עו”ד גידי גלבוע – המיאלומה שלי, מאי 2007

שמי גידי ואני עוסק בשמאות רכוש וחקלאות, תחום רחב המחייב את העוסק בו להתמצא בהנדסה, חשמל, אלקטרוניקה, מחשבים, בנייה, אופטיקה, מזון, ייצור ושיווק, טקסטיל, אופנה, ואפילו רפואה ותרופות, רוקחות, רעלים וכל הכרוך בכך. שמאים הם בדרך כלל אנשים עסוקים מאוד הנעזרים בחושיהם כדי לבחון, לבדוק ולהעריך מצבים שרוב האוכלוסייה טרם נקלעה אליהם.

כמו גברים רבים סבלתי גם אני בשקט מכאב גב טורדני, שהיה מתעצם ונחלש לפי מידת עיסוקי בספורט המועדף עלי – סקווש. בשנת 2002 החל “עוד התקף רגיל” של כאבי גב. “שוב חוליות L4,5 הידועות לשמצה”, חשבתי לעצמי. אבל הפעם הכאב לא נעלם. לא הייתי מסוגל להתכופף או להתיישר ובהתאם לכך פחתה מאוד יכולתי לעבוד. יתר על כן, הכאב החל לטפס במעלה החוליות כשהוא מתנחל מעת לעת באתרים חדשים, ומודיע “אני פה”.

אז הכרתי את “מרפאת הכאב”. אתה מגיע אליה מקופל כמו “שוקולד מקופלת” ויוצא זקוף כמו תורן – עד לפעם הבאה. הטיפול אינו מכאיב או חודרני, אך גם אינו מרפא. הרופא היה הוגן ואמר לי: “יש לך בעיה גופנית אחרת שגורמת לכאבים העזים. המשך בבדיקות עד שתאתר את המקור”. צילומי רנטגן, CT, MRI, צפיפות עצם, בדיקות דם, שתן וכל נוזל אחר שנשאב בששון, נשלחו למעבדות. בפנים קודרות ניגש אלי הפרופסור, מנהל המחלקה ובפיו שתי בשורות (טובה ורעה). “גילינו את המחלה – אבל אנחנו לא יודעים איך לרפא אותה.”

על הרגע הקשה של קבלת הבשורה, אפסח. לא בכיתי, אבל גם לא השתוללתי משמחה. בראש חלפה מחשבה – “איך אני מופיע מחר בבית המשפט בדיון חשוב שבו תלוי גורלו של אחד מלקוחותיי”. ביקשתי מהרופא ארכה לתחילת הטיפול – אולי ביום שני? לא אשכח את תשובתו: “תגיד – אתה חושב שקיבלת שפעת?!” טיפולי הכימותרפיה החלו בו ביום. אין זו חוויה מומלצת, אך עם חוסן נפשי מסוים ניתן להתגבר על הקשיים. במקביל לעבודתי, נרשמתי אז ללימודי משפטים. בעת התרחשות האירועים המתוארים כאן סיימתי בהצלחה את שנת הלימודים הראשונה.

המשך הטיפול היה השתלת מח עצם שאחריה החלמה ארוכה. בין הסדינים היה לי המון זמן למחשבה על המשך דרכי. לצאת לפנסיה? להמשיך לעבוד “כאילו כלום”? לטייל? ומה יהיה על לימודי המשפטים? את התשובה סיפק ד”ר גל שדיווח לי בצורה עניינית מה ניתן לעשות בתור “חולה מיאלומה”. “ייתכן שתתקשה קצת בהתחלה בספורט אתגרי. ביחס לשאר – אין לך מגבלה.”

קיבלתי את העצה. באוניברסיטה התארגנו הסטודנטים (רובם במחצית גילי) להקלטת וצילום חומר הלימוד וההרצאות, תיווכו ביני לבין המרצים והמזכירות וגם הפעילו לחץ כשזה נראה להם נחוץ. חברת “טבע” הכינה לי “ערכת כימותרפיה” ביתית שבזכותה יכולתי לעזוב מדי פעם את בית החולים למספר ימים ולהגיע למבחנים, כשמתחת לבגדים אני מחובר לטיפול הרלוונטי. כך משכתי את הלימודים לשנה ב’, ג’ וגם ד’. בסיום זכה כל הצוות לעוגה מאפה בית מכל הלב.

את הבשורה על שובה של “מילי” קיבלתי מתוצאת בדיקת מח עצם שעברתי לאחר שכבר שבתי לעבודה והייתי בשלב ההתמחות במשרד עו”ד. הצוות הרפואי נלחם להשיג הפוגה נוספת באמצעות תלידומיד במינון גבוה, אבל לאחר זמן-מה התרופה החלה להתעלל בי בתופעות לוואי נוירו-פתיות, עד שהוחלט להפסיק את השימוש בה – בצער, שכן “מילי” ספגה ממנה נוק-אאוט רציני.

נקבע שעלי להתחיל טיפול ב”וולקייד”, תרופה שעדיין לא נמצאה ב”סל” באותה עת. המשמעות הכספית של הטיפול הייתה מעבר להישג ידי. פניתי לכל הגורמים המוכרים. כולם הבינו לליבי, אולם היד קצרה מלהושיע. שנה לפני כן הצטרפתי לעמותת אמ”ן ובעזרתה התאפשר לי להתחיל את הטיפול. מה אומר לכם, לא עשו הרבה החבר’ה – רק הצילו את חיי.

בימים אלה התקבלתי כחבר ללשכת עורכי הדין בישראל וגם צוות המחלקה ההמטולוגית ב”סורוקה” זכה בעוגה מאפה בית.

עם חברים כאלה, נזכה בוודאי לאפות עוד עוגות רבות…