המיאלומה שלי – אלי שוקי, נובמבר 2007

נובמבר 2003 . זו הייתה תקופה מבטיחה ויצירתית. זמן קצר קודם לכן החלטתי לפרוש מההוראה, מקצוע בו עבדתי למעלה מחצי יובל שנים. הרגשתי שהשלב הזה בחיי מיצה עצמו, והחלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת. כשבקשתי נענתה, לא היה מאושר ממני. התפניתי לעשייה אומנותית פורייה ומוצלחת, והשתתפתי בפרויקטים ארציים ובינלאומיים כפסל וכאוצר. העשייה האמנותית גרמה לי אושר, והייתי מאושר גם בזוגיות ובחיק המשפחה.כל זה השתנה כהרף עין. באותה תקופה החלו להציק לי כאבי גב ושרירים שהחמירו עם הזמן. חשבתי לתומי שהתקררתי, אבל אחי אורי, רופא בכיר ובעל יכולת אבחנה מדהימה, עמד על כך שאעבור בדיקות דם. באותו יום בו עשיתי אותן צלצל אלי רופא המשפחה ובקול מתוח ביקש ממני להתייצב אצלו מיד. כשהגעתי הוא שאל אותי לאיזה בית חולים אני רוצה לקבל הפנייה. הוא נשמע מאוד החלטי, אבל אצלי עדיין לא ירד האסימון. ביקשתי שיפנה אותי לבית החולים מאיר בכפר סבא, ותוך זמן קצר מצאתי עצמי במחלקה ההמטולוגית בפנימית ה’. גם אז עדיין לא קלטתי מה מצבי, ואולי לא רציתי לקלוט. רק כשנכנסו לחדרי הד”ר מנור, מנהל היחידה ההמטולוגית וצוות הרופאים, הבנתי מתוך דבריהם במה מדובר, והתכסיתי זיעה קרה. ביקשתי מהרופאים להיות גלויים, לומר לי את האמת, גם אם היא קשה, ולא להסתיר ממני מידע על מצבי. הם עשו זאת. מאותו רגע הכל נראה לי כתסריט קפקאי הזוי, לא אמיתי, סרט של מישהו אחר. אבל מהסיוט הזה לא מתעוררים כל כך מהר. מיד הוחלט על סדרת טיפולים כימותרפיים. הכול קורה בקצב כזה שאיני מצליח לעקוב אחר האירועים. אין זמן לדיכאונות, אין זמן לפחדים, אין זמן לבזבז. רק בדיעבד הבנתי על מה היה החיפזון. הם פשוט נלחמו על חיי. תודה לאל שאלה היו שליחיו מן האור.

אפילוג

דברים אלה נכתבים בחודש נובמבר 2007 . בארבע השנים שחלפו מאז אותם אירועים חוויתי שמחה וגם עצב, רגעי חסד ושעות של מפח נפש, יצירה, רוחניות ותובנות. ארבע שנים אלה היו אולי המשמעותיות ביותר בחיי. זו הפעם הראשונה שניצבתי מול המציאות ללא שום מדריך תפעול. היו ימים שהרגשתי שגופי בוגד בי. הרגליים התקפלו תחתי ללא שליטה. כיום אני מביט לאחור על מאבק עיקש, מצדי ומצד הרופאים שלי, שלחמו על חיי במסירות. התמיכה שקיבלתי ממשפחתי וחבריי הייתה הרוח במפרשים שלי. למדתי, כמו בסמינר מרוכז, על החיים, על אהבה, מסירות, נתינה, אמונה. למדתי על עצמי יותר משעשיתי כל חיי ואני מאמין שמעתה אדע לעשות את הדברים אחרת. בתקופה זו היו הרבה רגעי אור. נולד הנכד שלי בן, אח לנועם. הפסלת לימור אולוקיה ואני הצבנו שני פרויקטים גדולים של פיסול סביבתי

ופרויקט שלישי – חמישה פסלים גדולים ל”גן סיפור” בחולון. ספרי השלישי, “סרטן לא בסרט שלי”, שנכתב בתקופה קשה זו, יצא לאור והבית הפתוח לרוחניות, מתקיים מזה שנתיים וחצי. לסיכום השנים האלה אומר, שעם כל הקשיים, לא הייתי מוותר עליהן. כיום אני נמצא בביקורת וטיפול חודשי אצל ד”ר מנור והצוות הנפלא במרפאה ההמטולוגית במאיר, יודע שאני בידיים טובות, מקצועיות ואנושיות ומודה על מזלי הטוב. זה ללא ספק תורם לשקט הנפשי שלי.

בכל יום אני עושה צעדים נוספים בדרך להחלמה מלאה. עדיין יש לי מגבלות אבל אני מנסה לחשוב באופן חיובי, קורא הרבה, כותב, מצייר, מפסל – בקיצור חי, ותודה לאל חי טוב.

העוצמה הרוחנית שלנו היא סלע. צריך לבטוח ולהאמין ביכולת שלנו לנצח, להתחבר לכוח הריפוי הטמון בכל אחד מאתנו ולהפעיל את התוכנה.

נכון שבתוך המאבק היומיומי, בין טיפול לטיפול, הכל נראה עגום וכואב, אבל חייבים לזכור שאנו הולכים לִנָצֵח. אם ניסיוני יתרום לאחרים מעט אופטימיות בדרך להחלמה, כולנו נצא נשכרים.

“קיימות רק שתי דרכים לחיות את חייכם, האחת היא כאילו שום דבר אינו נס. האחרת היא כאילו הכל הוא נס” – אלברט איינשטיין.