סיפורה האישי של סיגי הברי – דצמבר 2018 – לנצח את ‘מיא’

שמי סיגי הברי, בת 51, גרושה ואם לשתי בנות בוגרות. לפני כשנה וחצי, מאי 2017, חגגתי את יום הולדתי ה- 50 במסיבה גדולה ושמחה. במסגרת חגיגות ה- 50 נסעתי גם עם האחיות שלי לצימר ללילה אחד. במשך היום היה נהדר. היינו בבריכה, בישלנו ארוחת ערב והאווירה היתה כיפית ביותר. עד שהתחילו לי כאבים נוראיים בעצם החזה. כאבים שאין לתאר אותם, ההרגשה כאילו מישהו מחזיק צבת, צובט את עצם החזה בעוצמה בלתי ניתנת לתיאור במטרה לשבור את העצם, משחרר אחיזה לרגעים ספורים ושוב צביטה…ככה במשך 40 דקות.

הלילה הזה שינה לי את החיים.

מיד למחרת קבעתי תור לרופא המשפחה, תיארתי לו את שקרה והתחילה שרשרת בדיקות שנמשכה כחצי שנה, עד אוקטובר 2017. רגע גילוי המחלה. המלאכית שלי, פרופ’ עירית אביבי, היא זו “שבישרה” לי את התוצאות בדרכה האופטימית. גילינו בזמן את המיאלומה הנפוצה, עוד לפני שגרמה לשברים, והסיכויים שלי לחיות שנים ארוכות הם מעודדים ביותר.

בנובמבר 2017 התחלתי טיפולים ביולוגים במחלקת אשפוז יום באיכילוב, שם טיפלו בי המלאכיות – אחיות המחלקה ההמטולוגית – שעושות עבודת קודש. הפסקתי לעבוד והחלטתי להילחם במיאלומה בכל כוחי. הרגשתי מאותגרת, אופטימית. הרגשתי שזה רק ניסיון בחיים ואני אעבור אותו. אני לא אישה דתייה אבל מאמינה באלוהים ולכן האמנתי ועדיין מאמינה שהמחלה הזו היא סוג של מתנה. קצת אבסורד אבל כן, הרי היא תשנה לי את החיים. לא יודעת איך, אבל בהחלט תשנה.

ההתמודדות עם הדרך היתה טובה מאוד בעזרת משפחתי היקרה מפז, הן המצומצמת והן המורחבת, לצד חבריי המדהימים, אלו שהיו שם עוד לפני המיאלומה ואלו שהכרתי בדרך. כולם נרתמו לסלק את “מיא” (ככה קראנו לה, קיצור של מיאלומה). אנחנו משפחה מכניסת אורחים אבל הפעם אחייניתי ביקשה ממני לא להתנהג אליה יפה. לא לכבד אותה במיני מתוקים על השולחן ולא לתת לה להרגיש בנוח בביתי, כפי שאני נוהגת לעשות :). הקשבתי לאחייניתי. חיבקתי את “מיא”, כפי שאני נוהגת לעשות עם אורחיי, אבל ביקשתי ממנה ללכת…. הבהרתי לה שאין לה פה מקום. שלמרות שאני נחמדה אני אלחם בה עד הסוף אם תחליט להישאר. ואני אנצח!!!

בנוסף לטיפולים הקונבנציונליים, טופלתי בטיפולים אלטרנטיביים, אנרגטיים, דמיון מודרך, ריקוד, מדיטציה, נשימות. הכל כדי לרפא את הגוף. אני מוקפת במטפלות שטיפלו בי באהבה. הרגשתי מנצחת!!!

במרץ 2018, עברתי השתלת מח עצם עצמית. הבידוד, נשירת השיער. הם שברו אותי ופירקו אותי לרסיסים. בימי הבידוד הבנתי בדיוק מה זה להיות חולת סרטן. לא יכולתי לאכול או לשתות. הייתי חלשה. הייתי מחוברת למורפיום.

אני חולת סרטן! הפחד חילחל בי. התפרקתי טוטלית! יש לי סרטן! אני יכולה למות! הפחד שיתק אותי. לא הכרתי את האישה ששוכבת במיטה עם הרחמים העצמיים. לא רציתי שירחמו עליי. זה היה גדול עליי. כל מה שרציתי זה להיעלם. שבוע לאחר הכימו התחילה נשירה ובהחלטה כואבת הבנות שלי גילחו לי את השיער. אקט שלווה בבכי קורע לב. זהו. חולת סרטן עם קרחת! שבוע ימים של בכי בלתי פוסק.

אבל אני פשוט אי מוקף בים של אהבה ומלאכים טובים וההתפרקות לא נמשכה זמן רב. חודש אחרי כבר הצלחתי להוציא את עצמי מחוץ לבית.

במשך שנה לא עבדתי. בנובמבר 2018, ממש לאחרונה, חלפה בדיוק שנה מתחילת הטיפולים. חזרתי לעבודה בחצי משרה. המנהלים גילו התחשבות יוצאת מהכלל והם מסייעים בכל מה שאפשר. החברים מהעבודה, שהם כבר משפחה, הגיעו לבקר כל הזמן.

אז כן, אני עדיין מטופלת בוולקייד, סטרואידים וזומרה. נשארו מספר תאים בודדים סוררים.

אני אנצח אותם!!! אין לי ספק :).

 

אם שואלים אותי עכשיו – קיבלתי מתנה. נולדתי מחדש.

לכמה מאיתנו יש את ההזדמנות הזו להיוולד מחדש?

מה למדתי? פרופורציות בחיים ושהם קצרים –  כדאי לנצל אותם טוב.

רק בריאות!!!

 

וזה שיר שכתבתי לאחרונה :

אָז מָה בָּעֶצֶם עוֹשִׂים עַכְשָׁיו?

אָז מָה בָּעֶצֶם עוֹשִׂים עַכְשָׁיו?

אַחֲרֵי הַהַשְׁתָּלָה וְהַשְּׁאִיבוֹת מֵהַגַּב?

וּמַהוּ תַּפְקִידָהּ שֶׁל זוֹ המיאלומה?

ללמדני שִׁיעוּר אוֹ שְׁנִיִּים בפְּרוֹפּוֹרְצְיָה?

לְהַבְחִין בֵּין הַטָּפֵל וְהָעִיקָּר בַּחַיִּים?

לְהָבִין שֶׁאֲנַחְנוּ גרגרי אָבָק קְטַנִּים?

וּמָה בָּאָה ללמדני זוֹ הַמַּחֲלָה?

מָה תַּכְלִיתָהּ שֶׁל רְעִידַת הָאֲדָמָה?

הֲרֵי הָאֲדָמָה אֶת פיה פָּעֲרָה לרְוָוחָה

וְצָלַלְתִּי לִתְהוֹם עֲמוּקָּה עֲמוּקָּה.

חַיָּיבִים לָקוּם וְלֹא לִיפּוֹל שׁוּב לְאוֹתוֹ הבור

יֵשׁ לַעֲקוֹף אוֹתוֹ וּלְהַמְשִׁיךְ – לֹא לַעֲצוֹר

לְשַׁנֵּס מָותְנַיִים, לַעֲשׂוֹת וְלחַיּוֹת

לְהַשְׁאִיר חוֹתָם וְהָעִיקָּר לִהְיוֹת.

אָז מָה בָּעֶצֶם בָּאָה ללמדני זוֹ המיאלומה?

שֶׁלֹּא חַיִּים לְנַצֵּחַ, אֶפְשָׁר לָמוּת כָּל רֶגַע

וּמָה בָּאָה ללמדני זוֹ הַמַּחֲלָה?

לְחַשֵּׁב מַסְלוּלי מְחַדֵּשׁ וְלִחְיוֹת בָּאֱמֶת שֶׁלָּנוּ וּבתָּמִים

 – זוֹ תַּכְלִיתָהּ.