בין הנחש למיאלומה – מירה ליאונד, 2013

אמאל’ה נחש !! ואף מילה על פרויד או צ’יצ’ולינה

“רק שתדעי שעשית דבר פלילי” צרח עלי זה שטלפנתי אליו לבקש את עזרתו, “הרגת חיה מוגנת”. כולי רועדת הצצתי שוב אל גופת הנחש המפותל ששכבה אצלי בגינה, ולא באמת ידעתי מי מפחיד אותי יותר, ההוא שצרח או ההוא שלפני רגע פלש.

כבר בילדותי, הרבה לפני שעמדתי על דעתי, פחדתי מכל מה שנראה זוחל על גחונו, אקרובט עם לשון חצויה, זריז, חלק וחמקמק.

בוא נאמר שאם אני עכשיו חווה מגן עדן, אין תפוח, אין עץ דעת, אין בזיעת אפיך, אין קין ואין הבל. אני תופסת את אדם, מבקשת לחזור להיות לו צלע, ולא זזה ס”מ עד שמבטיחים לי שאין בסביבה נחש.

זו פוביה. אני יודעת. זה התחיל בילדות , התנחל וסרב להתפנות. בגיל שבע למשל, כשקנו לי את האנציקלופדיה המצוירת לילדים, הדבקתי את דף הזוחלים לדף שלפניו, כדי שחלילה לא אפול על התצלום המבהיל.

הנגב, הערבה ,שדות החיטה וסלעי צפון הארץ, סומנו כגורם עויין. את תנועת הצופים החלפתי בחברה סלונית, וגם השירות הצבאי הותאם בתפירת הוט קוטור. איכותי, יוקרתי אבל עמוק במישרד.

עם השנים ניסיתי להתמודד. המעבר מדירה לבית על הקרקע , היה בשבילי כמו טקס בגרות. שתלתי פרחים, ארחתי על הדשא וכמעט ששכחתי, עד שיום אביב אחד, לפני שמונה שנים, נכנסתי הביתה, והוא היה שם על ריצפת המטבח. לא ענק, קטן . קטן, אבל נחש. באינסטינקט של שנייה, משכתי חבילת מגבוני נייר שהיו על השיש ומשם זינקתי, אחזתי אותו ביד זרקתי לקופסת פלסטיק שעמדה ריקה, סגרתי, ורק אז רצתי החוצה וצרחתי “נחש! נחש!”

גם אז הזעקתי לוכד נחשים. פחדתי שלקטן שנתפס יש גם משפחה. אלא שלוכד הנחשים התרשם יותר מסיפור בעלת הפוביה שתפסה נחש ביד. הודיע שהסיפור יכנס כקטע הורס במסגרת הרצאותיו, ובאשר לי ולמשפחתי, הודיע נחרץ “ביקור נחש בבית, הינו סמל לברכה ומזל”.

שבועיים אחרי, עברתי טלטלה כואבת במסגרת משפחתי,  ואחרי פחות משנה, הגיעה ה”ברכה” עם תוצאות בדיקות דם שגרתיות, ואיתם ההבחנה, מיאלומה נפוצה.

אז ברכה, מזל ומיאלומה נפוצה, אני מחכה לבדיקות בבית החולים, ופתאום, ככה בזוית העין, אני שוב רואה אותו. ארוך חלק ומפותל, כרוך סביב סמל המדינה, וממוסגר באותיות העבריות “ההסתדרות הרפואית בישראל”.

“נחש” אני מקללת בלחש כאילו היה בן אדם. “איך תמיד כל הנחשים האלה מצליחים לתפוס עמדות מפתח”.

בשנות האלפיים, כשכולם מצוידים במכשירים סלולריים, אתה יכול לדבר אל עצמך חופשי, גם בלי שיחשדו שהשתבשה עליך דעתך.

בעזרתו של הסלולרי, החלטתי שהפעם תוקפים חכם. עברתי לעבודת מודיעין,לחצתי “גוגל” ומשם לרופאים ונחשים.

במלחמה כמו במלחמה. התחלתי מחיל הרפואה בצ.ה.ל. תג החיל מציג נחש מתלפף סביב חרב, על רקע אדום. הנחש, כותבים שם, הוא סמל גלובלי לרפואה, בגלל כמה סיבות. האחת, הארס שלו לעיתים יכול לשמש כסם מרפא. השנייה, אזכור מהמקורות לנחש הנחושת שבנה משה רבנו במדבר, כדי להציל את בני ישראל ממגיפה שהנחית עליהם השם כעונש. והסיבה השלישית, הנפוצה ביותר בתחום הרפואה, קשורה למיתולוגיה היונית באל הרפואה. לאל היווני קראו אסקלפיוס, והוא הוצג תמיד על ידי נחש הכרוך על מטהו. אסקלפיוס פורסם כרופא שהושיט עזרה לכל אדם, ללא קשר למעמדו ומעשיו. ולעיתים תוך סיכון עצמי. על מקדשו באקרופוליס נכתב: “אלו הן חובותיו של הרופא… עליו להיות כאל המושיע עבדים, קבצנים, עשירים, נסיכים וכל אחא, זו העזרה שעליו לתת”.

לעניין הנחש שעל המטה, אומצה האגדה שאותו אל רפואה יווני, הצליח להחיות את בנו של מלך כרתים שהוכה למוות בברק על ידי זאוס. מלך כרתים הנואש, נעל את הרופא ובנו בחדר וקיווה לנס. נחש הזדחל מתחת לדלת והרופא הרגו. נחש נוסף זחל לחדר והפעם עם עלה, בעזרתו הצליח הרופא [ אסקלפיוס], לרפא את המת. מאז אותו מקרה, ניקשר הנחש בשמו של אסקלפיוס, ובמקדשים שניבנו לכבודו, זחלו בצורה חופשית, נחשים לא ארסיים. ליקקו את פצעיהם של החולים, והחישו את החלמתם.

נחשים באגדות, מתברר, אומצו גם בתקופות מאוחרות יותר , והפעם כסמל לחוסן ומאבק. מי לא מכיר למשל את תג יחידת הצנחנים. האגדה בחטיבת הצנחנים מספרת שאת סמל הנחש הארסי, המציא ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, בראשית שנות החמישים. שם חטיבת הצנחנים הוא “שפיפון”. גדוד 890 מכונה “אפעה” גדוד 202 הוא “צפע”, וגדוד 101 “פתן”.כל ההסברים נתמכים  בפסוקים מהתנך: ספר ישעיהו י”ט כ”ט וספר בראשית מ”ט. אבל האגדה שהכי אהבתי מסתובבת כבר שנים בין החיילים, ומתייחסת לסמל הצנחנים : נחש עם כנפיים. לפני שהוקמה חטיבת הצנחנים, מספרים שם, נשיא מצרים דאז לעג ואמר, כשלישראל יהיו צנחנים, לנחשים יצמחו כנפיים. אז הראנו לו.

התחלתי את כתיבת הטור בהצהרה על פחד בלתי נשלט, וסיפרתי על אירוע. כשצללתי לדוג אינפורמציה, כבר הייתי עסוקה בפרשנות, זו הצליחה לייצר בי רגש מתון יותר, ועם הרגש החדש, מגיעה בהתאם גם התגובה החדשה.

זה לא שנגמר הפחד. ממש לא. אבל עם התהליך, נולד בי האומץ ליישר מבט בלי לצרוח, בלי היסטריה, ולהיערך בהתאם. ככה פתאם זה עם הנחשים וככה עם המיאלומה.

מירה ליאונד.