סיפורו האישי של צבי וינוגרד – ממצב של מחלה לרמיסיה ושינוי פוקוס

בינואר 2014 השתנו חיי והשמים נפלו עלי. 

עד אז ניהלתי חיים פשוטים ורגילים, כמהנדס אזרחי ובעל חברת ניהול ופיקוח פרויקטים הנדסיים “צ.א.ו. מהנדסים בע”מ”, לא היה לי זמן לחשוב או לחשוד שמא עלול לקרות דבר שימנע ממני להמשיך ולעבוד גם אחרי גיל הפרישה. הייתי עסוק כולי בעבודה, בית, משפחה ונכדים, בילויים ופתאום – HOLD .

נחזור קצת אחורנית בזמן.

שמי צבי וינוגרד. השנה אני בן 70. נשוי למעלה מ- 47 שנים לאותה האישה שתחיה, אבא לבת ובן בוגרים וסבא ל- 5 נכדים. הגדול הוא בכיתה י”א והקטנה בכיתה א’. במקצועי אני מהנדס אזרחי בוגר הטכניון בחיפה. אני מזכיר עובדה זו כי יש לה קשר עקיף לנושא.

בשנת 2013 ניהלתי פרויקט גדול של תחנת שאיבה לביוב. רוב שטחה של התחנה הינו תת-קרקעי ובעומקים של למעלה מ- 12 מטרים. במשך שעות רבות נדרשתי לרדת ולעלות על סולמות ארעיים ופיגומים זמניים למיניהם לתחתית הבור על מנת לוודא ביצוע נכון ומקצועי.

בשלב כל שהוא התחילו כאבים ברגליים במיוחד בכפות הרגליים. לתומי חשבתי שזה עקב מאמצי הטיפוס והירידה לבור התחנה. הכאבים הלכו והחריפו עד שנאלצתי להביא מחליף למשימה זו. 

במשך תקופה ארוכה ביקרתי אצל טובי הרופאים, החל מאורתופדים ועד למומחים לנוירולוגיה, אך אף אחד מהם לא עלה על הבעיה. כולם טענו בתוקף כי יש לי בעיה בחוליות הגב. בעקבות זאת עשיתי רפלקסולוגיה ודיקור סיני. שום דבר לא עזר.

ינואר 2014

באחד הימים שמתי לב שהקרסוליים שלי התנפחו מאד והפכו לבצקות בשתי הרגליים. מיהרתי לרופא המשפחה שביקש ממני לבצע מספר בדיקות באופן דחוף.

התוצאות לא אחרו לבוא.

הרופא צלצל לי ביום שישי בצהרים והודיע לי שהכין טופס לאשפוז בבית חולים ושאסע מיד למיון. הבדיקות שלי יצאו גבוהות מאד וחריגות. לא רציתי להתאשפז ביום שישי ולכן ביום ראשון שלאחריו הגענו למיון במרכז הרפואי איכילוב ושם העלו אותי לפנימית ב’ לצורך אשפוז.

במהלך האשפוז, נקראה ד”ר יעל כהן מהמחלקה ההמטולוגית בבית החולים להתייעצות. ראיתי מיד שהרופאה היא מלאך, מקצועית מאד, קשובה לחולה. היה לי ברור שאם אצטרך את המחלקה ההמטולוגית – ארצה את דר’ כהן כרופאה שתמשיך לטפל בי. לאחר אין סוף בדיקות כולל ביופסיה, דיקור להוצאת מח עצם ועוד כל מיני עינויים קטנים, הרופאים מגיעים למסקנה: יש לך מחלה המטולוגית ועליך לעבור לטיפול המשך במחלקה המתאימה. וכך אכן הפכתי למטופל של ד”ר יעל כהן.

כבר בביקור הראשון אצלה התבשרתי שיש לי מיאלומה נפוצה בתוספת עמילואידוזיס וניאורופטיה ברגליים. הטיפול שהומלץ על ידי ד”ר כהן כלל תרופות ביולוגיות מאד יקרות שחלקן לא היו בסל התרופות ונאלצנו לקנות על חשבוננו. ביטוח הבריאות שלנו לא השתתף ובסופו של דבר חלק שילמה הקופה.

לשמחתי כעבור כ- 4 חודשים חל שיפור די ניכר ואף הצלחתי ללכת ללא עזרה, וזה לאחר שבמשך שלושת החודשים שקדמו לכך נאלצתי להסתייע בכסא גלגלים בגלל כאבי הרגליים והסחרחורות מהן סבלתי למכביר. בהמשך אושפזתי פעמיים נוספות בעקבות הסחרחורות, שהתברר כי הן תוצאה מפגיעה בכליות. במחלקה הכינו אותי למצב שאצטרך השתלה עצמית ואף עברתי פרוצדורה לשאיבת תאי אב ואפילו דובר על “ייבוש הכליות” ודיאליזה ארוכה.

לשמחתי מאז באופן הדרגתי המחלה הלכה ודעכה לאיטה בעזרת טיפול בכדורים שונים וביקורים סדירים אצל ד”ר כהן ובדיקות מעקב לעתים מזומנות.

היום אני נמצא ברמיסיה (הפוגה) מלאה, לא נזקקתי להשתלה, איני צורך שום כדורים ומקווה שהמצב יימשך כך. אני מבקר אצל ד”ר כהן אחת ל- 3 חודשים ומבצע בדיקות שגרתיות. יחד עם זאת, בעקבות האירועים שעברו עלי, החלטתי לצמצם את הפעילות של החברה שבבעלותי למינימום ולעסוק גם בדברים אחרים חוץ מעבודה. התנדבתי לעמותת “אור ירוק” ועמותת “פוש” (עזרה ותגבור לתלמידי תיכון במתמטיקה) ואני מחפש אפיקים נוספים התנדבותיים לעסוק בהם.

מאי 2016

השתתפתי לראשונה בכנס השנתי של עמותת אמ”ן במכון ויצמן וכן, השתתפתי גם בכנס בנושא שהתקיים במרכז הרפואי ת”א (איכילוב). איני לוקח חלק במפגשי חברים לדרך, על אף שאלו מומלצים בחום על ידי העמותה כהזדמנות למפגש, שיחה, חברות והחלפת דעה עם אנשים שעוברים חוויות דומות. כמו כן איני מגיב או יוזם הודעות בקבוצת הפייסבוק, אלא רק לעתים רחוקות, אך לרב קורא את הסטטוסים.

ינואר 2017

המוח עדיין מסרב להכיר בכך שאני “חולה בחופשה” ולכן אני מנסה להתנהג כאילו הכל בסדר. אני נוסע לחופשות בחו”ל, בהן גם חופשה ביפן לאחרונה. 

העבודה היא כעת דבר משני עבורי ואני מתרכז במה שבאמת מעניין אותי.

מאחל לכולכם הרבה בריאות ושהמחלה לא תגביל אתכם. נסו לחיות כרגיל, במיוחד אם אתם בגיל העבודה ומטופלים בילדים.

 

הערה חשובה

בכוונה לא צוינו שמות התרופות בהן טופלתי, לא פרטתי את כל הבדיקות שעברתי ולא ציינתי את ערכי תוצאות הבדיקות. כל זאת מתוך ההבנה כי כל אדם מגיב אחרת לטיפול. ערכי התוצאות יכולים להיות זהים ועדיין, מה שתקין ונכון עבור האחד אינו בהכרח זהה אצל האחר.