המיאלומה שלי – איציק פלישהקר, דצמבר 2008

שמי איציק פליישהקר. אני בן 57 , נשוי באושר לשושי מזה 34 שנים ויחד אנו מחבקים בחום שלושה בנים ומזה כשנה גם את נכדנו הראשון תום. ברצוני לשתף אתכם בהתמודדות שלי עם מחלת המיאלומה הנפוצה.

המפגש שלי עם המחלה החל לפני כארבע שנים בשיחת טלפון מרופאת המשפחה שלי, שיחה שלא בישרה טובות. הופניתי למחלקה ההמטולוגית בבית החולים מאיר בכפר סבא שם אובחנה אצלי מיאלומה נפוצה. זה לא אמר לי הרבה אז, אך מיד שאלתי אם זו מחלה סרטנית והתשובה הייתה חיובית. עם האבחנה אמרה לי הרופאה שכיום יש תרופות מצוינות לטיפול במחלה. עניתי לה “את אמרת לטיפול” לא לריפוי”.

באותו ערב טסתי לארה”ב לצורכי עבודתי ועם שובי עברתי בדיקות נוספות וכך הצטרפתי למשפחת אמ”ן. רגשות רבים חוויתי מרגע קבלת הידיעה, רגשות המוכרים היטב למי שעבר חוויה דומה. מראשית הדרך זכיתי לתמיכה ואהבה מבני משפחתי ובעיקר מרעייתי שושי שזה המקום להודות לה על הטיפול המסור לכל אורך הדרך. תודה גדולה אני חב לנכדנו הבכור תום שהוא התרופה הכי טובה ברגעי משבר.

המחלה פרצה אצלי בצורה מאיימת לפני כשלוש שנים ואז נאמר לי שעלי להתחיל בטיפולים באופן מיידי. ביקשתי כמה ימים להתייעצויות. כל בני הבית התארגנו, קבענו פגישות עם כל המומחים המובילים בארץ למיאלומה והשלמנו את המלאכה אחרי ש”חרשנו” מספר בתי חולים בארץ. מה שנותר היה לבחור בין שני הפרוטוקולים שהוצעו לי אז לטיפול. בישיבת לילה משפחתית החלטנו שאתייצב במרכז דווידוף בבית החולים ע”ש רבין בפתח-תקווה (בילינסון). בהחלטה זו הבענו את אמוננו בכך שהטיפול שהציעו לי ד”ר הילה מגן ופרופ’ עפר שפילברג, מנהל המרכז, הוא הנכון בשבילי.

במהלך הטיפול עברתי שתי השתלות מח עצם עצמיות בבית החולים ע”ש שיבא בתל השומר, אך לצערי לא זכיתי להגיע לרמיסיה מלאה. בחצי השנה האחרונה יש לי התלקחות מחודשת של המחלה ואני מקבל טיפול תחזוקתי. למרות זאת הרגשתי הכללית טובה יחסית, ראשית הודות לעידוד ולתמיכה לה אני זוכה ממשפחתי, כמובן, אבל לא פחות מכך הודות לטיפול שאני מקבל במרכז דווידוף שם מצאתי צוות רפואי מקצועי, אנושי וידידותי. בחירתי במרכז זה התבררה כנכונה. במשך הזמן נוצרה שם קבוצת תמיכה פנימית בין חולי המיאלומה הנפוצה אנו נפגשים מדי שבוע (לעיתים יותר מפעם) ותומכים אחד בשני כמו משפחה – וזה נהדר.

כאשר אחד “קצת בנפילה” או באשפוז מעודדים אותו, מספרים על דרכי התמודדות עם תופעות לוואי ו/או מוסדות המדינה (להבדיל). לצד המחלה מתנהלים החיים. בתקופה שבה הייתי אמור לעבור את השתלת מח העצם השנייה פרצה מלחמת לבנון השנייה. בננו הצעיר, דן, חייל ביחידת חי”ר מובחרת, השתתף במלחמה. אני לא הסכמתי להתאשפז עד גמר הלחימה. במשך מעל לשבועיים לא שמענו מדן דבר עד שבוקר אחד צלצל הטלפון ובצד השני שמענו את קולו. דן הודיע לנו שנפצע ופונה לביה”ח בנהריה. מיד יצאתי לדרך כשבראשי השבתי לעצמי על מאות שאלות. דן נפצע בעיקר בעיניו, בפניו ובידיו מטיל שנורה לעברם מטווח קצר ופינויו התאפשר רק לאחר יומיים. ביקשתי להעביר את דן לתל השומר והדבר נעשה. בתל השומר דן נותח וראייתו ניצלה ממש ברגע האחרון. בזמן שדן אושפז בתל השומר, אושפזתי אף אני ועברתי את ההשתלה השנייה.

חוויות וסיפורים רבים “הביאה אלי” המחלה, גם מהבחינה החברתית וגם כאלה הקשורים בהתמודדות עם הבירוקרטיה הישראלית לגווניה. אך למרות הכל, המוטו שלי הוא תמיד להסתכל קדימה באופטימיות. אני משתדל לעודד בעיקר אנשים חדשים שמדי יום מצטרפים למעגל לאחר שקיבלו את הבשורות הרעות. להתחזק מהמשפחה, שבמקרה שלי מחבקת ומסייעת לי הרבה מאוד בהתמודדות היום יומית וממנה לשאוב את החוסן הנפשי והמנטאלי.
אני מודה בכל יום לצוות הרפואי, ובמיוחד אציין את טיפולה של ד”ר הילה מגן שלא חוסכת מאמצים, הן מקצועיים והן בירוקרטיים, המעניקים לי איכות חיים סבירה. ברצוני להודות גם לצוות אשפוז יום, לאחיות יוליה, יפה, רונית וחנה, לצוות האחים והאחיות המסור במחלקת האשפוז וההשתלות בניהולם של ד”ר רענני וד”ר ישורון, ולפסיכולוג יהודה שמסייע לנו להתמודד בתקופה קשה זו.

תודה מיוחדת מוקדשת למתנדבי אגודת אמ”ן ולאנשי המחקר החוקרים את המיאלומה. הודות לכולכם גוברים סיכויינו להצליח במלחמתנו הפרטית.