“אנחנו חיים בעידן שבו מותר לנו ומחובתנו להיות אופטימיים” – ראיון עם פרופ’ דינה בן יהודה

הגשמנו חלום ישן והתיישבנו לראיין את פרופ’ דינה בן יהודה, מנהלת המחלקה ההמטולוגית במרכז הרפואי ‘הדסה’ עין כרם ויו”ר האיגוד להמטולוגיה ועירויי דם, שפועלה למען קהל המתמודדים עם מיאלומה תרם ותורם לעיצוב דמותה של העמותה ולשיפור העצום במצבם של חולי המיאלומה בישראל.

כולנו מכירים היטב את המסירות, האנושיות והאכפתיות. הוותיקים זוכרים איך התייצבה לצידנו בבית הדין הגבוה לצדק בעת המאבק על הכנסת תרופת הרוולימיד לסל הבריאות. בנוסף לכל אלה פרופ’ בן יהודה היא ידידה ותומכת גדולה של עמותת אמ”ן, מלווה אותה מימיה הראשונים, היתה ממקימי הקבוצה הישראלית למיאלומה, שפועלת ליד העמותה, ואף שימשה כיו”ר הקבוצה.

יצאנו לפגוש את האדם מאחורי הרופאה, להכיר את הערכים שמנחים אותה ואת החזון.

נפגשנו במשרדה שממוקם בין המעבדות במחלקה ההמטולוגית. מתוך שלל תמונות ועבודות בוחרת פרופ’ בן יהודה להתמקד ברישום בשחור לבן שהוכן על ידי בתה הבכורה שיר, סטודנטית לרפואה ואמנית,  בו נראות שתי דמויות חמורות סבר. שם העבודה: בשורה קשה – רופא וחולה, כשהרופא מבשר בשורה רעה לחולה, אבל אי אפשר לדעת מי מבין הדמויות הוא החולה ומי הרופא. “הדבר הכי חשוב”, לדברי פרופ’ בן יהודה, “שהיא (שיר) הניחה את התמונות בקופסה פתוחה, כדי להראות שאם הם קרובים מדי הם לא יכולים לראות אחד את השני ואם הם רחוקים מדי, גם כן לא רואים”. האתגר הוא למצוא את המרחק המדויק.

פרופסור דינה בן יהודה נשואה לפרופסור אריה בן יהודה, מנהל האגף לרפואה פנימית, מנהל מחלקה  פנימית ג’ ויחידת הגריאטריה במרכז הרפואי עין כרם. לזוג שלוש בנות: שיר – סטודנטית לרפואה ואמנית, נשואה לאורי מ”פ בגבעתי, אור – סרן בצבא קבע, מ”פ בבה”ד 1 נשואה לנדב שלומד הנדסה ובבת – הצעירה, מוסיקאית, מלחינה וזמרת שלומדת באקדמיה למוסיקה.

לאחרונה התפרסם סיפור פציעתה של אור בהיתקלות עם מבריחים/מחבלים, בעת ששרתה כקצינה בקרקל. על אף שנפצעה פעלה כדי להציל את הקשר שהיה איתה. מאוחר יותר קיבלה צל”ש הרמטכ”ל בגין התנהלותה באותו קרב.

לפרופ’ בן יהודה עצמה הוענק צל”ש הרמטכ”ל לאחר שבמלחמת יום הכיפורים, בעת שעדיין לא היה מערך נפגעים בצה”ל, ניהלה על דעת עצמה את הטיפול בפצועים ובמשפחות החללים של חטיבת השריון שבה שרתה. במידה מסוימת, יצרה את התשתית למערך נפגעים מאוד רחב שקיים היום בצה”ל.

בתקופה האחרונה עקבנו כולנו בדאגה אחר בתך אור, שנפצעה. מה שלומה היום?

“אור נפצעה ב- 2014, פציעה משמעותית ביותר. היא נותחה והיתה במצב לא פשוט, אבל אור כמו אור לא מוותרת ומהר מאד חזרה לשירות”.  לאחר שהשלימה תפקיד כמ”פ בקרקל עברה לשרת כמ”פ של פלוגת לוחמים בבהד 1 – אישה ראשונה בתפקיד הזה. לאחרונה נישאה. “בחתונתה של אור, זוג הורים ניגשו אלי והצביעו על בנם, בחור צעיר שהיה על רחבת הריקודים –  זה החייל שאור הצילה במהלך הקרב”.

איך זה להיות אמא ורופאה בסיטואציה כזו?

“מיד לאחר הפציעה אור הועברה לטיפול בהדסה.  כשהגענו לחדר הטראומה חבורה שלמה של רופאים קיבלו אותנו והסבירו לנו מה מצבה. אבל אני שם, בחדר הטראומה, הייתי 100% אימא. ראיתי את המדים המגואלים בדם של אור ורק חשבתי מה היא תלבש ואם יש לה תחתונים להחלפה”.

איך נראים החיים בבית שבו שני ההורים רופאים?

“בתחילת הדרך לא היה פשוט, היה הרבה תסכול. התמזל מזלי שאמא שלי נטלה חלק גדול בגידול הבנות, היות שבהחלט הייתי אמא חסרה. ניסינו לאורך השנים לפצות על כך באמצעות טיולים וחופשות שעשינו תמיד יחד עם הבנות. מה שאני יכולה להגיד היום במבט לאחור, שכנראה כשאתה עושה את זה בגלל דברים טובים אז יש הערכה. היום כל הבנות גרות בקרבתנו, ורואות באריה ובי את החברים הכי טובים שלהן, אז כנראה שבכל זאת עשינו משהו בסדר”.

אירוע קטן מחיי היומיום מדגים את המורכבות: “כששיר היתה קטנה היא הכינה מפימו את כל משפחת הדלמטים, ולא הרשיתי לה להכניס את זה לתנור כשלא הייתי בבית. חזרתי הביתה והכנסתי את התבנית לתנור. בינתיים הטלפון צלצל ונגשתי לענות (אז עוד לא היו טלפונים סלולאריים). זו היתה חולה שהתקשרה להתייעץ, השיחה התארכה ושכחתי את התנור. פתאום הרחתי ריח של שרוף ורצתי לתנור אבל הכל כבר נהרס, ושיר שהיתה בת 12 אמרה : אמא אני רק מקווה שהחולה מרגישה יותר טוב….”.

על אילו ערכים גדלו בנותייך, מלבד ערך הנתינה המובהק?

” אלו הערכים שלנו ושל המשפחה המורחבת. סבא מצד אבא של הבנות היה מאלו שכבשו את מעוז ציון, גם אריה, בעלי, וגם אני עשינו שירות צבאי משמעותי ושנינו מכירים את הארץ בכפות רגלינו והנחלנו להן את זה. דבר נוסף שלימדנו אותן הוא לשאוף למצוינות”.

מתי ידעת שתהיי רופאה?

“כשהייתי בת 3. אך פעם לא היתה שום אפשרות אחרת. אחי מת מסרטן כשהיה בן 7, לימים ידעתי שזה היה לימפומה. באותו זמן החלטתי שאהיה רופאה.

לפני כמה שנים השתתפתי בכתיבת ספר ילדים שמיועד לילדים שהוריהם חלו בסרטן. הקדשתי לאחי והיה ברור לי שלספר הזה צריך לקרוא: יש סרטן בבית. אני חושבת שבפורום הזה אין צורך להסביר למה”.

זאת הסיבה שהגעת להמטולוגיה?

“האמת שרציתי להיות כירורגית. התקבלתי להתמחות והייתי מהנשים הראשונות בארץ באותם ימים שהתקבלו להתמחות בכירורגיה. יום אחד פגש אותי פרופ’ רחמילביץ’ במסדרון והזמין אותי לבוא להתנסות לחודש במחלקה ההמטולוגית. מיום שנכנסתי למחלקה – הרגשתי שהגעתי הביתה. לא היו לי יותר ספקות”.

מה הביא לתחושה הזו לדעתך?

פרופסור בן יהודה מציינת את הקשר ארוך הטווח עם החולה, שמאפיין את המחלקה ההמטולוגית וכן את האפשרות לעסוק במחקר שקיים בהמטולוגיה יותר מבכל שטח אחר ברפואה. “בראיון הקבלה לבית הספר לרפואה כשנשאלתי ‘למה אני רוצה להיות רופאה’, השבתי שאני רוצה למצוא את התרופה לסרטן והם כולם צחקו. הבנתי שנשמעתי כמו מלכת היופי ש’רוצה להביא שלום עולמי’. אבל אני באמת התכוונתי לזה והיום אנחנו עוסקים בזה וחוקרים אפשרויות לריפוי”.

ספרי לנו על המחקר שאת עוסקת בו בימים אלו.

“מצאנו חלבון שמעכב תמותה של תאים, שבתנאים מסוימים הוא נחתך ונוצר חלבון קטן יותר שדווקא משרה תמותת תאים בצורה יעילה מאין כמוה. כעת אנחנו אורזים את החלבון הזה בתוך חלקיקים קטנים (ננו-חלקיקים) שיכולים לחדור לתוך התא ובצד החיצוני יהיה נוגדן שיוביל את זה לתוך התא הממאיר. זה תהליך שמחקה תהליך נורמלי בתא. פרסמנו הרבה עבודות על החלק המדעי ואנחנו עובדים על זה כאן בהדסה, בשיתוף עם ביה”ס לרוקחות. אנחנו עוד רחוקים מהריפוי אבל אני עוד כאן כדי להגשים את החלום שלי למצוא תרופה לסרטן”.

ספרי לנו על הדרך שעברת עד הגיעך למקום המכובד שאת נמצאת בו היום.

“האדם שבזכותו יכולתי להגשים את רצונותיי הוא בעלי, שמעבר להיותו החבר הכי טוב שלי הוא בשבילי גם במידה רבה מודל לחיקוי במצויינות, בצניעות ובאמיתות הדרך שלו.. כשעלתה ההזדמנות לנהל את המחלקה הייתי מאוד צעירה, בשיא דרכי בקליניקה ובמחקר. לא הייתי בטוחה שזה מתאים, אבל רציתי להוביל דרך שאני מאמינה בה, והיום כשאני מסתכלת על דור הרופאים שגדל אצלנו במחלקה, אני מרגישה שהכל היה שווה. באופן כללי אנחנו כל הזמן עובדים על להשתפר ולהיות רופאים טובים יותר ונותני שירות טובים יותר למטופלים, אני בהחלט גאה בדור הרופאים שגדל אצלנו”.

מה המיוחד לדעתך ברופאים ההמטולוגים וביחס שלהם למטופל ולמשפחתו?

” הרופאים ההמטולוגים הם אנשים שבחרו במסלול מאוד מאוד קשה. בשביל להיות המטולוג צריך קודם כל לגמור התמחות בפנימית. לבוא להמטולוגיה זה להתחיל התמחות בהמטולוגיה, שנחשבת לאחת הקשות מבחינת התנאים, ממשיכים לעשות הרבה מאוד תורנויות, לעבוד תחת רופאים בכירים. למעשה הם צריכים להתחיל שוב את ההתמחות מההתחלה. כנראה שזה סוג של סינון שמביא אל ההמטולוגיה באמת את אלו שרוצים בכל מאודם לטפל בחולים.

הרופאים הצעירים שמגיעים אלינו, ואל כל המחלקות ההמטולוגיות בארץ, נוכחים לרוח אחרת, שמתחילה בצוות האדמיניסטרטיבי ומסתיימת בקרב הרופאים הבכירים, שהם כולם משכמם ומעלה. והדוגמה האישית הזו פשוט מחלחלת.

אני את המתמחים שלי בוחרת לפי ‘מבחן הדמעה’ – מי שבא לסבב של- 3 חודשים למחלקה ולא בכה אפילו פעם אחת, לא מתקבל להתמחות במחלקה”.

ואת עצמך עדין בוכה?

“כל הזמן.. אפילו היום. אתה מכיר את האנשים, מלווה אותם דרך ארוכה, בשמחות ובמשברים ונקשרים.

ברמה האישית, אני מאמינה שיש שני דברים שמאוד חשובים כדי להיות רופא טוב, מעבר למקצועיות. האחד, רופא טוב הוא רופא זמין למטופליו. השני, רופא טוב צריך להיות אופטימי, שמאמין ביחד עם המטופלים שלו שיהיה טוב. והחולים מאד רגישים לכל סימן מילולי ולא מילולי שהרופא משדר. לא פעם חולה אומר לי “באותו יום הרגשתי שנורא דאגת לי” ואני נדהמת שהרי עשיתי הכל להסתיר זאת…

אני חושבת שאנחנו חיים בעידן שמותר לנו להיות אופטימיים. יש לנו סיבות מאוד טובות לכך. אני מאמינה בכל ליבי שאנחנו מאוד מתקדמים וחובתנו להיות אופטימיים”.

איך לדעתך צריך להיראות הקשר בין הרופא למטופל?

“זה נושא מאוד מורכב ועדין. כשאני מקבלת מטופל חדש, אני שואלת אותו שאלות אישיות, על תחום עיסוקו, על משפחתו, ועדיין – זוהי רק נקודת מבטי המצומצמת על חייו, ולעולם לא אוכל להיכנס לנעליו ולדעת באמת מה הוא עובר, מה נכון לו ברמה האישית. זהו שביל צר שבהחלט ניתן גם לטעות בו. כששואלים אותי ‘פרופ’ בן יהודה, מה היית עושה אילו היית את בסיטואציה?’, אני משיבה שאני באמת לא יודעת. אני מבינה היום שמה שאני הייתי עושה זה לא בהכרח מה שנכון לכל מטופל. אני מבינה היום שזו טעות לחשוב שהרופא יודע מה החולה רוצה, ובמקום הזה עלינו להיות זהירים. אני משתדלת להתייחס אל כל מפגש עם מטופל בחרדת קודש, וככל שאני מתבגרת אני קולטת יותר ויותר את המורכבות הזו. היה לי יותר קל כשהייתי צעירה”.

ומה דעתך על העבודה עם פרוטוקולי טיפול? האם לדעתך כשחולה לא מעוניין לקבל את הטיפול בהתאם לפרוטוקול עליך כרופאה להתגמש?

“אחד הדברים שרופא צריך תמיד לזכור זה שהוא מטפל באדם ולא במחלה. הפרוטוקולים והסטטיסטיקה משרתים אותנו בהתוויית מדיניות רפואית. אמנם יש נושאים שהם בסיסיים, למשל, השתלה עצמית היא המלצה שתואמת לחלוטין את הרפואה מבוססת העובדות. אבל יש חולים שזה לא מתאים להם, ובמצבים מאתגרים כאלו, עלינו כרופאים למצוא את הדרך לבוא לקראת המטופלים כי בכוח זה לא יעבוד. וכמובן ברמת החולה הבודד הסטטיסטיקות לא תקפות, כל כך הרבה פעמים היו לי הפתעות ולכן אי אפשר לדבוק בפרוטוקול. ככל שצוברים יותר ניסיון החלק הזה יותר קל”.

האם יש משהו משותף שאת יכולה להצביע עליו, שמאפיין את אלו שהפתיעו לטובה?

“אין ספק שיש חשיבות למצב הרוח ולנשמה וזה גם נבדק מחקרית לאורך שנים. דבר ראשון מבחינת ההיענות לטיפול והצלחתו, ודבר שני, מבחינת מערכת החיסון. במצבים של לחץ יש דיכוי של מערכת החיסון. למטופלים אופטימיים יש יותר יכולת להתגבר.”.

לאן צריכה לדעתך לצעוד עמותת אמ”ן, שאת חלק מהכח המניע שלה?

“עמותת חולים נותנת מענה לצרכים שחולים לא יכולים לקבל בשום מקום אחר. אני פוגשת הרבה מאוד חולים שמחפשים מישהו שדומה להם, שחווה חוויה דומה לשלהם. החברות לדרך היא כל כך משמעותית, ושום גוף רפואי לא יכול לספק אותה כמו שחולה שחווה את אותו הדבר יכול לספק. המיוחד באמ”ן הוא שזו עמותה שפעילים בה גם הרופאים, זה ייחודי וזה משהו שאכן העמותה חרטה על דגלה מיום הקמתה. זה מאוד מעשיר את הצוותים הרפואיים, כי העמותה פועלת לתת ידע וכלים, וזה משפר את היכולות שלנו מול הרשויות. דבר אחרון שמייחד את עמותת אמ”ן הוא שהיא מאוד חדורת מטרה ועומדת מאחורי המטרות שהגדירה בכל שנות פעילותה: להיות בית לחולים ובית לרופאים לטובת עידוד המחקר, לדאוג לקדמה טכנולוגית ולשילוב תרופות בסל הבריאות. הערכיות המזוקקת הזו ייחודית לאמ”ן וזה מייצר הערכה מצד המערכת הרפואית והרשויות.

אני חושבת שהעמותה צריכה להמשיך ולשמר את עשייתה הטובה והממוקדת, תוך שימור האופטימיות והאמונה כפי שהיה עד כה, ולצד שילוב דור המשך”.

ומה החזון שלך לחולי המיאלומה?

“אני מלאת תקווה ואופטימיות שאנחנו בדרך להחלמה וריפוי מלא של המחלה”.