המיאלומה שלי – הבחירה בשביל הזהב – ג’ודי אראל, דצמבר 2009

כאבי גב בעוצמה בלתי אפשרית שמהם סבלתי במשך חודשיים הובילו אותי – דרך המחלקה האורתופדית במרכז הרפואי “אסף הרופא” – לידיעה שחולייה בגבי קרסה כתוצאה ממיאלומה נפוצה. אני גרה לבד. שניים משלושת ילדי חיים בארצות הברית.
בתי אביטל שחיה בארץ ומתגוררת בקרבתי, נשואה ואם לשני ילדים, סייעה לי מאוד בהתמודדות עם המחלה.

בתחילה נזקקתי להשגחה וסיוע 24 שעות ביממה בגלל מגבלות קשות של תנועה ותפקוד ועד שחל שיפור במצבו הרעוע של גבי, נעזרתי גם בפיליפינית נהדרת ששהתה בביתי קרוב לשנה.
טופלתי בסטרואידים, הקרנות, VAD 1,2,3 והשתלה עצמית.
לקראת VAD 2, הגיעה בתי יעל מניו-יורק ושהתה לצידי ממאי עד אמצע אוגוסט בני גדי בא מלוס אנג’לס בחודש יוני ונשאר איתי עד סוף ספטמבר, עד לאחר השתלת מח העצם. גם אחותי הגיעה במיוחד מפלורידה לעזור לי בתקופת ההחלמה מההשתלה. הרגשתי שמטפלים בי היטב ואני מוקפת אהבה של ילדי, אחותי, המחותנים שלי, שכנים, חברים ומלאכים אחרים שפגשתי לאורך הדרך. הרגשתי שאני על שביל זהב, ואכן הייתי… כי אני עצמי החלטתי שאני על שביל זהב!

זה מוביל אותי לספר על עצמי: למדתי פסיכולוגיה ועבדתי בפיתוח תהליכי חשיבה עם נוער. יותר מאוחר למדתי אמנות ועניין אותי לחבר אנשים ליכולת היצירה שלהם. בשנות השמונים התחלתי דרך של התפתחות רוחנית וכבר שנים רבות אני מלמדת מדיטציה ואמנות ומציגה עבודות שלי מדי פעם. במסגרת עבודות תרגום שאני עושה נפלו לידי טקסטים של תרפיה באומנות, פסיכולוגיה ורוחניות. עיסוקים אלה הובילו אותי להבנה יקרת ערך כי הכוח הטמון במחשבות, בכוונות, ביצירה, בחשיבה חיובית והקשר שלהם לגוף-נפש (האינטליגנציה של הגוף) יכול להוביל להבראה.
ידעתי שאני צריכה אהבה, טיפוח, חיוכים ושמחה, ורק אני אוכל ליצור אותם לעצמי.
חיפשתי שמחה בכל רגע נתון. מצאתי אותה אפילו בצבע הנפלא של נוזל הכימותרפיה והתענגתי על הציור בגוון הנחושת השקופה במשך ימי האשפוז.

דרך ציורי התמקדתי במקומות פגומים בגבי “ותיקנתי” אותם כאילו היו תרשים בתוכנת פוטו שופ – ציירתי את החוליה שקרסה ובניתי אותה מחדש – הרחבתי, ישרתי, חיזקתי.
ציירתי את התאים בגופי מחייכים ועשתי הרבה מדיטציות והדמיות אבל הבנתי שבמקום קטן כמו הארץ, כשכולם יודעים על כולם ומספרים הכל לחברים, לכל המחשבות שסביבי יש השפעה שחוזרת אלי.
רציתי שהכול סביבי יתאים לרצונותיי ולבחירותיי.
לכן לקראת האשפוז הראשון שלחתי הודעת דוא”ל – הזמנה למסיבת פרידה וירטואלית – מלאת רצינות וחיוכים.

ההזמנה נשלחה לבני-משפחתי, חבריי, עמיתיי, מכרי, רופאיי, דתיים, חילוניים, רוחניים, ריאליסטיים, ל-כ-ו-ל-ם, על פני ארבע יבשות. וזו לשון ההזמנה:

היי,
אני מתחילה את הטיפול הכימותרפי הראשון שלי מחר, 11.4.07. זה הצעד הבא בתהליך המעבר ממוח עצם המכיל תאים סרטניים למוח עצם המכיל תאים בריאים בלבד.
לפי ההילרית לואיז היי (LOUISE HAY), מוח עצם מייצג את האמונות הכי עמוקות שלנו על עצמנו ואת הדרך שבה אנחנו מטפלים ותומכים בעצמנו. אני בוחרת לראות זאת כהזדמנות נפלאה לפתוח את עצמי לכל הדברים הנהדרים שאני יודעת שמגיעים לי. למשל, אני בוחרת לראות את עצמי בשלמות – TOTAL WELL BEING באושר, אהבה, בזרימה יצירתית אדירה, בבריאות מושלמת, ובאפשרות לקנות את כל מה שליבי יחפוץ. אז למרות שעלי להתאשפז לחמישה ימים בבית החולים אסף הרופא ולקבל אינפוזיה של כימותרפיה בטפטוף איטי, ולמרות שאני באמת לא יודעת למה לצפות, זה גם נשמע כמו סיבה נפלאה למסיבה! לא כך?
אז אני מזמינה אותך למסיבת פרידה וירטואלית – להיפרד מתאי הסרטן במוח העצם כאשר הם עוזבים את גופי, את הילתי ואת האנרגיה שלי לתמיד!

החלטתי שתאי הסרטן האלה לא מתאימים לחיי וליצירותיי. יש בהם כל מה שאינו אהבה, כל מה שקשור לדיסהרמוניה, צמיחה פרועה, קורבנות, חוסר, ספק…. כל מה שקשור לאמן היוצר והסובל. יש בהם כאב, פחד, כעס, עצב, קושי, ביקורת, הרס-עצמי, הכחשה עצמית. תאים אלה התעוותו, והם לא משקפים את העצמי שלי. יש הערכה לאיזשהו טוב שהם הביאו לדרכי, אך אני מודה להם כפליים על הסתלקותם לעד מחיי, מגופי ומהילתי. אני מזמינה אותך לחגוג וירטואלית איתי, להשתתף ולתמוך בתהליך פרידה זה. איפה ואיך ??? בדמיון!!! בכל זמן בין יום ד’ ליום א, אפילו לרגע… אפשר לשלוח מחשבה, אהבה, תפילה, אפשר לדמיין אותי שמחה בעת שאני נפרדת – בעזרת כוח נפשי והכימותרפיה – מתאי הסרטן שלי לעולם.
אני לובשת את הפיג’מות הורודות עם הנקודות הלבנות המחמיאות לי מאוד של בי”ח אסף הרופא.
אז נשתה לחיים עם יין אדום וירטואלי, יש כיבוד וירטואלי נהדר, מוזיקה וירטואלית לפי בקשתך, הכול באווירה נעימה וצבעונית.
אפשר ורצוי להזמין חברים,
תודה שאת(ה) בחיי, הרבה אהבה, ג’ודי

בכל צעד וצעד בדרך שעשיתי מאז, ערכתי מסיבות וירטואליות כאלה ונהניתי מאהבה, תמיכה ואנרגיה חיובית מדהימה סביבי.
מאז אוקטובר 2007 המחלה שלי בהפוגה, וכוונתי היא שהמצב יישאר כך! נכון להיום אין לי כאבי גב ואני מתפקדת באופן רגיל. אני מקפידה לטפח את עצמי – פיסית, רגשית ורוחנית. אני עושה טאי צ’י, יוגה, צועדת ועובדת על מחסומים ומשקעים רגשיים דרך ציור, נשימות ותהליכים כמו “המסע” של ברנדון בייז ו”העבודה” של ביירון קייטי. אני גם עובדת עם אחרים בעזרת כל הכלים שרחשתי כדי ליצור הבנות ופרספקטיבות חדשות, העצמה, שחרור חסימות, חיזוק, שינוי ושמחה.
ואני נשארת על שביל זהב