המיאלומה שלי – אילן כץ, ספטמבר 2007

אשתי נורה ואני הורים לשלוש בנות, ואנו גרים במושב אמירים. בכורתי נישאה והפכה אותי לסב טרי לפני כחודשיים. אני בן58 , רוב חיי הבוגרים שירתי בחיל הים, ויצאתי לפנסיה בשנת 1999בשנת 2000 עשיתי בדיקות דם שגרתיות שתוצאותיהן הצביעו על חלבון גבוה ואלבומין נמוך בדיקה נוספת העלתה שיש לי מיאלומה נפוצה.

באותה תקופה חזרתי מטיול ממושך בנפאל. הרגשתי בשיא כושרי ואף התחלתי לחשוב על טיול אתגרי נוסף… אכן, הסרטן תפס אותי בהפתעה גמורה!

שלב גילוי המחלה היה הגרוע בחיי. מצד אחד הייתי בפאניקה אמיתית, ומצד שני היה עלי לקבל הרבה החלטות (איך להודיע למשפחתי? אל מי לפנות לקבלת ייעוץ מקצועי? האם בכלל להתחיל בטיפול, ואם כן – היכן?). כמה שאני בכיתי באותה תקופה. התאבלתי על עצמי, על גופי, על תוכניותי. לאחר כמה שבועות של גיוס הכוחות ועם תמיכה מדהימה של בני משפחה וחברים (ישנים וחדשים), הצלחתי “להתארגן על עצמי” ולהחליט שאני אכן מתחיל בטיפולים. בבי”ח רמב”ם עברתי (כפי שהובטח לי) שנה גרועה מאוד מבחינה גופנית: שלוש סדרות איסוף תאי אב והשתלה עצמית, כמה חודשי ,VAD של התאוששות ועוד השתלה עצמית. כשאני נזכר בשנה זו אני יודע וזוכר שהסבל היה רב, אבל באיזשהו מקום אני גם, ובעיקר, מתחבר אל העוצמות הרגשיות שחוויתי אז ושכמותן לא חוויתי לפני כן. ואני מדבר בעיקר על האהבה והתמיכה שקיבלתי ונתתי. בני משפחה וחברים ממש נשאו אותי על כפיים. כל בקשה ורצון שהבעתי נענו במהירות. הפינוק היה מוחלט. טלפונים בלי סוף. איש לא הפנה אלי דרישות, כולם רק נתנו ונתנו. איזה כיף! איזו זכות! וכאילו לא די בכך פינקתי גם אני את עצמי בסדנאות ומסגרות תומכות, פירגנתי לעצמי טיפול פסיכולוגי, קבוצת תמיכה של “חוסן”, סדנאות יוגה, לימוד טאי צ’י, קורסים במודעות עצמית ועוד כהנה וכהנה צ’ופרים לגוף ולנפש. באותה תקופה, שבה התחברתי רק לדברים שעשו לי טוב ונתנו לי תחושה של מימוש עצמי, גיליתי את חשיבות הקשר האישי בעיקר עם חולי סרטן) ומוטב שיהיו “בעלי” מיאלומה נפוצה). כל קשרי החברות האמיתיים שיצרתי בשנים האחרונות הם עם חולי סרטן. שלושה כאלה (כרמלה, גדעון ורפי) הגיעו אל חיי במהלך הטיפולים שעברתי ושלושתם נתנו לי המון עידוד, ובעיקר דוגמה אישית של “איך חיים עם הסרטן”. עצם היותנו כולנו קרובים למוות ועצם הנינוחות והלגיטימציה שבהן יכולנו לדבר על פחדים, על כאבים, על מחשבות אובדניות וכדומה היו בשבילי מאוד מיוחדים – מין “חסד” כזה, שנדמה לי ששמור רק לאנשים שעוברים טראומה נוראה. את התובנות וההארות שקבלתי מהם לא רציתי לשמור רק לעצמי. חשתי רצון אמיתי להתחלק בהם עם חולים אחרים. אחיות בית החולים, שידעו על נכונותי זו, יזמו את פגישתי עם יגאל שטרית ז”ל. פגשתי את יגאל כאשר היה בעיצומה של ההשתלה הראשונה. היה לנו “קליק” מיידי. דיברנו שעות ושנינו זיהינו את העוצמה והחיוניות שחולי סרטן יכולים להעניק זה לזה. חשבנו על כך שצריך לעשות עם זה משהו. ואכן, יגאל עשה עם זה הרבה: בנוסף לניהול חיים משמעותיים, מלאי תכנים ואהבה, הוא גם מצא זמן וכוחות לתרום להקמת העמותה שלנו. לאחר סיום הטיפולים ברמב”ם התפצלו מאוד דרכינו כחולי סרטן: אני קבלתי שלוש וחצי שנים של שקט שבמהלכן חזרתי למצב גופני ממש טוב. כאשר המחלה חזרה הוכנסתי לקבוצת ניסוי בתרופה רוולמיד. אני מגיב לתרופה היטב ונוטל אותה עד היום. יגאל, למרבה הצער, לא ידע ימים רבים של שקט. היו לו כאבים נוראים, נגעים בעצמות, הוא עבר ניתוחים וטיפולים, הוא המשיך להתמודד בכל יום מחדש. במהלך שש השנים האחרונות היו לנו הרבה שיחות ומפגשים, דיבורים וחיבוקים, בכי וצחוק. הקשרים בינינו הוסיפו להיות קרובים, אבל בכל הקשור לפעילות העמותה יגאל הקפיד “לשמור” עלי. ברגישותו הרבה, הוא ידע שאני נמצא במקום שונה משלו הן במבנה האישיות והן במהלך המחלה. הוא ידע שאני מנסה לחזור לחיים נורמליים ושלא מתאים לי בשלב זה להתמקד במחלה. ואכן, פרט להשתתפות במספר מפגשים לא הייתי מעורב בפעילות. אני מקווה שבעצם כתיבת דברים אלה, על “המיאלומה שלי”, אני בכל זאת תורם לעמותה תרומה צנועה. קצת על עיסוקי הנוכחיים: במרכז העשייה שלי ושל אשתי נמצא הצימר שלנו. מעבר להכנסה הצדדית שהוא מעניק, הוא מאפשר לנו לפנק אנשים ולעשות להם טוב על הלב. הסיפוק שאנו מקבלים מכך, עצום. בנוסף לכך, אני משתתף במספר קורסים “רוחניים, מקפיד לעבוד בגינה מידי יום ומתנדב במספר מסגרות. חיי היום טובים ויפים, ואל תגלו לאף אחד, אבל אני כבר חושב על איזשהו טיול אתגרי…

המון בריאות לכולנו.