עופרה לזרוביץ – התמודדות עם סרטן באמצעות הצגה – מרץ 2013

האבחנה למחלת המיאלומה הייתה בסוף 2006, הסימנים המוקדמים היו דימום מהרחם שלא פסק, כאילו גופי צועק משהו. כשאמרתי לרופא הנשים הוא הביט בי כמו על משוגעת. לאחר מספר ביקורים אצל רופא הנשים, שלא מצאו שום סיבה לדימום הבלתי פוסק, נגשתי לרופא המשפחה וביקשתי שיעשה בדיקות דם.

הטענה שהעליתי בפניו הייתה שגופי אינו כתמול שלשום. בבדיקת כימיה פשוטה נמצא אלבומין נמוך ופרוטאין גבוה. רופא המשפחה סיפר לי אחר כך שראה את הבדיקות וחשש שאכן חליתי במיאלומה. נשלחתי לבית חולים קפלן, פעם ראשונה ששמעתי את המילה –”המטולוגית”.

לאחר בדיקת מח עצם שתוצאותיה הגיעו תוך כמה שעות הרופא אמר לי “עופרה, מצאנו תאים סרטנים”. אני זוכרת זה היה יום חורפי, הגשם לא פסק לרגע. אישה בת 47 בשיא פריחתה. הדבר הראשון שעלה לי “מה זה הסרטן הזה באמצע החיים”.
לאחר שעה של צילומים ברנטגן, צילומים מכל צד, מתחילה לחקור, לשאול, להבין ולכעוס על העולם.

בתחילה הוחלט לא לטפל בי בשום צורה, לאחר חצי שנה הוחלט לתת לי משהו על פי פרוטוקול מחלה.

פה החלטתי שאני לא הולכת בדרך הרגילה של פרוטוקול רגיל של מחלה. באותו זמן הייתי תלמידה בשיטת עוצמת הרכות – שיטת טיפול גופנפש , שכיום אני מורה בה.

דיברתי עם הסרטן, הקשבתי לו, הצהרתי הצהרות חיוביות, עשיתי שינויים תזונתיים, התיידדתי עם הסרטן והחלטתי למצוא עבורי רופא שיתפור לי חליפה שמתאימה לי, לצרכי  ולדרך שאני מאמינה בה.

הדרך שאומרת שמול כוח יבוא כוח נגד.  ביקשתי ללכת בעדינות. כאשר עברתי לד”ר הרדן, הרגשתי שהוא איש שמסתכל לי בעיניים, רואה אותי ומקשיב לי .

לאחר כשנה שבה עשיתי רק בדיקות ד”ר הרדן טען שצריך להתחיל טיפולים. טופלתי בתלידומיד ודקסמתזון המחלה מיד נרגעה, המינון ירד בהדרגה. כאשר הוצע לי לעבור השתלת מח עצם עצמית שוב ביקשתי לעשות זאת ללא כימותרפיה ושוב פגשתי את הרופא שמקשיב ורואה, ולי זה היה דבר חשוב ביותר בכל התהליך.

החלטתי שאינני רוצה השתלה. המחלה ברמיסה כבר 3 שנים, אני מתפקדת כרגיל.

לפני חודשיים התחלתי לקבל זומרה לאחר שהתגלה שבר בחוליה.

במסגרת ההתמודדות עם הסרטן, כתבתי הצגה שנקראת “איבלע וריק” שפירושה בעברית תבלעי ואל תירקי, ההצגה מתארת את גילוי המחלה והדיאלוג עם הסרטן. ההצגה עוזרת לי להתמודד ומהווה עבורי עוד שלב בריפוי.

 

דברים שכתבה נוהר לזרוביץ, בתה של עופרה:


אימא שלי בריאה.

אימא שלי חולה. 

אימא שלי מספרת את הסיפור שלה. 

סיפור שנדמה שהתחיל ברחובות אך בעצם התחיל בבאר שבע. 

סיפור שנדמה שהתחיל בבית החולים אך בעצם התחיל בבית. אולי בסלון,
אולי במטבח, אולי בחדר השינה. 

סיפור שנדמה שהוא עצוב, אך הוא בעצם גם שמח. 

סיפור שנדמה שהוא ישן, אך בעצם הוא מאוד מאוד חדש. כי רק עכשיו גילו אותו. 

אימא שלי הוציאה את הסיפור הזה מתוך הקליפה הקשה שלו שהיא בעצם מאוד עדינה. קליפה שהיא גם טובה וגם רעה. 

בכלל, הרבה דברים הם גם טובים וגם רעים.
הטוב והרע מתערבבים לכדי מציאות שאותה אנו חיים. 

הטוב והרע משתקפים בכל דבר, השמש מאירה אותם באופן שונה בשעות שונות של היום.
ואנחנו רק יכולים לבחור על איזה צד להסתכל.

זאת המציאות, וזה הסיפור.