בישראל חסרונות, אבל יש לנו גם הרבה מאוד יתרונות שלא קיימים במקומות אחרים ומתקדמים בעולם".

The post "למערכת הבריאות בארץ יש יתרונות שלא קיימים בחו"ל" appeared first on עמותת אמ”ן.

ד"ר נועה לביא עובדת מהלב ומדברת בגובה העיניים. את מה שהיא ממליצה למטופליה – היא עושה בעצמה, ולא רק שהיא עושה – היא גם מדברת על זה ולוקחת אותם איתה יד ביד. בכך היא הופכת את העולם שבין מטופלים למטפלים לאנושי ומשותף.

לאחרונה, כפי שתוכלו לקרוא בהמשך הכתבה, זכתה ד"ר נועה לביא בתחרות "הרופאים של המדינה". אם תשאלו את מטופליה, הם לא צריכים את האישור, הם יודעים שהרופאה שלהם עסוקה מהבוקר ועד הלילה בלמצוא את הדרך, עבור כל אחד ואחת מהם באופן אישי, לחיים מלאים ובריאים.

נפגשנו עם ד"ר נועה לביא כדי לשמוע איך כל זה התחיל, איך הגיעה להמטולוגיה ולמיאלומה בפרט ומה יש לה להגיד לנו, המטופלים.

ספרי לנו על ילדותך, על הבית שבו גדלת.

"נולדתי וגדלתי בכרכור, בת להורים ילידי הארץ שגדלו ביחד כשכנים ולימים הפכו לזוג ולמשפחה. למדתי בבית הספר החקלאי, כך שבזמן שרוב הצוות סביבי בבית החולים בוגרי הריאלי בחיפה, הבדיחה הקבועה היא שאני עם בגרות ברפת, מבינה באוכל של עגלים. אז למדתי גם מקצועות ריאליים ורגילים אבל באמת יש לי גם בגרות ברפת והמשפחה שלי אכן עסקה בחקלאות.  

כילדה הייתי תלמידה טובה וילדה טובה, עזרתי למשפחה במשק החקלאי. לא זכרתי שחלמתי להיות רופאה אבל בדיעבד גיליתי שבאמת תמיד אמרו עלי שאהיה רופאה, אז אולי זה כן היה הכיוון מילדות, מבלי ששמתי לב. במשפחה שלי יש עוד אנשים שעוסקים ברפואה ואחותי אחות.

בצבא בכלל הייתי בממר"ם, עסקתי בתכנות ואבא שלי היה מבסוט שאני מסודרת. חתמתי קבע למספר שנים קדימה אבל לא נהניתי. באיזשהו שלב במהלך שירותי הצבאי חוויתי חולי ואובדן במשפחה והבנתי שהחיים קצרים ושאני רוצה לעבוד עם אנשים ולא עם מחשבים. חתמתי על ויתור, שחררו אותי משירות הקבע, מהר-מהר עשיתי את הפסיכומטרי ונרשמתי ללימודי רפואה במקום האחרון שנותר בהרשמה המאוחרת – בטכניון. בלי לחשוב יותר מדי. וככה די במהירות כבר הייתי סטודנטית לרפואה.

עזבתי את בית ההורים בכרכור ועברתי לגור בבת גלים בחיפה, בבית ותיק מול הים. אהבתי לסיים את ימי הלימודים בסיבוב בטיילת. לאט לאט זה הפך להרגל חברתי לו היו שותפים חבריי ללימודים".

השמועות מספרות שעד היום את נהנית מהקרבה לים 😊

"נכון. אני עובדת במרכז הרפואי רמב"ם, אני מחנה מדי יום את הרכב בקצה בת גלים, והולכת ברגל על הים עד רמב"ם, חצי שעה של הליכה. אני מסתכלת על הים, הוא מסתכל עלי, ובערב אותו הדבר בדרך חזרה. זה עושה לי טוב להתחיל כך את היום ולסיים כך את היום. הים מספק לי רגיעה, כוח, אוויר, מקום מפלט ושקט עם עצמי רגע לפני הסערות של היום ורגע אחרי כל העומס שחוויתי במהלך היום".

בדרך בין לימודי הרפואה ועד היום, מתי הבנת שהמטולוגיה זה התחום שלך?

"בהתחלה רציתי להיות רופאת נשים, חשבתי על המקום של יצירת חיים. אבל בשנה הרביעית או החמישית ללימודים, עשיתי עבודת גמר על קרישיות יתר בהריון, ודווקא הודות לרופא נשים שחשף אותי לתחום ההמטולוגיה – התאהבתי בתחום הזה והבנתי  שאני ממש לא קשורה לרפואת נשים, הרגשתי שזה לא המקום שלי ושהסגנון והאופי שלי לא מתאימים לאופי של הרופאים בתחום הזה. במקביל, מאוד התחברתי לרופאי ההמטולוגיה והבנתי שבוחרים את המקצוע לא בהכרח לפי הפנטזיה אלא לפי ההבנה של 'איפה אני צריכה להיות'. מצאתי שהרופאים בהמטולוגיה הם האנשים שנוח לי איתם, מצאתי שאני פשוט כמוהם. אני חושבת שלמקצוע ולהתמחות צריך אופי מסוים".

מה האופי שדרוש להמטולוגיה?

"בהמטולוגיה יש המון היבטים והמון עניין. קצב ההתפתחות והמחקר בתחום הם מהמהירים שיש, וכל הזמן צריך ללמוד ולהתעדכן. המקצוע גם מצריך סבלנות, יכולת לייצר קשרים אישיים, דיוק בפרטים הקטנים וזה נכון גם בפרט במיאלומה".

ואיך בחרת במיאלומה?

"במיאלומה יש לנו הרופאים הרבה מה להציע, יש לנו מגוון פתרונות ויכולת להשפיע, לעזור ולפתור בעיות. את ההתמחות שלי בפנימית עשיתי בבית החולים כרמל. לרמב"ם הגעתי ב- 2009 ועבדתי בעיקר במחלקה ההמטולוגית ובהשתלות ופחות במרפאות, מה שהביא לכך שנחשפתי בעיקר לחולים במצבים חריפים קשים שהצריכו טיפולים אינטנסיביים.ואז, כשהגיע המטופל הראשון שלי במיאלומה, ועל אף שמחלתו הייתה מורכבת מאוד, ראיתי מיד את ההבדל ביכולת לטפל,לראות תוצאות ולהצליח וליצור קשר מיוחד עם המטופל לאורך הזמן – ושם הבנתי שאני רוצה להיות, רופאת מיאלומה. בעקבות מחלתו המורכבת גם למדתי מהר את התחום לעומקו ונשאבתי לתוכו.

במקביל, התחברתי מאוד למנטורים שהיו לי בבית החולים ומחוצה לו, הרופאים שמהם למדתי, בין היתר, פרופ' יעקב רואו, פרופ' עירית אביבי שהיו אז אצלנו ברמב"ם ופרופ' דינה בן יהודה מהמרכז הרפואי הדסה, שהיתה אז ראש החוג למיאלומה. אני זוכרת שבישיבת חוג המיאלומה הראשונה בה נכחתי, התיישבתי ליד פרופ' בן יהודה ושוחחנו שיחה צדדית על ניהול משק הבית לצד העבודה. התאהבתי בה על היכולות שלה, היא דמות להערצה מבחינתי".

ספרי לנו על שילוב הקריירה עם החיים הפרטיים מנקודת מבטך.   

"בסיום ההתמחות בהמטולוגיה הייתי אמא צעירה. סיימתי את ההתמחות ובעלי לא רצה שנסע לחו"ל לתת-התמחות ולכן בחרתי לעשות מחקר בארץ. במשך 3 שנים מאוד לא פשוטות עבדתי כסטודנטית במחקר במשרה מלאה בפקולטה לרפואה, ובעוד חצי משרה כרופאה בבית החולים. השכר שלי היה מלגת הלימודים ומצאתי את עצמי רצה הלוך ושוב בין המחלקה והמרפאה לפקולטה. הרגשתי 'לא מספיק' בכל מקום. יום אחד טיפלתי בחולה שהיה במצב מאוד קשה, התעכבתי בבית החולים וכשהגעתי לפקולטה ננזפתי על האיחור. באותו הרגע בחרתי להפסיק באמצע. כן סיימתי את המחקר אבל ויתרתי על התואר. מצאתי שעבורי באופן אישי לא התאים השילוב בין מחקר מעבדתי לקליניקה. בחרתי בקליניקה, אבל אני לא מצטערת על הדרך שעברתי כי במחקר קיבלתי כלים מאוד חשובים ומשמעותיים להמשך הדרך המקצועית שלי, וכמובן שאני ממשיכה במחקר קליני ובשיתופי פעולה מחקריים מרתקים ופורצי דרך עם חוקרים בפקולטה לרפואה ועוד".

ואיך כל זה השתלב עם חיי משפחה?

" החיים הבהירו לי כמה חשובה תמיכת בן הזוג. לשמחתי בחרתי באיש טוב, "אב השנה", שדואג לכל, תומך ומפרגן. אני מהאימהות שלא מספיקות להגיע לאספות הורים ולמסיבות סיום אני מגיעה תמיד ברגע האחרון.
את בעלי אגב, אמא שלי בחרה עבורי. בתקופת הלימודים היה לי חבר הרבה שנים. כשנפרדנו הייתי שבורת לב ואמא שלי החליטה למצוא לי מישהו אחר במקומו. הסכמתי והדרישות שהצבתי הן שיהיה חיפאי, סטודנט בטכניון ושיהיה לו כלב. אמא שלי התיישבה מול המחשב, באתרהיכרויות שהיה קיים באותם הימים וחיפשה לי את האחד שעונה על הקריטריונים. היא מצאה את אמיר, בעלי, התחילה לדבר איתו והפגישה בינינו. קטענו את הקשר במהירות כי עוד הייתי מאוהבת בבן הזוג הקודם, אבל אחרי מספר חודשים חזרנו ומאז אנחנו ביחד. אנחנו צוחקים תמיד שזה בזכות האינטראקציה המעולה שלו עם אמא שלי. לימים חזרנו לכרכור, גם כדי להיות קרובים אליה.

הילדים בינתיים גדלו ועם השנים הבנתי שהם מעריכים את מה שאני עושה ומקבלים אותי כפי שאני וללא כעס. לי כן עצוב על שאני לא תמיד שם, אבל זו הדרך שבה בחרנו. אנחנו משפחה קטנה וחברים אחד של השני. במעט הזמן הפנוי שיש לי אני תמיד מעדיפה להיות עם המשפחה".

מה הערכים שגדלת עליהם ושאת מחפשת ברופאים החדשים?

"גדלתי על ערכים של עזרה, להיות בגובה העיניים, לראות בכל אדם את היותו אדם. לא הלכתי ללמוד רפואה כי זה יוקרתי, ההפך, הרי אבא שלי העדיף שאהיה מתכנתת. הלכתי כי אני באה ממקום של נתינה ופשטות. באתי מבית פתוח וגם במרפאה שלי הדלת תמיד פתוחה. אני אף פעם לא אגיד 'לא' כשצריך לטפל – גם אם המרפאה מפוצצת.

אני מדברת תמיד ישר ובכנות, וזה עובד לטוב ולרע, אנשים שמסתכלים מהצד שואלים לפעמים איך את יכולה לבשר בשורות קשות ודקה אחרי זה לצחוק עם המטופל. לפעמים אנשים נרתעים מזה, אבל אח"כ מבינים שזו הדרך שלי להתמודד. הרבה פעמים זה מאפשר גם להם לצאת קצת יותר מרוככים מהפגישה. הצחוק הוא כוח בעיני".

ומה המאפיינים הדרושים לדעתך לדור הבא של רופאי המיאלומה?

"רופאי מיאלומה צריכים להיות בקיאים בפרטים הקטנים, צריכים להיות פדנטים ומסודרים כי באבחנה ובמעקב יש הרבה מאוד פרטים שצריך לקחת בחשבון. אני לא בן אדם מסודר בבית שלי, אבל עם המטופלים הכל רשום לפרטי פרטים, יש סדר טיפולי מאוד ברור.
דבר נוסף הוא, שלא ניתן להיות רופא מיאלומה מ-8 עד 15. זה לא אפשרי. המטופלים שלנו, לשמחתי, הם ברובם אנשים בריאים שחיים עם המיאלומה אבל מתמודדים עם תופעות לוואי והשלכות נוספות של המחלה ושל טיפולים מתמשכים. אנחנו כרופאים צריכים להית זמינים עבורם ונכונים למערכות יחסים ארוכות שנים ומורכבות.

מצד שני, הרופאים הצעירים הם כבר דור חדש, שלא רוצה לעבוד כמונו, ובצדק. אני חושבת שחשוב שהרופאים הצעירים רוצים גם לדאוג לעצמם. בעולם מקובל שבבתי החולים יש צוות רופאי מיאלומה ולא רופא אחד, ואז הנטל נחלק באופן הגיוני יותר. אני מקווה שגם אנחנו נתקדם למקום הזה, ואין ספק שמי שיובילו את זה יהיו הדור הבא של הרופאים. הם לא יתאימו את עצמם למציאות הנוכחית של עבודה בתת תנאים ובעומס נוראי, המציאות תצטרך להתאים את עצמה אליהם. אני גאה בהם ומאמינה שבעתיד אנחנו נתוקצב בהתאם, נעבוד בצוותי עבודה ויתאפשר איזון נכון יותר בין העבודה לחיים האישיים".

אנחנו יודעים שאת מאמינה בשילוב כלים של רפואה אינטגרטיבית בטיפול. נשמח לשמוע מה זה אומר בפועל.

"בשנים האחרונות אני מבינה שהעבודה שלנו כרופאים במיוחד במחלה כרונית כמיאלומה, היא לא רק לטפל בבעיה  על ידי מתן תרופות, אלא להבין שיש בידי הרופא כוח להביא לשינוי כוללני יותר באורח החיים של המטופל החי עם מחלה כרונית.

אני רואה שיותר קשה לטפל במיאלומה כשמתמודדים גם עם השמנת יתר, סוכרת ומחלות רקע נוספות. אני גם רואה על עצמי, כמי שיושבת במרפאה שעות ארוכות לאורך היום, שאורח החיים שלי יכול להוביל בעצמו למחלות.
כך נחשפתי לעולם הרפואה האינטגרטיבית ואני עושה את השינוי ביחד עם המטופלים שלי. אני משתפת אותם במה שאני אוכלת ואיזו פעילות גופנית אני עושה והם תמיד רואים ערימה של פירות וירקות אצלי בחדר. הם יודעים לא להביא לי שוקולדים, אלא מלפפונים חתוכים.
אני מנסה לעזור להם להבין מה הם מכניסים לגוף שלהם כי אנשים לא תמיד מודעים לזה. מעודדת אותם גם לפעילות גופנית, שינה טובה והפחתת לחצים. חולים שפעם היו צועקים עלי שהם ממתינים לי זמן רב, למדו להביא  ספר  לקריאה בזמן ההמתנה ולפעמים, אם אני יודעת שאתעכב, אני שולחת אותם להליכה קצרה בים, עד שיגיע תורם להיכנס.

אי אפשר להשתנות ברגע אחד אבל מי שפתוח לשינוי, יכול לעשות אותו. אז מבחינתי זה מתחיל בדוגמה אישית וממשיך בעזרה ותמיכה ממשית.

בהמשך להשקפה זאת, אנחנו עושים אצלנו ברמב"ם בשנתיים האחרונות פיילוט עם חולי מיאלומה של מפגשים עם צוות מרפאה אינטגרטיבית הכולל רופא ואחות פליאטיבים, מדקרת ורפלקסולוג,  דיאטנית ואח שמומחה לפעילות גופנית בחולי סרטן, שבונה להם תוכנית פעילות גופנית מותאמת אישית כתלות במצבם. זה חשוב בפרט למאובחנים חדשים שעדיין לא יודעים מה גבולות הגוף החדשים, עוד לא יודעים איך להפעיל את הגוף מחדש, מה מותר ואסור להם לעשות ואיך עליהם להישמר.
אנחנו מפעילים את המערך הזה מתוך ההבנה שהחיים עם מיאלומה מחייבים דאגה לגוף ולנפש ומתוך הבנה שרק תרופות זה לא מספיק. המחויבות שלנו היא לראות את כל ההיבטים בהתמודדות של המטופל ולתת לו הכוונה כך שיקבל את הטיפול בתנאים הטובים ביותר. אני רואה את המטופל כשותף פעיל בטיפול ולא מאמינה שאפשר לחיות עם מיאלומה רק ע"י מתן תרופות.

הדוגמאות מהשטח גם מלמדות שזו הדרך הנכונה. אחד המטופלים שנמצא אצלי במעקב וטיפול משנת 2010, אז היה צעיר מאוד למיאלומה, בן 29. הוא קיבל טיפולים מאוד מורכבים כי המחלה שלו קשה, ושום דבר לא הצליח. במהלך הטיפולים בו, ולמרות מחלת השלד המפושטת, הוא התחיל לרוץ. אני זוכרת שפעם היה מאושפז למשך מספר חודשים, וכל בוקר היה בורח לריצת בוקר על הים, רגע לפני שמחברים אותו שוב לתרופה. הנהלת רמב"ם איימה עלי שאי אפשר להמשיך לטפל בו ככה. היום הוא  רץ מרתונים. בתור הרופאה שלו, אני נגד עומס יתר על הגוף אבל הוא רץ וממשיך לעבוד והוא חי לא רק בזכות התרופות אלא בזכות עצמו, בזכות העובדה שהוא ממשיך לחיות את החיים שלו. הוא הדוגמה הראשונה מבחינתי לזה שהחיים עם מיאלומה תלויים גם בבחירות של המטופל ובאופן שבו הוא בוחר לחיות את החיים שלו.

עוד דוגמה היא של מטופל בשנות ה-50 לחייו שסבל מהשמנת יתר וסוכרת קשה שהובילו לסיבוכים בטיפול ולמעשה הגוף שלא לא סבל שום טיפול למיאלומה, מחלתו התקדמה ומצבו הגופני לא אפשר מתן טיפול כלשהו למיאלומה. בשיחה קשה איתו ועם אשתו אמרתי לו שאין לי פתרון ושאני חושבת שזמנו קצוב. מתוך המקום של 'אין מוצא', הזמנתי אותו להצטרף אלי לשינוי. אמרתי לו – אני משנה עכשיו את אורח החיים שלי, בוא תצטרף אלי ונשנה ביחד, אין לך מה להפסיד. הוא לקח את ההזמנה ושינה את כל אורח החיים שלו, יד ביד יחד איתי, התחיל לעשות הליכות, איזן את הסוכרת, הפסיק לאכול אוכל מעובד ולא בריא ומצא שלווה ורוגע מנטלי. המחלה שלו נעצרה ומאז הוא פשוט חי עם איכות חיים הרבה יותר טובה ומגיע אלי רק לביקורת, ללא טיפול פעיל לכאורה למיאלומה, אבל למעשה השינויים שעשה באורחות חייו הם הטיפול למיאלומה שהציל את חייו".

האם זה נכון שלפעמים את גם יוצרת פרוטוקולי טיפול חדשים, פרטניים עבור מטופלים?

" לפעמים, כשאין ברירה, אני מנסה למצוא פתרונות מחוץ לקופסה. זו יצירתיות בטיפול מתוך ההחלטה לא לוותר. יש מטופל שנתתי לו טיפול שאני שילבתי, כשכבר לא עבד שום פרוטוקול אחר ומאז, במשך 5 השנים האחרונות, הוא למעשה בהפוגה מלאה. בכנס ה-ASH האחרון פרסמו עבודה על  הפרוטוקול הזה סוף סוף. אז זה לא המצאות, זה תמיד מבוסס על הסקת מסקנות מעבודות ומחקרים וזה כמובן מבוצע באישור והסכמה".

מה לדעתך צפוי לנו בעתיד, בהתמודדות עם המיאלומה?

"אני מאמינה שלא יהיו פחות אבחנות אבל יהיו הרבה יותר מחלימים לפי הגדרה של חיים ללא מיאלומה פעילה. העתיד הרחוק אגב הוא מאוד קרוב, הוא כבר ממש כאן. הטיפול יהיה יותר אישי, אנחנו נתאים את השימוש בטיפולים החדשים ונתייחס לאופי המחלה בבחירת הטיפול ומשכו, נדע לזהות גם את אלו שצריכים פחות טיפול או יכולים להימנע לגמרי מטיפול. אני חושבת שנבין את כל הדברים האלו הרבה יותר טוב בקרוב ונוכל למנוע הרבה יותר סיבוכים. זה מקום שאנחנו כבר נמצאים בו היום אבל ילך וישתפר. המיאלומה כבר לא תהיה שאלה של 'אם חיים' אלא 'איך חיים'. אני כבר לא חושבת על כמה שנים יחיו המטופלים שלי אלא יוצאת מנקודת הנחה שלפניהם חיים ארוכים ורגילים, עם תרופות לזמן מסוים. כשמגיע אלי היום חולה צעיר, אני רואה לנגד עיני אפשרות אחת בלבד – שהוא יחיה חיים שלמים, התפקיד שלי הוא רק לדייק ולעשות את זה נכון".

נודע לנו שממש לאחרונה זכית בתחרות "הרופאים של המדינה" שהיתה השנה בסימן של והשכלתם להבין את נפש החולה". איך הרגשת?

"האמת היא שהודיעו לי על הבחירה בי ממש בימים של צומת דרכים מקצועית לא פשוטה. זמן קצר לפני כן נפטרה מטופלת שלי שהייתי מאוד קשורה אליה, שטיפלתי בה בשתי כפות ידיי עד שכבר לא היה מה לעשות. היא היתה חברה שלי, שנים נלחמתי עליה ועל הטיפול שלה והיא חיה שנים רבות יותר מהמצופה למיאלומה שלה, שהיתה בסיכון מאוד גבוה ועל רקע של מחלות רקע לא פשוטות המקשות על הטיפול. לאחר שנפטרה, ילדיה הגישו תלונה לבית החולים על הטיפול בה. הרגשתי שהמקצוע הוא כפוי טובה וזה גרם לי לשאול את עצמי האם אני בכלל במקצוע הנכון? כשכל כך לא השתקף כל מה שעשינו עבורה. ותוך ההתמודדות הזו, פתאום קיבלתי את ההודעה על הזכייה. זה הגיע בזמן כדי להזכיר לי שכן יש מי שרואים ומעריכים את המאמץ והעשייה".

מה חשוב לך שמהטופלים שלך ידעו עליך?

"שהכוונות טובות תמיד. שאנחנו ביחד, מתמודדים ביחד, שאני עושה הכל כדי שזה יצליח, וכשזה אכן מצליח זה מאוד מתגמל".

ומה תשמחי להגיד לכל עמיתי אמ"ן?

"תהיו אופטימיים. אנחנו מאוד מאוד מתקדמים ביכולות שלנו, וממשיכים להתקדם בקצב מסחרר. עד כדי כך שאפילו הרופאים בקושי עומדים בקצב ההתקדמות. התפקיד שלכם בינתיים הוא לדאוג לעצמכם, לשתף את המשפחה, לחיות חיים מלאים ובריאים. נכון להיום, חלק מהמתמודדים עם מיאלומה הם בפועל בריאים ובעתיד יהיו עוד ועוד כאלו". 

The post ראיון עם ד"ר נועה לביא, מנהלת שירות מיאלומה ברמב"ם appeared first on עמותת אמ”ן.

אחרי 20 שנות עבודה בבית החולים 'שיבא', תל השומר, מתוכן 9 שנים כמנהלת השירות למיאלומה נפוצה במחלקה ההמטולוגית, עם מטופלים רבים לאורך שנים ארוכות, וגם קירבה לבית, ארזה פרופ' לייבה לפני שלוש וחצי שנים את חפציה, את הזיכרונות, הידע והניסיון, והלכה להקים מאפס את המכון ההמטולוגי בבית החולים הציבורי אסותא באשדוד, המסונף לאוניברסיטת בן גוריון שבנגב.  

"זאת חוויה מאוד מיוחדת", היא מספרת, "להתחיל ממש מכלום, מלהזמין מחט ראשונה שתהיה לנו לבדיקה, מלבחור את טכנולוגיות הטיפול ולגייס את כל הצוות הרפואי מאפס. היום אנחנו 7 רופאים במכון, כל אחד מומחה בתחומו ויש לנו חזון ותוכניות להרחבת המחלקה ומתן הטיפולים המתקדמים ביותר כאן אצלנו. על פי התכניות, עומד לקום מבנה נוסף בבית החולים, בו נוכל להגדיל את המכון, לפתוח מחלקת אשפוז וגם מחלקת השתלות מח עצם".     

פרופ' לייבה מתרגשת כשהיא מספרת לנו על המחלקה בפרט ועל בית החולים החדש בכלל. אבל לפני שאנחנו צוללים לעומקו של הריאיון ולשאלות על הרפואה שפרופ' לייבה מקדמת אצלה במכון, אנחנו לוקחות אותה אחורה אל ילדותה ומשפחתה ושמחות להכיר עוד רבדים בחייה של מי שמלווה את העמותה מקרוב לאורך כל שנות פעילותה, ומכהנת החל מאפריל השנה גם כיו"ר הקבוצה הישראלית למיאלומה.

ספרי לנו על ילדותך ועל משפחתך.
"נולדתי וגדלתי בקריית אתא, בבית דתי לאומי לאמא ארגנטינאית ואבא מתוניס, עם אח גדול ואח ואחות צעירים. בסביבות גיל 15 התחלתי להבין שגוף האדם מעניין אותי ושאולי ארצה ללמוד רפואה. עשיתי שירות לאומי בבית החולים 'שערי צדק' ובאמת הדרך הובילה אותי אל לימודי הרפואה בטכניון, בהם גם הכרתי את עדי, בעלי. עדי חילוני, מקיבוץ אפק, ולאורך השנים ביחד הפך הבית שלנו לבית חילוני -מסורתי".

אילו ערכים מבית הוריך ליוו אותך אל דרכך המקצועית ובמהלכה?    
"מעל לכל נתינה. הנתינה הקולקטיבית היא ערך שמגיע גם מהחינוך הדתי ואני חושבת שזה בין היתר מה שהביא אותי למקצוע שיש בו השפעה על האחר ועשייה למען הזולת".

ואיך הדרך הובילה אותך אל ההמטולוגיה?
"את הבן הראשון שלי ילדתי ממש אחרי הבחינה האחרונה בלימודים ולאחר מכן עשיתי את הסטאז' בבית החולים כרמל, שהיה בית ספר מעולה להמשך הדרך. עדי היה עתודאי ולכן אחרי הלימודים התגייס לצבא. בעקבות השירות שלו עברנו אחרי הסטאז' לגור בקיבוץ קטורה שבערבה, שם עבדתי  במחלקה לרפואה דחופה (מיון) בבית החולים יוספטל באילת. זו היתה חוויה בלתי נשכחת כי זה בית חולים קטן שבו הרופא שנמצא במיון מתנסה בה-כ-ל. לידות, גיבוס שברים, תפירות, ניתוחי אפנדיציט… כל מה שמגיע. בנוסף, גם הסמכות לקבל החלטות במקום כזה, ניתנת בשלב מאוד מוקדם. זו היתה הזדמנות חד פעמית להתמודד עם הרבה אחריות וגם להיחשף למגוון תחומים רחב. אני זוכרת במיוחד את אחד מלילות הסילבסטר, ערב שקט שבחצות השתנה בבת אחת. כל סוגי הפגיעות כתוצאה מהחגיגות הגיעו…".

בחיוך היא מספרת שבבית החולים הזה גם ילדה את בתה השנייה, כאשר בעת הלידה נכחו בבית החולים פחות או יותר 3 רופאים, בהם גם היא בעצמה ובעלה…

"אחרי שנה וחצי בקטורה חזרנו למרכז והשתלבתי במחלקה פנימית בבית החולים תל השומר, בניהולו של פרופ' יחזקאל סידי. התמחיתי עם קבוצה של רופאים מוכשרים, רבים מהם היום בתפקידי ניהול בכירים במערכת הבריאות. זה היה בית ספר מצוין, עם צוות מאוד דידקטי, שהתנהל תחת עומסים כבדים. ומשם כבר הגעתי להמטולוגיה.

בהמטולוגיה אהבתי מספר פרמטרים שהם אלו שחיברו אותי אליה: העובדה שמדובר במחלות כרוניות שמובילות לטיפול ממושך, הכרות עם המטופל ומשפחתו, מסירות ומחויבות גבוהה. ראיתי עוד בהתמחות בפנימית את המסירות של הרופאים ההמטולוגיים ואהבתי את זה. העובדה שבהמטולוגיה יש מגוון רחב של תת התמחויות, וגם ההתפתחות המהירה בתחום המחקר בהמטולוגיה משכה אותי מאוד".

מה באמת עשה לדעתך את ההבדל בין המחקר במיאלומה של לפני עשור ויותר, כשלא היה כמעט מחקר סביב המחלה, לעומת המחקר של היום, כשאנחנו רואים אינספור מחקרים שמביאים להתקדמות אדירה בטיפול?     
"אני חושבת שהחידושים במדע הבסיסי הרחיבו את בסיס הידע, אפשרו לבדוק ולשקול יותר תרופות, וכך גם התחיל להיווצר יותר עניין במחקר, מה שהוביל ליותר חוקרים וליותר משאבים שהלכו למחקר בתחום. היום כשיש כל כך הרבה תרופות זמינות ותרופות בשלבי מחקר שונים, יש הבנה מרגשת שניתן להגיע לתגליות ולפריצות דרך".

גם את בעצמך עשית את המחקר הראשון שלך במיאלומה.
"נכון. כשיצאתי להשתלמות בחו"ל (fellowship) לאחר סיום ההתמחות בהמטולוגיה, זכיתי במלגת מחקר לאוניברסיטת הרווארד שבבוסטון, במחלקה של פרופ' קן אנדרסון ופרופ' קן ריצ'רדסון, שם השתלבתי במחקר שבו חיפשנו את הדרך להערים על המיאלומה שבאותה העת היו לה מעט מאד אפשרויות טיפול. חקרתי שם את התרופה אלטוזומאב, השתתפתי במחקר בסיסי בעכברים והייתי שותפה לפרסום הראשון בנושא.
כשחזרתי לארץ הקמתי מעבדה שבה אני ממשיכה בחקר המיאלומה, בשיתוף עם אוניברסיטת בן גוריון. המחקר במעבדה הוא ארוך טווח ואי אפשר לדעת מה יהיו התוצאות, אבל זה תמיד מרגש ואנחנו מקווים להגיע לתוצאות שיחוללו שינוי".   

מאז הובלת ולקחת חלק בהרבה מאוד מחקרים. איך את משלבת בין המחקר לניהול המכון, לטיפול, וכל זה לצד המשפחה וחייך הפרטיים?
"כמו שכל אישה מתמודדת עם הג'אגלינג הזה של החיים… יש ויתורים בחיים הפרטיים, הרבה הסתמכות על 'מוסד סבא וסבתא' – אני תמיד אומרת שבלי העזרה של אמא שלי לא הייתי יכולה לעשות את הדרך שעשיתי. לאורך הדרך היו פעמים שבהן זה כאב, אבל היום הילדים גדולים והם גאים בי, ואני חושבת שזה מסר טוב שאנחנו מעבירים כהורים, לתת דוגמה של עשייה שאנחנו אוהבים".

ואיך את חושבת שנכון שיראה דור העתיד של הרופאים? לאן חשוב לך לכוון אותם אצלך במכון?
"במתמחים שלי אני מצפה לראות את מה שלא לומדים מהספר. חמלה, סקרנות, רצון ללמוד, אכפתיות. כל אלו חשובים מהידע המקצועי, בפרט בהמטולוגיה, אבל כמובן גם ברפואה בכלל. אנחנו מובילים לשם באמצעות עבודה קרובה, ישיבת בוקר יומית שבה אנחנו מתעדכנים ומתייעצים ועושים "סיעור מוחות", דבר שקורה תדיר בכל מחלקה בארץ. מערכת הבריאות שלנו היא מהטובות בעולם וזאת, למרות התנאים המאתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים".  

את חושבת שתפקיד הרופא משתנה בעידן שבו אנחנו חיים?
"בהחלט. עד לפני שנים אחדות רופאים עבדו לפי תבנית פטריארכלית, מה שהרופא אמר היה קדוש. היום זה לא ככה. גם המטופלים מחזיקים בידע וגם הם שותפים פעילים בקבלת ההחלטות. לפעמים יכול להגיע מטופל ולהציג בפני מחקר חדשני שעוד לא הכרתי, וזה בסדר. זו לא פחיתות כבוד. התפקיד שלנו כרופאים הוא לא רק לספק את הידע, אלא להכווין ולהסביר מה מתוך הידע הרב שאליו חשופים המטופלים הוא אכן רלוונטי עבורם באופן אישי. אנו צריכים להיות קשובים למטופלים שלנו, לתמוך באפשרות של חוות דעת שנייה ולשלב אותם בקבלת ההחלטות. לא מזמן התפרסמו תוצאות מחקר שמלמד כי כשמטופלים משתתפים בקבלת ההחלטות הרפואיות – התוצאות של הטיפול טובות יותר".

בגיליון הנוכחי אנחנו עוסקים בנושא של חוויית המטופל. מה לדעתך אחריות הרופאים והצוותים הרפואיים על חוויית המטופל?
"לפני שנים, כשעבדתי בשיבא, הגיע פעם אחת פרופ' יעקב רואו (מהרופאים ההמטולוגיים הבכירים בארץ) לתת חוות דעת שנייה למטופל. בצניעות, ביקש את התיק הרפואי של המטופל שאליו הגיע ונכנס אליו. כשיצא, מצאתי את המטופל עם עיניים זוהרות. הוא נתן למטופל תחושה של תקווה, אמר לו שהצוותים הרפואיים עושים הכל, ונקווה שזה יצליח. לא יותר. לא הבטחות על ריפוי, אבל כן תקווה. לי באופן אישי חשוב להסביר למטופלים שהרפואה היא לא מדע מדויק, שהסטטיסטיקות נועדו למחקר ולא למקרים הפרטיים של כל אחד ואחד, ולהבין שעשויות להיות הפתעות והתפתחויות, ולכן אני מזמינה את המטופלים תמיד לשמור על תקווה. מעבר לזה, בכל הקשור לחוויית המטופל, חשוב לי שהמטופלים שלי ידעו שהם יכולים לשאול הכל, להגיד הכל – ככל שזה קשור אליהם ולטיפול בהם".   

לאחרונה מונית לתפקיד יו"ר הקבוצה הישראלית למיאלומה, מה החזון שלך עבור הקבוצה?
"החזון שלי הוא לקרב כמה שיותר את כל הרופאים שעוסקים במיאלומה בכל הארץ לפעילות של הקבוצה".

מה צפוי לנו לדעתך בוועדת סל התרופות הקרובה?
"אנחנו כמובן מקווים שיכנס כמה שיותר ממה שנבקש. במפגש הקרוב של הקבוצה הישראלית למיאלומה נדרג את התרופות השונות לקראת ההגשה, וביקשנו שהשנה הוועדה תכלול רופא המטולוג, מה שלא היה בשנה החולפת".

מה עתיד הטיפול במיאלומה לדעתך?
"אנחנו קרובים היום מאי פעם לריפוי. הטכנולוגיות החדשות הולכות ומשתפרות כל הזמן, זו גם ההתפתחות של הטיפול במיאלומה אבל גם ההתפתחות של הרפואה כולה. יום אחד נוכל לתת זריקה לעצירת המחלה. גם זה יגיע".

מתוך התרגשות מההישגים של המחקר המתקדם שנעשה בארץ ובעולם, אנחנו ביחד עם פרופ' מרב לייבה, מסיימות את הריאיון עם תקווה גדולה. 

The post מפריחה את השממה – ראיון עם פרופ' מרב לייבה appeared first on עמותת אמ”ן.

את הראיון קיימנו תחת מגבלות הזום, מבלי יכולת להיפגש פיזית כמו שאנחנו אוהבים לעשות, אבל זה טוב מלא כלום ואיפשר לפרופ' אביבי לשלב את השיחה בין עיסוקיה הרבים ביומיום העמוס בבית החולים, ובפרט בימים המורכבים האלו.

אז לא יכולנו שלא לשאול, כבר בהתחלה, איך נראים הימים בבית החולים, בתקופה הנוכחית, ופרופ' אביבי סיפרה ש"להיות רופא בארץ, ובמיוחד עכשיו בעידן הקורונה, זה קצת קשה. רוצים לתת 100%, לשפר, למנוע חשיפות וזיהומים, לתת רפואה אופטימלית וטיפולים חדשניים ולהמשיך לצמוח והקורונה לא מונעת ולא מאטה, אבל אין ספק שמכבידה".

אלא שכמה צעדים אל תוך הראיון, מתגלה שהדרייב הפנימי לעשייה בלתי מתפשרת, הוא כנראה מנוע חזק ועוצמתי שמניע את פרופ' אביבי ואת העשייה שלה למען רפואה מצוינת, גם בימים מאתגרים, מבלי לעצור.

ספרי לנו קצת על ילדותך.
"אני חיפאית, גדלתי בכרמל, בת יחידה, לא מבחירתם של הוריי. הוריי ילידי בולגריה שעלו ביחד לארץ אחרי המלחמה, בלי כלום. למדתי בביה"ס הריאלי, אליו רשמו אותי הוריי בעקבות חברתי הטובה שנרשמה לשם. אבא שלי היה מנהל חשבונות, אוטודידקט ברמה כזו שכסבא, הילדים שלי היו מתקשרים אליו במקום לבדוק בגוגל. הידע שלו היה מאוד נרחב, הוא היה סקרן ומעודכן בתחומים רבים. אמא שלי היתה רופאת ילדים, הרופאה הכי טובה שיכולה היתה להיות, אבל למרות זאת, לא גדלתי בכוונה וידיעה שאני רוצה להיות רופאה. נהניתי מההווה, לא חשבתי קדימה.

אהבתי מאוד לטייל ובצבא הייתי מדריכת טיולים בביה"ס שדה עין גדי. זה קרה די במקרה, גם בעקבות חברה טובה, אבל בסופו של דבר זה היה שלב משמעותי שהשפיע מאוד על מי שאני. השירות הוציא אותי בבת אחת לעצמאות מוחלטת, ולא בתנאים צבאיים רגילים, אלא במקום מאוד חופשי. טיילתי בכל הארץ במשך חודשים ארוכים בתקופת הקורס ולאחר מכן הדרכתי, פגשתי אנשים מתחומים רבים ומעניינים וזו היתה תקופה יפה ומסקרנת.

כשהשתחררתי מהצבא תכננתי לצאת לטיול הגדול אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. השלמתי הכשרה של מורי דרך ועבדתי בהדרכת טיולים לבני נוער, כך שאני תמיד יכולה לעשות שינוי כיוון 😉".

אילו ערכים ספגת מבית הורייך בתקופות האלו, שהשפיעו על מי שאת היום?
"הישגיות, שבאה לידי ביטוי בחיי הבוגרים יותר מבחיי הצעירים. יושרה, הבחירה להגיד ולעשות את מה שאני באמת מאמינה בו. נאיביות".

מה כן הוביל אותך לרפואה בסופו של דבר?
"התלבטתי מה ללמוד, חשבתי על מקצועות מגוונים, אהבתי לצייר, אהבתי הרבה דברים, אבל לא הייתי ממוקדת על משהו ולא ידעתי מה אני רוצה. לרפואה נרשמתי רק בדקה ה- 90, וכשהתקבלתי לטכניון החלטתי ללכת על זה. בתהליך הקבלה ראיין אותי פסיכיאטר שאמר שאני מתקשה להתמודד עם דברים שאינם צפויים". בחיוך היא מספרת שהמציאות הנוכחית של חייה המקצועיים מוכיחה שעם זה היא דווקא מתמודדת לא רע בכלל…

ומה הביא אותך להמטולוגיה ולמיאלומה בפרט?
"בסטאז' של רפואת ילדים, הייתי בטוחה שזה המקום שלי וכבר סגרתי התמחות להמשך, אבל  כשעברתי לסטאז' בפנימית, קלטתי ששם הדרייב שלי שונה לגמרי, הרגשתי שכל כולי נלהבת ורוצה להעמיק וללמוד את זה עוד. ביטלתי את ההתמחות בילדים ונערכתי להתמחות בפנימית. אלא שתוך כדי הסטאז' הבנתי שזו מסגרת מאוד אינטנסיבית ושאני רוצה להיות יותר בבית, אז שקלתי לנסות ללכת לכיוון של רפואת עור. אחרי תקופה של ניסיונות ושינויים, הבנתי שאני רוצה להישאר בפנימית.

במחלקה הפנימית התמחיתי בזיהומים, הציעו לי לנסוע לארה"ב לתת התמחות במסגרת תכנית מיוחדת בנושא זיהומים. אלא שאז הגיע לרמב"ם פרופ' יעקב רואו, מי שפתח בבית החולים את המכון להמטולוגיה והשתלות מח עצם, והוא התחיל לשלוח לי מאמרים העוסקים בזיהומים בהמטולוגיה. באתי בעקבותיו ל- 3 חודשים למחלקה ההמטולוגית ושם פשוט מצאתי את מקומי. ביטלתי את הנסיעה לארה"ב ונשארתי בהמטולוגיה.
הייתי מאוד לא מגובשת בדרך, אבל הייתי נאמנה ללב שלי.  

לאחר ההתמחות בהמטולוגיה ברמב"ם, נסענו ללונדון, התמחיתי בבית החולים האוניברסיטאי בלונדון וחזרתי להמטולוגיה בארץ. רק בדיעבד הבנתי למה נשאבתי להמטולוגיה. אחד הדברים היפים בהמטולוגיה הוא הקשר המתמשך עם המטופל, והיום אני מבינה שזה מה שמשך אותי".

כראש החוג להמטולוגיה בביה"ס לרפואה באונ' תל אביב, מה חשוב לך להעביר לסטודנטים ולמתמחים שיהיו הדור הבא של רופאי המיאלומה? 
"חובתי כרופאה לחנך את המתמחים באמצעות שיתוף ודוגמה אישית. כל מה שאני כרופאה, זה מה שלימדו אותי ומה שראיתי. אנחנו נמדדים לפי 'מה שאנחנו עושים' וחשוב לי שהרופאים הבכירים יתנו דוגמה אישית למתמחים ולסטודנטים. בחוג באוניברסיטה אנחנו עובדים על איך לשפר את ההוראה והחינוך של רופאי העתיד, ועלינו להוסיף ולהעמיק הן את הידע והן את דרכי התקשורת עם המטופלים".

ובאשר למטופלים ולתקשורת, מה עמדתך בנושא של ניהול המחלה? עד כמה נכונה מעורבות מצד המטופל?
"אני מאמינה שמעורבות אמיתית של המטופל או מישהו מטעמו היא חשובה ומועילה. כשאנחנו עובדים בצוות, אנחנו מגיעים לתוצאות טובות יותר. כשהמעורבות גבוהה, ההבנה טובה יותר, נטילת התרופות טובה יותר. כשיש יותר אנשים שזה הפרויקט שלהם – הפרויקט יצליח יותר".

ומה לגבי רפואה משלימה?
"רפואה משלימה יכולה להיות משמעותית מאוד גם היא. כל דבר שיכול לעזור! כמובן כל עוד המטופל מעוניין. פאולה (פאולה אזולאי ז"ל, מייסדת העמותה והמנכ"לית שלה בעשור הראשון לפעילותה), היתה אומרת 'אני בן אדם בריא שקפצה עליו מחלה', ואני מאוד מתחברת למשפט הזה. חשוב לחיות ולעשות כמה שיותר דברים שאתם אוהבים ושעושים לכם טוב. כל מה שיעשה לכם טוב – יטיב עם איכות החיים ועם ההתמודדות עם המחלה".

ספרי לנו על המשפחה שהקמת ועל השילוב בין הבית והקריירה.
"יש לי בן זוג מדהים, חיליק, שנותן שקט בגזרת הבית. הרבה בטחון ואהבה מגיעים מהבית וזה מאוד משמעותי. יש לנו 3 ילדים, שני הגדולים גרים בתל אביב, הגדול סיים לימודי הנדסת חשמל והשני לומד הנדסת חשמל ומחשבים. הקטנה בתיכון, לומדת בכתת מחוננים ונראה שהיא גם בכיוון מדעי, והיא גם אופה מדהים. אנחנו גרים בחיפה, אבל אני נשארת לפחות פעם בשבוע לישון אצל אחד הילדים בתל אביב וכך מספיקה לבלות איתם זמן. וכשהקטנה תסיים ללמוד, נעבור לגור בתל אביב".

ואיך את מצליחה לשלב במסגרת העבודה גם ניהול וגם טיפול וגם מחקר?
"בסופו של דבר יש 24 שעות ביממה, אז ברור שאני צריכה לבחור. אני בוחרת לתת את הרפואה הכי טובה שיש מבחינת איכות וחדשנות, ולכמה שיותר אנשים. ולאור זאת, יש דברים שנדחקים הצדה, אני עושה עכשיו למשל הרבה פחות מחקר במעבדה. אבל יש המון סיפוק מהטיפול האינדיבידואלי, המון סיפוק מההצלחות, מאסטרטגיות רפואיות שאני מובילה, ואני מרגישה שאני עושה דברים משמעותיים וזה מאוד מתגמל".

ומה מחירי הדרך?
"החיים החברתיים מאוד צומצמו, החוויות הנוספות מאוד צומצמו, המקום שלי לזמן פרטי, לחשוב ולעשות דברים למען עצמי, נמצא בעדיפות מאוד נמוכה, וזה שוחק. עם זאת, זו הבחירה שלי. לפעמים אני כן שואלת את עצמי האם הבחירה שבחרתי לפני שנים נכונה לי גם היום, והתשובות מורכבות. מצד שני, אם התגלגלתי למקום הזה, כנראה אני זקוקה לאינטנסיביות הזו ומונעת מהרצון להשפיע ולעשות. גם אם הייתי עושה משהו אחר לגמרי, רוב הסיכויים שעדיין הייתי מוצאת את עצמי באותה עשייה אינטנסיבית".

בשנת 2019 נבחרת במקום ה- 11 ברשימת הנשים המשפיעניות של מגזין פורבס. מה לדעתך צריכות לעשות נשים שרוצות לשבור את תקרת הזכוכית?
"מעולם לא היה לי עניין לנסות או לרצות לשבור, ובפרט כאישה. מבחינתי אדם צריך לעשות את מה שהוא מאמין בו, ואת מה שהוא רוצה לעשות בכל ליבו. כשאני נמצאת במקום הזה, כלום לא ישבור אותי בדרך, גם כשיהיו צעדים אחורה. אם אני מאוד רוצה ומאוד מאמינה, זה פשוט יקרה. יש אנשים שמסמנים מטרה וזה עוזר להם להגיע אל היעד. אני מודה שאני לא סימנתי, לא הייתי ברורה לעצמי לאורך הדרך ברצונות שלי וביעדים שלי. כשהציעו לי לנהל את האגף ההמטולוגי באיכילוב, בהתחלה אמרתי 'לא'. לקח לי עוד כמה שנים עד שבחרתי בזה בעצמי".

ומה השאיפות שלך לעתיד בתוך מערכת הבריאות? מה עוד היית רוצה להשיג ולעשות?
"יש נושאים שמאוד מסקרנים אותי ואני רוצה ליטול בהם חלק. השנה אני מתכוונת להצטרף לפרויקט מיוחד שנקרא 8-400. זה פרויקט מידע בריאותי בו ייקחו חלק 400 משתתפים מתחומי המדע, הרפואה, הכלכלה, הרגולציה, במטרה משותפת אחת: להוביל את הרפואה למקום טוב יותר. המטרה שלי היא להיות חלק מעתודת האנשים שיקדמו את הפתרונות קדימה. ויש לי עוד הרבה חלומות להגשים בתחומי הבריאות ורווחת המטופל".

ספרי על הקשר שלך עם אמ"ן.
"אמ"ן היא עמותת החולים הכי מדהימה שיש. הנכונות לרוץ ריצת מרתון היא בעיני יוצאת מגדר הרגיל. זו לא חכמה להתמודד עם ריצה למרחקים קצרים. המיאלומה דורשת יכולת לרוץ למרחקים ארוכים,  כשמדי פעם יש גם צעדים אחורה וזה ראוי להערצה. יש מורכבויות של טיפולים והתמודדויות אישיות, ויש לכם כעמותה תוצאות בלתי רגילות. העמותה מספקת מעטפת, עוצמה, בטחון, תקווה וגם מענה להרבה היבטים פרקטיים".

מה המסר שלך לעמיתים?
"יש מגוון התפתחויות רפואיות והתקווה היא סוד ההצלחה. אני מאמינה בזה מאוד".

ועם התקווה הזו, והידיעה שאנחנו בידיים טובות של רופאים שרוצים בכל ליבם לקדם את פני הרפואה הישראלית – הודנו לפרופ' עירית אביבי על השיחה, ואנחנו מקווים להמשך צעידה משותפת ארוכת שנים, עד למרפא.

ראיון זה נערך במסגרת סדרת ראיונות להיכרות עם אנשים שמלווים את העמותה, עומדים מאחוריה ואשר דמותם ופועלם השאירו את חותמם על העמותה. זו דרכנו להעלות על נס ולשמר את דרכה המיוחדת של אמ"ן, של מייסדיה ושל הידידים המסורים שענייננו קרוב לליבם ומלווים אותנו במסע. הסדרה מתקיימת מאז שנת 2016. לצפייה בכל הראיונות ראו מה חדש? – ראיונות עומק.

The post הולכת עם האמת שלה – ראיון עם פרופ' עירית אביבי appeared first on עמותת אמ”ן.

כבכל מגזין, אנו מראיינים דמויות מפתח שעבודתם משפיעה על קהילת המתמודדים עם מיאלומה. פרופ' תמר תדמור, מנהלת המכון ההמטולוגי ובנק הדם במרכז הרפואי 'בני ציון', קיבלה ממש בתחילת ספטמבר תואר פרופ' חבר ומתפקדת גם כרכזת לוועדת הסל מטעם האיגוד ההמטולוגי. לצד כל אלו היא שותפה אמיתית של אמ"ן בדרכה למציאת הריפוי המלא ולדאגה לרווחת העמיתים.

תמצית ה- DNA הייחודי לה מובאת במילותיה שלה במהלך הראיון כשהיא מספרת כיצד היא 'מגדלת' את המתמחות במכון להיות רופאות שהן גם מקצועיות וגם אנושיות, מלאות חמלה, רגישות ושמחה. ומכאן, הרי שברור מדוע היא רואה את המכון שבראשו היא עומדת כמשפחה שנייה עבור המטופלים.

ספרי לנו קצת על משפחת המקור שלך, המשפחה שממנה הגעת.
"מצד אבי, אני דור 21 בארץ. משפחתי, משפחת מיוחס, עלתה לארץ לאחר גירוש ספרד. המשפחה שלנו היא משפחה ציונית, סבי עבד במשרד החינוך והביא לארץ את תנועת 'הצופים', כך שהערכים שעליהם התחנכתי הם ערכי התנועה, אותי בבית לימדו, וכך גם אני לימדתי את ילדיי, שמה שחשוב זה ללכת ל'צופים'. יותר חשוב מבית הספר".

תמיד ידעת שתרצי לעסוק ברפואה?   
"לא. כשהייתי בת 12 אבי חלה בלימפומה. את בת המצווה שלי חגגנו כשהוא חובש פאה. זה היה משבר גדול כי הוא היה בשיאו, חזק וצעיר. לשמחתי, בקרוב אנחנו חוגגים לו יום הולדת 78, כך שהחיבור שלי לרפואה, ולהמטולוגיה בפרט, מגיע ממקום מאוד אופטימי ומאמין, וכזו גם אני באופיי – אופטימית.

לרפואה הגעתי כמעט במקרה. בן זוגי דאז, לימים בעלי, נסע ללמוד וטרינריה באיטליה ואני הצטרפתי אליו. רציתי ללמוד עבודה סוציאלית, אבל בתי הספר באיטליה לא היו מוכרים בארץ ולכן התחלתי ללמוד שם פסיכולוגיה. תוך כדי הלימודים הסתבר לי שהרפואה בכל זאת היתה כנראה חלום שישב בראש ובאיטליה התאפשר לי לממש אותו. כך מצאתי את עצמי בסופו של דבר לומדת רפואה".

בחיוך היא מוסיפה כי לימים הפכה לוורקוהוליקית, כמי שנוטה להתאהב במה שהיא עושה, "ובעלי עד היום מאשים את עצמו בזה".

כשסיימו את הלימודים שבו לארץ וההסתגלות בבית החולים, עם המתמחים שסיימו לימודי רפואה, לא היתה פשוטה. "השפה שלי היתה השפה שבה למדתי, המונחים הרפואיים שאמרתי נשמעו באיטלקית… אבל למזלי באותה התקופה המכון ההמטולוגי בבני ציון קיבל לראשונה תקן להתמחות בהמטולוגיה וכך נכנסתי למסלול התמחות ישיר בהמטולוגיה". 

ותוך כדי ההתמחות קיבלת את פרס 'המתמחה המצטיינת' מטעם האגודה למלחמה בסרטן.
"כן, זה היה כבוד גדול . בתום ההתמחות נסעתי לפוסט דוקטורט מחקרי במיאמי ובמשך שנתיים ערכתי מחקר על מערכת החיסון והסרטן. שם 'גיליתי' את עולם המחקר והאקדמיה, שלימים הפך למוקד עניין משמעותי עבורי, מקור שמסייע לי לא להישחק בעבודה הטיפולית העמוסה".

פרופ' תדמור משתפת שלאורך כל שנות הקריירה שלה היא מקפידה לשלב תחומי עניין  ועיסוק נוספים, כמו המחקר, לצד הקליניקה הטיפולית. ב- 4 השנים האחרונות היא, כאמור, מרכזת את הגשות האיגוד ההמטולוגי לסל התרופות. "זה עיסוק שיש בו המון סיפוק ועניין, זה להיות חלק מתהליך משמעותי שמשפיע על הרבה אנשים".

איך משתלבים כל מגוון העיסוקים וניהול המכון עם המשפחה?
"יש לי 3 ילדים גדולים, הגדול בן 27, לומד רפואה ברומא וזוגתו בעקבותיו, ממש כפי שהיה אצלנו. האמצעית סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה והקטנה בצבא. כשהיו קטנים, התמקדתי בעבודתי בבית החולים ולא הרחבתי את תחומי העיסוק למחקר ולתחומים נוספים. למזלי זכיתי לתמיכה מבית, ולליווי של מנטורים נפלאים לאורך השנים, בהם מנהלת המכון דאז, ד"ר דינה אטיאס, שאפשרה לי לגדול לצידה, ופרופ' אהרון פוליאק, שדחף אותי למחקר וסייע לי להתקדם גם בתחום הזה, מה שהוביל אותי גם לפרופסורה"..

כמנהלת המכון ההמטולוגי ב'בני ציון', איך את רואה את תפקיד הרופא בימים אלו?
"המשימה שלי מבחינתי היא לגדל את דור הרופאים הבא. לגדל אותם להבין את המהות הרחבה של תפקיד הרופא. להבין שחלק מהתפקיד זה גם לדבר בפייסבוק לייב מול מטופלים, זה גם ללמד אותם לעשות מחקר, ללמד אותם לקיים שיחות מורכבות עם מטופלים, זה לגדל אותם לאור ה'אני מאמין' שלי שהוא להיות רופא בגובה העיניים.

לפני מספר שנים קיימנו תהליך מאוד משמעותי במכון בכל מה שקשור לאינטליגנציה רגשית. זה מבוסס על ההבנה שהידע המקצועי קיים וזמין לרופאים מאוד. מבחינה מקצועית, הכל מוגש לנו על מגש של כסף. אבל כל מה שקשור לפיתוח שלנו כבני אדם, פחות מטופל ובזה אנחנו צריכים לעסוק. איך להיות אמפטי, איך להיות בשליטה עצמית, איך להיות בשמחה ועוד.
העובדה שאנחנו מכון קטן מאפשרת לנו להיות מאוד משפחתיים ובאמת להביא את הדברים האלו לידי ביטוי".

אתם מדברים ב'בני ציון' על מעטפת טיפולית של 360, האם על זה מדובר?    
"על זה ועוד. מעבר לכך שאצלנו במכון כל הצוות מכיר כמעט את כל המטופלים ויכול לתת מענה, גם אם הרופא של אותו המטופל לא נמצא באותו היום, אנחנו מספקים סוגי מענה  נוספים. אנחנו משלבים רפואה משלימה – נטורופתיה, רפלקסולוגיה, דיקור. יש לנו רוקחת שבסיוע הנטורופתית מספקת מענה לתופעות לוואי שאותן הרפואה הקונבנציונלית לא יודעת לפתור".

איך את חושבת שאנו, המטופלים, צריכים לנהל את המחלה?
"תראו, בניהול המחלה אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא קודם כל לסמוך על הרופא המטפל. אם אדם, כמטופל, לא מרגיש שהוא סומך על הרופא שלו – הוא צריך להחליף רופא. כי ברמה המקצועית יש לרופאים גם את הידע, גם את הפרספקטיבה והניסיון וגם את הרצון להביא את המטופל למקום הטוב ביותר עבורו. המטופל מצדו צריך לנהל את חייו עם המחלה, למצוא את הדרך לחיות איתה באיכות החיים הגבוהה ביותר, עם השגרה הטובה ביותר שהוא יכול לנהל. אם הוא יכול לעבוד, למשל, אני מאוד בעד שימשיך לעבוד. ובתוך זה כמובן שאנחנו בעד שילוב של רפואה משלימה".

ומה המקום של אמ"ן מבחינתך בחיי מטופלים וגם עבורכם הרופאים?
"אמ"ן מבחינתי, היא כמו הרפואה המשלימה. גם היא משלימה את הרפואה הקונבנציונלית. היא נמצאת עבור המטופלים בדיוק במקומות שאנחנו לא נמצאים בהם. הרי מטופל שמגיע אלי לא מספיק לשאול אותי את כל השאלות שיש לו, לא מצליח לשתף אותי בכל מה שעובר עליו. העמיתים לעומת זאת, נמצאים אחד למען השני בדיוק באופן הזה. השיתוף, העצה הטובה, הפתרונות שעולים ביחד, כל אלו הם דברים שאנחנו לא מסוגלים לספק. יותר מזה, הכח של העמותה הוא עצום והיא משפיעה גם על איך שנראה סל הבריאות שלנו ומכאן על היכולת שלנו, הרופאים, לטפל".

במסגרת תפקידך באיגוד ההמטולוגי כמגישה לוועדת הסל, איך נראים 'מאחורי הקלעים' של התהליך? "רשימת התרופות בהמטולוגיה היא מאוד מאתגרת. התרופות יקרות ונותנות מענה למגוון רחב של צרכים. מדי שנה אנחנו פונים לכל המומחים של כל אחת מהמחלות ומקבלים מהם את הדירוג הפנימי שלהם. לאחר מכן אנחנו מתכנסים, צוות של בין 6 ל- 7 נציגים, בהם יו"ר האיגוד, מזכיר האיגוד, נציגי קופות חולים שמכירים את הבקשות המגיעות אל ועדת החריגים ומומחה קרישת דם. ביחד אנחנו מציגים את התועלות של כל תרופה ותרופה ומדרגים אותן. לאחר מכן גם מנהלי המחלקות מכל הארץ מדרגים. אנחנו משתדלים תמיד לבחור את התרופות שיהיו הכי משמעותיות בטיפול, גם מתוך ראייה עתידית, מתוך צפי של מה אמור להביא שוק התרופות בשנים הקרובות. ב- 3 השנים האחרונות תרופות למיאלומה דורגו תמיד באחד מ- 3 המקומות הראשונים בדירוג של האיגוד ההמטולוגי, וכך גם השנה, הדאראטומומאב דורגה במקום הראשון".

מתוך המקום האופטימי הזה, איך את רואה את עתיד המיאלומה? האם הריפוי קרוב?
"אני מאמינה שבתוך מספר שנים ה- T-CAR ישתכלל ויתפתח וייתן מענה הולם. זה יקרה. אני אמנם אופטימית חסרת תקנה, אבל התקדמנו המון במחקר של המיאלומה בשנים האחרונות ואני בטוחה שזה יקרה".  

מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?
"לעצמי אני תמיד מאחלת להמשיך ולהתחדש במה שאני עושה, כי זו הדרך מבחינתי להישמר מפני שחיקה. בתחום המחקר, אני מתעניינת בימים אלו בכל מה שקשור לביג דאטה. בחיים האישיים אני משתדלת לשלב תמיד פעילות ספורטיבית. בין אם זה שחייה, רכיבה או ריצה – תמיד להיות בפעילות ולעשות משהו נוסף".

ומה את מאחלת לעמיתי אמ"ן?
"אני מאחלת לכל העמיתים להיות שלמים בתוך התהליך שהם עוברים ולחיות בשלום ובאיכות חיים טובה עם המיאלומה".

בנוכחותה של פרופ' תדמור, איחלנו לעצמנו שתמיד נהיה מוקפים ברופאים שרצונם הטוב הוא נר לרגליהם בטיפול, ושכמותם יגדל דור הרופאים הבא. 

ראיון זה נערך במסגרת סדרת ראיונות להיכרות עם אנשים שמלווים את העמותה, עומדים מאחוריה ואשר דמותם ופועלם השאירו את חותמם על העמותה. זו דרכנו להעלות על נס ולשמר את דרכה המיוחדת של אמ"ן, של מייסדיה ושל הידידים המסורים שענייננו קרוב לליבם ומלווים אותנו במסע. הסדרה מתקיימת מאז שנת 2016. לצפייה בכל הראיונות ראו מה חדש? – ראיונות עומק.

The post לטפל בגובה העיניים – ראיון עם פרופ' תמר תדמור appeared first on עמותת אמ”ן.