המיאלומה שלי – סיפור אישי – מני גלס, דצמבר 2010

שלום לכולם,
אני אדם אוהב חיים, חברים, אירועים, טיולים, ים, ספורט וריקודים.
מאז נישואי, האהבה הגדולה ביותר שלי היא למשפחה.
גדלתי כ”ילד טוב יד-אליהו”: צופים, סינגל ובסקי וגרעין נח”ל בשירות הצבאי. אומנם חיפשתי חיים של שקט בקיבוץ, אבל מלחמת יום הכיפורים שינתה את תוכניותי. מצאתי עצמי כצנחן קרבי במוצב ברמת-הגולן, נילחם על חיי בפעם הראשונה. לא חשבתי אז שיום יבוא ואאלץ לשוב ולהילחם על חיי בגלל מחלת הסרטן.

בשנת 1998, לאחר שנים של כאבים באזור האגן ותלונות אין ספור, נשלחתי לצילום CT לגב התחתון ולאזור האגן, עברתי ביופסיה וזומנתי לרופא לקבל תוצאות. נסענו, אשתי ואני, מלאים באופטימיות לקבל אבחנה. לצערנו הרופא אבחן מיאלומה נפוצה והפנה אותי לקבלת טיפול. הקושי הגדול ביותר היה אז שאיש לא נתן מענה לשאלותי – מהי המיאלומה, ומה תהיה ההשפעה של מחלה זו על עתידי. קשה עוד יותר הייתה ההמתנה לפגישה עם הרופא המטפל. ימים חסרי וודאות אלה חרותים בזיכרוני כתקופה הקשה בחיי!

כשפגשתי את הרופא המטפל לראשונה, שאלתי: מהי המיאלומה, איזה סוג של סרטן היא – והאם מדובר בסוג קל או קשה? תשובתו הייתה נחרצת: “אם ניתן היה לבחור סוג של מחלת סרטן, בחרת לך חרא של סוג”. ועם זה יצאתי לדרך.

אשתי שאלה “אז מה עושים?”, השבתי מייד: “עושים הכול וכרגיל”.
היה לי ברור שבשלב הראשון עלי להתמקד בהרגעת הסביבה הקרובה אלי ומתן תיקווה לאוהבים אותי. האמנתי שאת אותה אנרגיה ואופטימיות שאשדר לסביבה – אקבל בחזרה!

ימים הוכיחו שצדקתי.
שבוע ימים לאחר שאובחנה מחלתי התבשרנו שאלישבע אשתי בהריון עם תאומות. היה ברור שממשיכים עם התהליך, למרות שהאמת הייתה שלא האמנתי שאזכה לראות אותן גדלות – והן כבר בנות-מצוה!

הבנתי שאני ניצב בפני תהליך ארוך שמורכב משלושה שלבים עיקריים:
א. הבנה והשלמה – זה מה יש ועם זה צריך לחיות!
ב. קבלת המחלה – וואלה, בזכותה אני מצליח לראות דברים שלא הצלחתי לראות קודם.
ג. לדעת להוציא את הטוב מהמצב, ליהנות מהעשייה ולהבין שההתנהלות שלי מעתה דומה לזו של פנסיונר, אלא שאני זוכה לכך טרם הגיעי לגיל הפנסיה.

מעולם לא עסקתי בשאלות של: מדוע זה קרה לי? או – למה דווקא לי? עם זאת הגעתי לתובנה שמשהו באורח חיי כנראה לא היה נכון. ידעתי שאני אדם מאוד מציאותי, יציב, מתוכנן והישגי והסקתי שהמפתח טמון בשינוי. קיבלתי החלטה לשנות – ובגדול.

בתהליך החיפוש גיליתי את תחום הרוח והתחום הרגשי. הגעתי למדריך, הילר, בשם דודי ווינברגר, שעזר לי רבות במצבים הקשים ואצלו עברתי חניכה המאפשרת לי לטפל בעצמי ובאחרים. מצאתי שתחום הרוח מתאים לי וטיפולי האנרגיות משפרים את חיי. השינוי לא הפך אותי ל”מעופף”. נשארתי אותו אדם אחראי, אבל רכשתי כלים נוספים להתמודדות. בעקבות התהליך הרגשתי שאני קשוב יותר לרחשי הלב ולרגשות ובמבחן הזמן אני שמח שהצלחתי להגיע לשינוי.

קיבלתי החלטה אמיצה – למלא את יומי בעשייה מרובה, להציב לעצמי יעדים ואתגרים חדשים. למזלי, אשתי אלישבע הבינה אותי ופרגנה לי את שעות ההיעדרות הארוכות מהבית. שאר המשפחה ובכללה בנותי: רון ועמית שותפות לכך ומוכנות לשלם את המחיר.

מצאתי עצמי מחפש מקום שבו אוכל לתרום לאחרים מזמני ומיכולותי ובו-בזמן ליהנות מהעשייה. גיליתי שככל שאני עסוק יותר אני מרגיש טוב יותר.
הגעתי למועדון “ירדן”, מועדון של הלומי קרב הנמצא בטבריה. שם מצאתי עצמי עוסק בתחביב שלי – בישול, ומכין ארוחות צהריים לחברים הפועלים במקום בחוגים שונים.
המשכתי לחפש אתגרים נוספים, והחיים גם איתגרו אותי. מישהו שם למעלה קיבל החלטה לגוון לי את החיים ולהושיב אותי על כיסא גלגלים.

החלטתי שכיסא הגלגלים לא ימנע ממני לעסוק בספורט ובריקודים שבהם עסקתי מצעירותי. התחלתי להתאמן בבית הלוחם שבחיפה בבדמינטון (כדור-נוצה) ותוך זמן קצר זכיתי במדליית ארד באליפות אירופה לשנת 2004.
שנה לאחר מכן, באליפות העולם בסין, נפגעה לי היד רגע לפני המדליה!

בצר לי חיפשתי מה ניתן לעשות ביד השנייה ונכנסתי לתחום הריקודים, ריקודי-עם וריקודים לטיניים. רקדתי בלהקות נכים שונות והופענו יחד ברחבי הארץ ובחו”ל.

האתגר הבא היה לנסות להתחרות בצורה מקצועית. באוקטובר 2009 זכיתי במדליית הכסף באליפות אירופה, ובאפריל שנה זו זכיתי בשתי מדליות זהב בתחרות גביע העולם, ובהתרגשות רבה שמעתי ברקע, יום אחרי יום, את המנון המדינה!
בימים אלה אני מתאמן לקראת אליפות העולם ומקווה לייצג בכבוד את ישראל בכלל ואת הנכים בפרט. כל הפעילות שתיארתי כאן ממלאה רק חמישה ימים בשבוע.

ליום השישי הצטרפתי לחוג השייטים שבחיפה, איתם אני מפליג לים הפתוח ולעיתים לקפריסין וליוון.

לסיכום אוכל לומר שלולא היותי חולה במיאלומה כל זה לא היה קורה…
בברכת שלום והגשמה,
ממני מני