המיאלומה שלי – כך פגשתי את התורם ה”זר” שהעניק לי את חיי

מאת מתי רביב

בשבילי, זה היה רגע מרגש מאוד. סוף-סוף עמדתי לפגוש את יואכים, האיש שתרם את מח העצם שהושתל בגופי. שלוש שנים עברו מאז ההשתלה ובשנה האחרונה התחלנו להתכתב ולהחליף תמונות משפחתיות בדואר האלקטרוני. עכשיו – נסענו לבקר אותו בביתו, בכפר קטן בבוואריה שבגרמניה. הוא ביקשני להגיע במועד שבו נוכל אשתי ואני להשתתף בטקס הטבילה של בנו הצעיר, סבסטיאן.

הכל החל לפני 12 וחצי שנים. הייתי בן 48 כשנודע לי על קינון המיאלומה בגופי. לאחר תקופה מסוימת של תדהמה הבנתי שניתן לשלוט בצרה שנפלה עלי בעזרת כימותראפיה ותרופות שונות שחלקן קשות וגורמות לתופעות לוואי לא נעימות אך יכולות להאריך את החיים. ידיעה זו עודדה אותי וגרמה לי להחליט ללמוד כמה שיותר על המחלה והדרכים להילחם בה.

לאחר התייעצות עם כמה מומחים ( בארץ ובחו”ל ), הגענו למסקנה שעלי לעבור טיפול כימותראפי במינון גבוה יחד עם השתלת מח עצמית לתמיכה. עשיתי זאת ביוני 1995 וכך קיבלתי כחמש שנים של “שקט תעשייתי” מהמחלה ( הרופאים קוראים לזה רמיסיה מלאה ). כשהמחלה חזרה, טופלתי בתלידומיד שאיפשר לי כשנה וחצי של רמיסיה חלקית ולאחר שהתרופה הפסיקה להשפיע – הוחלט לבצע השתלה עצמית נוספת.

לאחר ההשתלה השניה הייתי במצב של רמיסיה כשנה ושלושה חדשים ומשחזרה המחלה, האופציה היחידה שהייתה בת-ביצוע הייתה השתלה מתורם זר ( שאינו בן משפחה ). בדיקת המאגר הבינלאומי של מח עצם העלתה כמה תורמים היכולים להתאים ומתוכם נבחר יואכים שעתה נסענו, אשתי ואני לבקרו.

יואכים – בן 33, נשוי ואב לשניים – הוא מהנדס במקצועו ( כמוני ) ובין תחביביו שירה במקהלה והיסטוריה ( כמוני ). אשתי אומרת ששנינו דומים גם בטוב-הלב, אבל היא לא אובייקטיבית.
כנראה שהציפייה הדרוכה שלי לפגישה הייתה משותפת גם לו ולמשפחתו. כשהגענו, הוא עמד בכניסה לבית עם בנו הבכור שנולד כחודש לפני ההשתלה, וכשראה אותנו, זיהה אותנו מיד ונופף בידיו. התרגשותי הרקיעה שחקים. ירדנו מהמכונית, ניגשתי אליו, חיבקתי אותו ואת בנו, ועמדנו שנינו נרגשים וחסרי מלים. הוא חייך בפשטות ואמר לנו “ברוך בואכם לביתנו”.

שהינו בביתם במשך ארבעה ימים, שבמהלכם השתתפנו בטקס הטבילה בכנסייה, ערכנו טיולים קטנים בסביבה ( היפהפייה ) ובעיקר שוחחנו איתם ארוכות על התרומה, על המשפחות, על ערכי חיים ומשמעותם, על גרמניה ועל ישראל, על ספרים ועוד. הפליא אותנו להיווכח באיזו מהירות מצאנו שפה משותפת עם אנשים שגילם כמחצית מגילנו, מסביבה ומתרבות כה שונות. האם זה בגלל “קשר הדם” שבינינו? התפעלנו מהיחס החם שהפגינו כלפינו כל בני המשפחה וגם הכומר, שדאג לכך שבין המזמורים שהושמעו בטקס בכנסייה יושמע גם “שלום חברים”, בעברית, לכבודנו.

כשהודיתי לאמו של יואכים על התרומה הכה-חשובה שתרם לי בנה, היא ענתה שתרומתי שלי לא נופלת משלו שכן איפשרתי לו לקיים את המצווה הנעלה ביותר – הצלת חיי אדם.
משנפרדנו מהם אחרי ארבעה ימים עמדנו כולנו ובכינו כתינוקות. סיכמנו שניפגש שוב בתקווה שהם יוכלו לבוא לבקרנו בקרוב כאן, בארץ.