על ריצה ומיאלומה: סיפורו האישי של עדי שי

פברואר 2010. שבוע לפני מרוץ סביון ה-2 למרחק 10 ק”מ.

עד אז, שמרתי קצת על המשקל (לא ממש הצלחתי…) הפחתתי בעישון (קצת הצלחתי…) ועסקתי בספורט לא מחייב אך חביב עליי כמו קטרגל, רכיבת אופניים (שטח), ספינינג ומעט ריצה.

במשך הזמן הזה, לא הבנתי מדוע הכושר שלי אמנם סביר, אך אינו משתפר. הרגשתי “בסדר” אבל משהו ביכולת הגופנית, בסיפוק הפנימי, היה תקוע… היה חסר.

ואז חבר טוב הציע לי להצטרף למרוץ 10 ק”מ (בסביון) אשר התקיים בסוף אותו שבוע.

כמובן שחששתי מהמרחק, “מה? אני? איך? מעולם לא עשיתי זאת.. וכו'”.

עד אז רצתי לכל היותר 40 דקות פעם בשבוע, ללא מדידת מרחק וזמן… בכל זאת החלטתי לנסות ולבדוק את עצמי. עוד באותו ערב יצאתי לריצה של 9 ק”מ! כ- 55 דקות!

(אגב, כל אחד ואחת (!)  יכול/ה להגיע ליכולת ריצה של 5 ק”מ בכ-4 חודשי אימון !)

את הרגע שבו סיימתי לא אשכח לעולם. תחושת התעלות נדירה. סיפוק עצמי מטורף. אין ספק – אלוהי הריצה נגלה בפניי.

מאז 5 שנים, 7 מרתונים, עשרות מרוצי חצאי מרתון ו- 10 ק”מ ואלפי ק”מ של חוויות מדהימות ומרגשות מעולם הריצה. שמחה, סיפוק, הצלחה, קושי, עייפות, התרגשות, עם חברים, עם מתאמנים, יחד, לבד, עם מוזיקה ובלי, בשעות המוקדמות של הבוקר, בערב ובלילות ללא שינה, ליד הבית, בפארק הירקון, בפריז, בהרי ירושלים, בעמק יזרעאל ועוד. הפסקתי לעשן, התחלתי להיות מודע יותר לתזונה שלי, הכרתי חברים חדשים ומיוחדים. הפכתי להיות פעיל יותר, מחייך יותר, ו – בריא יותר.

פברואר 2015, אני בקושי יכול לזוז, כאבי גב עזים, הובילו לאשפוז ומסתבר כי חליתי במיאלומה נפוצה. יש נגעים ליטיים בכמה חוליות בגב והמחלה “סוערת”. מיד התחלתי בפרוטוקול טיפול אגרסיבי.

אני, המרתוניסט, הבריא, החזק, נמצא בשיא כושרי מאז ומעולם, שהפסיק לעשן, עבר לתזונה טבעונית בריאה, בעלים ומאמן של 2 קבוצות ריצה כ- 30 מתאמנים. כן. אני.

אבל דווקא שם, בחדרי בבלינסון, ברגעי ההמתנה וזיכוך הדעת, ברגעי השפל של הגוף והנפש, בייחוד ברגעי החולשה, לפני ותוך כדי ההשתלה והטיפולים הכימותרפיים – הבנתי עוד יותר מהי הריצה עבורי. מה היא מסמלת ומה היא מאפשרת.

יחד עם השאיפה הברורה להבריא ולחזור לחיק משפחתי האהובה, לעבודה ולשאר השגרה שבחיי (ותוקירו את השגרה שלכם – היא אינה ברורה מאליה) היה לי ברור שאני צריך יותר!

אם קודם היוותה הריצה עבורי פעילות הישגית, חברתית, מקדמת בריאות ומאפשרת זמן פנאי איכותי עם עצמי, עכשיו התשוקה לחיים בריאים, טובים ומלאים יותר פגשה את הצורך לשפר את מצבי הגופני. ואין יותר קל מאשר לשפר את הכושר הגופני, לראותו ולהרגישו כמו בריצה.

שינויים באורח החיים כטיולים, פנאי, תזונה נכונה, שלווה ועשייה מכל סוג שהוא הינם מתבקשים ומומלצים, אולם, לדעתי ותחושתי, הם לא יחליפו את התחושה העילאית (לכל אדם – חולה ובריא כאחד) כפי ששיפור הכושר הגופני יביא. תחושת המסוגלות לרוץ 5 ק”מ לאדם שלא יכול היה לרוץ 100 מ’ היא תחושת הישג וסיפוק אדירים! ואין כמו תחושת הריחוף והרוח החולפת על הפנים המסמלת יותר מכל – חיים. אז אני רקמתי לי תוכניות…

במצבי הגופני, תשוקה  זו לא היתה מובנת לאף לא אחד מן המבקרים אותי, לא למשפחה, לא לחברים הרבים ואפילו הרופאים והאחיות במחלקה לא הבינו מאיפה “נפלתי” עליהם. כל הזדמנות יורד מהמיטה, מתהלך במחלקה, מדווש על מכשיר האופניים,  “גונב” דקות של יציאה ושוטטות באוויר הפתוח וכל היום מדבר על ריצה, אימונים, בריאות, טבעונות, מרחקים, מרוצים (עד כדי כך שאחד האחים ביקש ממני תוכנית אימון ריצה ל- 10 ק”מ).

“אתה במצבך, רק תדאג להרגיש טוב, להתחזק, לנוח”, אמרו כולם.

אבל אני גיליתי כי דווקא השאיפה לחזור ולהתאמן, מעלה את רמת המודעות שלי גבוה גבוה, בעיני רוחי אני רץ למרחקים ארוכים יותר, רץ מהיר יותר ובכושר טוב יותר משהייתי בו מעולם.

זהו מסלול הניצחון שלי. מסלול חזרה להיות בריא וחזק עוד יותר ממה שהייתי קודם. אם קודם שאפתי לחיים טובים, איכותיים ובריאים יותר, עכשיו אני שואף להרבה יותר. הרבה הרבה יותר.

היטיב להגדיר ג’ שיהן :

“התשוקה לריצה היא בעצם התשוקה לפוטנציאל לעוד ועוד חיים”

קראו את המשפט הזה שוב. ושוב.

אז גם תבינו מהו שורש המוטיבציה, מהיכן התשוקה של אלו אשר בצידי הכביש, בפארקים או בכל מקום אפשרי, ובכל מזג אויר ושעה, מול עיניכם, רצים, רצים ורצים…

ואז – אם גם בכם פועמת התשוקה, צאו לרוץ ! עכשיו.

שנה לאחר מכן, פברואר 2016, סיימתי את מרוץ חצי מרתון תל אביב ובאפריל 2016 רצתי את מרתון רוטרדאם, הולנד. וזו מבחינתי רק ההתחלה.

אין לראות באמור המלצה לעסוק בריצה. אנו ממליצים לעמיתינו ולשותפינו לדרך לבחור בפעילות הגופנית המתאימה והנכונה לכל אחד באופן אישי, תוך התייעצות עם הרופא המטפל.