מהמסע לנפאל, למסע חיי: מיאלומה, לא אכנע לך – דבורה פולצ’אק

לקח לי הרבה זמן לאזור את האומץ ולהגשים את חלום הטיול. רק בגיל 52, אחרי שהבן עשה את הטיול הגדול שלו, החלטתי שגם לי מגיע ואפילו עשיתי קורס של מלוות קבוצות לחו”ל. טסתי לנפאל, מקום קסום ביופיו, והתרגשתי להתחיל את הטיול האמיתי. תוך כדי ‘תנועה’, הרגשתי כיצד אני מדדה מאחור. כל מדרגה (ובנפאל כידוע, לא חסרות מדרגות) הפכה לאתגר. כל טיפוס היה קשה. התחושה המרכזית שגאתה בי היא: פ-א-ד-י-ח-ה-! אני אמורה להיות בכושר, הלא הרגע סיימתי את הקורס. אני מתוכננת ללוות קבוצות כשאני צועדת קדימה, ולא מזדחלת בסוף הקבוצה. אבל הראש אומר לעצמו דבר אחד, והגוף בשלו, לא סוחב. בתמימותי, חשבתי שמדובר בבעיית כושר שחייבת התייחסות.

רק כשחזרתי לארץ, בנובמבר 2013, גיליתי שאין מדובר בחולשה חולפת. תחילה, סברו שמדובר בחיידק נפאלי שסחבתי עמי. אחרי מספר בדיקות, שבין היתר גילו אנמיה בדרגה 6 (כלומר, כמעט ולא היה לי דם בגוף) ועצמות ‘פריכות’ במיוחד – התבשרתי שיש לי סרטן – מיאלומה נפוצה. המילה הזאת, סרטן. היא לא באה לבד, אליה מתלוות תחושות של הלם, חנק, פחד נורא, דאגה קשה, חשש, כעס, עצב. הכל מתערבב יחד ומשתק אותך. אבל אין לך זמן להיות משותקת.

תוך שלושה ימים מהרגע בו ישבתי על הספסל ההוא, כבר אושפזתי בבי”ח בילינסון, כשבכירי המחלקה ההמטואונקולוגית, ובראשם ד”ר הילה מגן, מלווים אותי בכל צעד ושעל. המעבר היה חד מאוד – ממקום מגוריי בקיבוץ אילות שבדרום הרגוע אל מסדרונות המחלקה ההמטואונקולוגית בבילינסון ולטיפולים כימותרפיים אינטנסיביים שהחלו מיידית. אחרי כל טיפול שנמשך כשבוע, הגוף היה נחלש מול המנות התרופתיות שקיבל, מה שגרם לי להתעלפויות, בחילות והעלאה של חום הגוף. לאורך החודשים הללו, כמעט ולא יצא לי לשוב לקיבוץ איילות, מקום מגוריי. רוב הזמן ביליתי באשפוז או בבית הוריי, כאשר משפחתי – העוגן שלי – בניי, נכדי והוריי, איתי בכל העת. על הדף זה נשמע מעט, אבל חצי שנה של כדורים, הזרקות ותופעות לוואי זו תקופה ארוכה מנשוא. כמובן שלא איחר היום בו קיבלתי את הגושפנקא להיותי חולת סרטן דרך מבט בראי. השיער נושר מאליו, פשוט ‘נופל’ ממך, כאילו הגוף לא משקיע כוחות ב’מותרות’. כשכבר אי אפשר להסתיר, מגיע הספר של בית החולים ושם לזה סוף. אני חושבת שזה הרגע היחיד בו נכנעתי לדמעות.

אחרי שישה חודשים, ניגשתי להשתלת מח עצם. לאחריה, כעבור חצי שנה נוספת, ביצעו בי השתלת מח עצם שנייה. זו הייתה הדרך הטיפולית, ואני, עם אמון מלא בצוות הרופאים, התנהגתי כחיילת ממושמעת. גם היום, במבט לאחור, אני בטוחה שהאופציות הטיפוליות שניתנו לי הן הטובות ביותר עבורי. ואכן, לאחר ההחלמה מהשתלת מח העצם השנייה, שגם היא בפני עצמה מתישה, קשה ומסורבלת, הגיעו בשורות טובות.

הפוגה של המחלה, כמעט באופן מלא. כשמבלים כל כך הרבה בבתי חולים, כבר מכירים את הביטויים הרפואיים, והמילים הלועזיות המסובכות הופכות מוכרות. ‘רמיסיה’, כאשר המחלה נסוגה, זהו אחד מהביטויים שכל חולה סרטן שואף להיתקל בו. כך קיבלתי כשנה של חיים בריאים. חזרתי למגורים מלאים בקיבוץ, המשכתי לעבוד בתיירות, והאופטימיות, שהייתה בי כל הזמן, הוכיחה את עצמה. גם כשהיה קשה, הייתי אומרת לד”ר מגן, שהיא עוד תסתובב איתי בעולם, ותגיד לכולם ‘רואים אותה, את האישה בת ה-80 שמטפסת פה על הרים? איתה ניצחתי”.

ואז, כנגד כל הפנטזיות, חשתי במין סתימה באוזן. עבור כל אחד אחר, כנראה שזה היה מסתכם בדלקת זניחה. אצלי, הסתבר שמדובר בגידול סרטני על עצב השמיעה. המיאלומה התפרצה שוב לחיי, בלי הזמנה וללא הודעה מראש. אמנם קיבלתי מהמחלה הפוגה, אך היא מתעקשת להוכיח שקצת יותר קשה לסלק אותה. כעת, אני מטופלת במשלב של שתי תרופות, רבלימיד וקיפרוליס כטיפול חמלה, ובתקווה שהאחרונה תיכנס לסל התרופות בקווי טיפול מוקדמים יותר, לעזרת חולים אחרים. בחודשים האחרונים אני מגיעה אחת לשבוע ל’בילינסון’ בכדי לקבל את הטיפול, ונוטלת כדורים באופן יומיומי. המלחמה לא תמה.

אני מגדירה את עצמי בזהירות כ’אופטימית יחסית’. לצד הקשיים הפיזיים ואי הוודאות, לא היה רגע אחד בו הרמתי ידיים. הסביבה התומכת שלי, חבריי מהקיבוץ שמסייעים בכל ומשפחתי, לא נותנים לי לחוש ולו לרגע שאני לבדי במערכה. החשש למות עושה שינוי. הפכתי רגועה יותר, משחררת, הבנתי כמה חשובה לי המשפחה, כמה אני שמחה שיש לי אותם. במקביל, חשוב לי להדגיש, שאני גם מקור הכוח של עצמי. בכל בוקר אני קמה מוקדם, בשש וחצי בבוקר משוחחת בטלפון עם הילדים, מתארגנת, ויוצאת ליום עבודה כרגיל. לא מוותרת על כך.

מתוך המצב של חוסר המודעות שהייתי בו בימים הראשונים לאחר האבחון, גיששתי באינטרנט ונתקלתי בפעילות של עמותת אמ”ן. התחושה שאת לא לבד, וכי יש עוד רבים כמוך, היא אכן מעודדת. לחולים במצבי אבקש למסור את תחושת ה’אפשר’. יש עוד הרבה חידושים וטיפולים תרופתיים, אפשר לנסות, אפשר להתגבר. אפשר שתמצאו את מקור הכוח שלכם, בתעסוקה, בסביבה, בתחביבים, במכרים, במשפחה, ואפשר שתמצאו אותו בעצמכם. אפשר לחיות.

הכותבת היא דבורה פולצ’ק, בת 55 מקיבוץ אילות שבערבה, אם לשניים וסבתא לנכד אחד. דבורה לוקחת חלק פעיל במיזם “חיים עם מיאלומה” של העמותה.

כתבה זו פורסמה גם ב- YNET, בתום שבוע המודעות למיאלומה והכנס השנתי האחרון של עמותת אמ”ן, שהתקיים בחודש מאי 2016.